כשמנחם קייזר יצא לדרוש את הבניין שהיה בבעלות משפחתו לפני השואה בסוסנוביץ שבפולין, הוא חשב שהתהליך ייקח 18 חודשים לכל היותר. סבא שלו, ניצול שואה, כבר אסף בקפדנות את כל הניירת והמסמכים הדרושים. אך נדרשו לקייזר למעלה משש שנים להתחיל את מסעו. והוא עדיין לא מתקרב לסוף.
קייזר מתעד את מסעו בספר Plunder: A Memoir of Family Property and Nazi Treasure (ביזה: ממואר של רכוש משפחתי ואוצר נאצי) שיצא החודש לאור. המסע להשבת הבעלות על הבניין הובילה אותו לגלות בן דוד מקרבה ראשונה של סבא שלו, אברהם קייזר (Kajzer), קרוב המשפחה הקרוב ביותר ששרד את השואה.
אברהם, מגלה קייזר, כתב בעצמו ספר זיכרונות על השואה, Za Drutami Śmierci (מאחורי גדרות המוות, ובגרסתו העברית – בין המצרים, בתרגום דב חומסקי), שבחלקו מספר על התקופה שבה נטל חלק בפרויקט הענק של רשת מנהרות תת קרקעיות שבנו הנאצים, ושעל פי החשד, הוסתרו בהן אוצרות רבים שנבזזו בזמן השואה.
בפולין הפכו מילותיו של אברהם לטקסט מפתח בקהילת ציידי האוצרות. הן גם הפכו לחלק מרכזי בסיפור שקייזר מצא את עצמו מספר בסופו של דבר. "לפעמים הסיפורים שלנו אפילו יותר עשירים ומורכבים מכפי שאנחנו מבינים, במיוחד הסיפורים שהכי מוכרים לנו, הסיפורים שהועברו אלינו", מסביר קייזר. "הסיפורים החמקמקים ביותר הם אלה שאנחנו חושבים שאנחנו מכירים. לסיפורים האלה תמיד תהיה איזו דרך סתרים. זה הלקח: המסע פנימה, לתוך מה שנדמה לך שהוא שטח מוכר, מתגלה כבלתי מוכר, ובצורה הכי קיצונית שיש".
אז מה המשמעות של כל זה
בוא נתחיל מהסוף. אתה כותב שאולי היית בוחר לכתוב את הסיפור הזה כרומן, אבל בסופו של דבר, כמובן, כתבת ספר עיון. הסוף הוא לא בדיוק מה שקיווית לו – במונחים של השבת הבעלות על הבניין של סבא שלך – אבל זה הסוף שיש לך. למה אתה חושב שהיה חשוב לסיים את הספר כמו שסיימת אותו, בלי מסקנה חד משמעית לסאגה שלך?
"בהתחלה, כשיצאתי לכתוב את הספר, היה לי רעיון די ברור לגבי מה עומד לקרות: אני אקבל את הבניין בחזרה. זה סוף מאוד ברור ונחמד. אבל אז דברים המשיכו להתעכב, ואני נעשיתי מאוד לחוץ שכל הספינה טובעת. הרגשתי שכל הפרויקט שלי מתערער, ועכשיו זה 'אוקיי, אני מניח שכל מה שאמרתי קודם לא משנה עכשיו'. איך אפשר לסיים ככה ספר?
כאשר יצא מנחם קייזר לדרוש את הבניין שהיה בבעלות משפחתו לפני השואה בסוסנוביץ שבפולין, הוא חשב שהתהליך ייקח 18 חודשים לכל היותר. אך נדרשו לקייזר למעלה משש שנים להתחיל את המסע, והוא עדיין לא מתקרב לסוף
"זה חייב אותי להעריך את המצב מחדש: מה המשמעות של כל זה בעצם? הייתי יכול לקבל את הבניין בחזרה, וזה יכול היה להסתיים בצורה מאוד מסודרת, מאוד מוכרת, ואני חושב שזה מה שכולם ציפו – גם אני.
"העובדה שזה לא הסתיים ככה, ושאני הרגשתי שאני בכל זאת צריך לסיים את הספר, חייבה אותי להיאבק ולנסח את המשמעות של כל זה. מה זה אומר לנסות ולהשיב לעצמך בניין שהיה פעם בבעלות סבא שלך, אבל מעולם לא גרת בו? מי אני בכלל בהקשר הזה? מה התפקיד שלי? איך הזיכרון הזה עובר בירושה? זה היה מאוד מתסכל, והייתי לחוץ שכל המבנה הנרטיבי שלי עומד להתמוטט. אבל בסופו של יום, אני מרגיש בר מזל שדחקו אותי לפינה הזאת, מה שהכריח אותי להבין מה אני באמת עושה".
אתה כותב על טיולי השורשים של יהודים למזרח אירופה, אנשים שמנסים להבין את הסיפור המשפחתי שלהם, אבל לא ממש מוצאים שום דבר כשהם מגיעים לשם. אתה מרגיש שבנסיעות שלך לפולין מצאת חיבור כלשהו? חשפת את המיתוס המכונן של המשפחה שלך?
"במונחים של מידע – לא. לא גיליתי שום דבר על סבא שלי. אבל במונחים של לדפוק את הראש בקיר, אני חושב שיש בזה משהו עם ערך. יש משהו שמחבר אותך בכישלון. ואז הייתה לי את החוויה המוזרה הזאת, ומצאתי את הבחור האחר הזה, שלא היה סבא שלי, והמורשת שלו הייתה עשירה בטירוף, ובהיעדר מילה טובה יותר – סקסית.
"הייתה תקופה שהכול התפוצץ לי במוח: הנה הסבא האלטרנטיבי שלי, והנה הסבא האמיתי שלי. אבל לאורך הספר הם מתחילים להתפצל. והוא לא תחליף לסבא שלי. לפחות ניסיתי".
"כשיצאתי לכתוב את הספר היה לי רעיון די ברור מה עומד לקרות: אני אקבל את הבניין. זה סוף מאוד ברור. אבל דברים המשיכו להתעכב. זה חייב אותי להעריך את המצב מחדש – מה המשמעות של כל זה בעצם?"
זה הספר בעצם, נכון? זה החיפוש אחר משהו.
"אני בהחלט מרגיש מחובר למקום. ואז, הבניין הזה, אני מרגיש כאילו שאני בשיחה עם סבא שלי, למרות שאני לא יכול להגיד לך בדיוק מה זה אומר בגלל שאין לי שום תובנות לגבי מה המשמעות של הבניין הזה בשבילו".
היחסים שלך עם היהדות שלך התפתחו לאורך תקופת הנסיעות בפולין והמאבקים שלך בביורוקרטיה הפולנית?
"גדלתי כחרדי, וכל מי שאני מכיר חרדי. כמעט לכל מי שהכרתי היו סבא וסבתא ניצולים, ורובם היו מפולין. כל זה כדי להגיד שהיו נרטיבים מאוד מוכרים ותבונה וידע שאתה פשוט יורש. זה קשור לאופי של הפולנים, או איזה סוג מדינה זאת, ומה לצפות. למרות שביליתי הרבה זמן במזרח אירופה לפני שכל זה התחיל, אלה היו מאוד מוטמעים בי. בהתחלה עברתי אבולוציה כלשהי במהלך כתיבת הספר. מאבק, ולפעמים התנגדות, ולפעמים התנגדות להתנגדות שלי, לתבונה שירשתי מהקהילה שלי דרך מזרח אירופה".
אתה כותב איך עבור כמה חברים מהקהילה שלך ומהמשפחה שלך, השנאה לפולנים כמעט גוברת על השנאה על הנאצים. אני מצטטת – "הפולנים שהצילו יהודים היו היוצא מהכלל, אבל הפולני הממוצע היה – במקרה הטוב – מרוצה לגמרי כשראה את שכניו היהודים מובלים אל התנורים".
"זה משהו שאבא שלי אמר לי שסבא וסבתא שלי היו אומרים. אחד הדברים שניסיתי להתייחס אליו זה הפער בין מישהו כמוני, שגדל בנוחות, לבין לנסות להבין את העמדה של ניצול שואה. אולי זה הרגיש יותר כמו בגידה. אולי זה הרגיש כאילו אלה אנשים מהמדינה שלך, או אולי השכנים שלך. אין לי אנקדוטות, או מידע אישי, כדי לתמוך בטענה הזאת. אבל בשבילי, ככה אני מדמיין את התחושה הזאת".
כשהיית בפולין, מה הכי הפתיע אותך בנוגע לאופן שבו דנים ופועלים שם ביחס לשואה? גם בחוויה שלך בנבכי הביורוקרטיה שבה נתקלת במערכת המשפט, אבל גם בחברה הכללית.
"אחד הדברים שאני מצטער שלא יכולתי לכלול בספר זה הזמן שלי בפולין. אבל זה לא ממש התאים לנרטיב. נסעתי לשם מאז 2011, והתקופה שלי שם הייתה חיובית בצורה יוצאת מן הכלל. במונחים של אינטראקציות יומיומיות, במיוחד בערים גדולות כמו ורשה וקראקוב, נדהמתי מהתמיכה והעניין שאנשים הפגינו. ואני יודע שברמת האנשים, יש כל כך הרבה אמנים ואקטיביסטים ותמיכה מוסדית ביהודים.
"מה זה אומר לנסות ולהשיב לעצמך בניין שהיה פעם בבעלות סבא שלך, אבל מעולם לא גרת בו? מי אני בכלל בהקשר הזה? מה התפקיד שלי? בסופו של יום, אני מרגיש בר מזל שדחקו אותי לפינה הזאת, מה שהכריח אותי להבין מה אני באמת עושה"
"הפולין שאיתה הייתי בקשר בערים, זה היה כמו מאבק איתנים בעבר. כשאת מגיעה לקראקוב בקיץ, זה מקום מפגש מטורף של אנשים יהודים ושל רעיונות, והמון מזה מוּנע על ידי פולנים שאינם יהודים".
עכשיו, כשאתה יודע את מה שאתה יודע על מערכת המשפט הפולנית והביורוקרטיה שם, האם עדיין היית מגיש תביעה בנוגע לבניין שלך?
"זה לא חד משמעי. לא התחלתי את הסיפור הזה בתור סופר. לא רציתי לכתוב ספר על הבניין של סבא שלי. חשבתי – אני אסע לשם, אני אעשה את הדבר הזה שנראה לי מעניין וחשוב, אבל בנקודה מסוימת כן הפכתי לכותב. אז את צריכה להיות כנה לגבי איך את מקבלת את החוויות שלך.
"מצד שני, ומלחיץ אותי להגיד את זה, כי זה נשמע קצת חצוף, התסכולים הם אמיתיים. הם באמת מאוד מתסכלים. מצד שני, הם חומר טוב. אני לא אוהב להצביע על מבנה העל של הספר. אבל האם הייתי עושה את זה שוב, מאפס? ככל הנראה לא. בלי ספר, רק אני מנסה להשיב את הבניין, אם הייתי מבין… אני באמת חשבתי שכל העניין יסתיים בשנה וחצי. הייתי כזה – אחלה, יש לנו את כל המסמכים האלה! הכול קל! אבל לא הבנתי. זה נמשך כבר שש שנים".
הביורוקרטיה של המתים
מאוד התרשמתי מהאופן שבו אתה דן בבתי המשפט הפולניים ובחוסר היכולת שלהם להצהיר על הקרובים שלך, שנרצחו בשואה, כמתים. זה באמת היה אחד החלקים המדהימים ביותר בספר.
"מצד אחד, זה אבסורד, וברור שהם מנסים לשבור אותי. מצד שני, זאת ביורוקרטיה. זאת הביורוקרטיה שמנסה להתמודד עם שבר אדיר. זה קשה".
ספר הזיכרונות של אברהם קייזר הוא חלק מהותי מהספר שלך – איך הרגשת כשגילית אותו בפעם הראשונה? ושהוא היה סופר, וכתב את אחד מספרי הזיכרונות הראשונים על השואה?
"כשגיליתי את זה בפעם הראשונה לא יכולתי לקרוא אותו בכלל, כי הוא כתוב בפולנית. שילמתי כדי לתרגם אותו לאנגלית, אבל זה לקח זמן. אז רק כשקראתי אותו בעצמי הרגשתי שוואו, זה די מרגש. זה ספר זיכרון מהשואה. הוא מאוד בוטה, מאוד טראגי.
"אחרי התרגום למדתי להכיר אותו בעצמי, והייתי מסוגל לגשת מחדש לאברהם – לא כמיתוס אלא כאדם. העובדה שאני קרוב משפחה שלו הפכה את הכול לחד יותר. מצאתי את מורשת השואה של המשפחה שלי, דבר שלא היה לי קודם. ככל שביליתי איתו יותר זמן, כך יכולתי לראות אותו יותר כאדם ולא רק כדמות מיתולוגית".
בספרו כותב קייזר שאביו סיפר לו שסבו וסבתו טענו שהפולנים שהצילו יהודים היו היוצא מהכלל, והפולני הממוצע היה – במקרה הטוב – מרוצה לגמרי כשראה את שכניו היהודים מובלים אל התנורים
כתבת על ההבדלים בין הגרסה הפולנית של הספר לבין הגרסה העברית. הפולנית היא מפת אוצר, בעוד שהעברית מדברת על עדות. איך אתה רואה את ההשפעה של היעדר העדות בגרסה הפולנית של קהילת מחפשי האוצרות?
"הם לא קוראים את זה בשביל העדות, אבל הרבה מזה נכנס לשם בכל זאת. ברמה מסוימת, וקשה לי לדבר על זה כי השפה והדמוגרפיה מרחיקות אותי, לספר של אברהם יש קדימות. זה בגלל שזה ספר זיכרון שהם כולם קראו – אז אכפת להם. אכפת להם לגבי הקורבנות. הזיכרונות בספר הופכים לאנדרטה טקסטואלית. מדפיסים אותו שוב ושוב. הוא נמכר בחנויות מתנות. אין עוד ספרי זיכרונות של השואה שנמכרים בחנויות מתנות. יש לו ערך עבורם, והם מגוננים עליו".
אתה כותב: "מה עדיף? לחגוג את המיתוס, שהוא בחלקו בדיוני? או את האדם הלא מוכר, שזיכרונו יימחה במהירות רבה כל כך?". איך הרגשת אחרי שפגשת את כל ציידי האוצר האלה, שהכירו את אברהם, אבל הכירו את הגרסה הלא בדיוק אמיתית שלו?
"הניגוד היה נוכח מאוד בין אברהם בעולם ציידי האוצרות בפולין לבין ישראל. נסעתי לישראל, ביקרתי בקבר שלו, נפגשתי עם המשפחה שלו – והמיתוס, המעמד המיוחד של מדריך לציידי אוצרות פשוט לא משויך אליו בישראל. זה לא הנרטיב כאן.
"המכניזמים שיש לנו כדי להנציח אנשים יכולים להיות מאוד חזקים, אבל לפעמים הם לא מדויקים. אז אם מישהו נתקע בסיפור, ככל שיעבור יותר זמן, הסיפור יתחיל להתעוות ולדמות פחות ופחות לאדם המקורי שהוא תיאר. אבל האם זה יותר טוב מאשר שהאדם, או האירוע, יישכחו? מבחינתי, זה הניגוד המשמעותי באמת של אדם פרטי שזוכרים אותו בצורה כל כך שונה. ומישהו שבקושי זוכרים. לקח לי שנתיים למצוא עותק בעברית. הקוראים הפולנים הם מרוחקים בכמה דרגות מהאדם הזה. אין להם מערכת יחסים איתו, יש להם מערכת יחסים עם הרעיון שלו. הוא סמל".
למה אני מרוחק כל כך
לזיכרון השואה יש תפקיד בנרטיב של יהודי צפון אמריקה. איך אתה רואה את הנצחת השואה ב-2021? איך אנחנו מספרים את הסיפורים האלה, ובמה הסיפורים האלה מתמקדים?
"זה מקרה מעניין, בגלל שאני גדלתי עם סבא וסבא ניצולים, אבל לא הרגשתי שזה חלק מרכזי מהזהות שלי. למעשה, היה לי די קשה להבין את בני גילי שהרגישו אחרת. כשהתבגרתי, אנשים התחילו לדבר על הטראומה שלהם, ועל ההורים שלהם, שהיו דור שני, והיה לי קשה להבין את זה.
"אבל כשנפלתי לתוך הסיפור הזה, הוא בחן את מערכות היחסים שלי, את המודעות שלי לזיכרון השואה. אני מרגיש שהיה לי מזל גדול לספר את הסיפור הזה. ובשבילי, אני לא חושב שאני יכול לדבר על השואה בלי לדבר על איך השואה מסופרת. הייתה לזה השפעה רבה על מה שאני חושב על ההיסטוריה של השואה. אני מרגיש מרוחק מזה בכמה רמות, וחשוב לי להכיר בכך ולבדוק למה אני מרוחק כל כך. למרות שברור שזה חשוב מאוד לזהות האמריקאית-יהודית".
"המכניזמים שיש לנו כדי להנציח אנשים יכולים להיות מאוד חזקים, אבל לפעמים הם לא מדויקים. אז אם מישהו נתקע בסיפור, ככל שיעבור יותר זמן, הסיפור יתחיל להתעוות ולדמות פחות ופחות לאדם המקורי. האם זה יותר טוב מאשר שהאדם יישכח?"
אנחנו מתקרבים לנקודה שבה לא יהיו עוד ניצולי שואה, וזאת שאלה של זיכרון, כמו שאתה אומר, והיא מאוד מרתקת. איך אנחנו מספרים את הסיפורים האלה? ואיזה סוג של סיפורים אנחנו מספרים?
"כן, קשה לתפוס דברים כאלה בגלל שהטראומה כל כך גדולה ומציפה. וכולנו גדלנו עם כל כך הרבה מהסיפורים האלה עד שחלק מהמוח שלנו מבין אותם יותר מדי טוב".
כמעט אדישים אליהם.
"די מפחיד להבין את זה. זכיתי, יצא לי להיות זמן רב במזרח אירופה ולחוות מקרוב את הרוחב שלה. אם את גדלה בארצות הברית או בקנדה, בתוך הקהילות היהודיות, את שומעת על המרחבים האלה כל הזמן. אבל אז, כשאת מגיעה לכפרים הזעירים האלה, ויש שני מחנות ריכוז בכפר הקטן הזה. ואז את כמעט נוגעת, רק קצת, במרחבים של חוסר האנושיות. זה גורם לתחושה חזקה של צניעות. זה באמת משהו".
המשפחה שלך קראה את הספר כבר?
"ההורים שלי קראו אותו. חלקים מסוימים היו קשים עבורם, אבל הם היו סופר תומכים. הם ראו טיוטה ראשונית, והיו להם הערות. לחלקן התייחסתי ולחלקן לא. בסופו של דבר אני לא מספר פה הכול, אני לא חופר בהם. זה היה באמת מסע מעניין לאבא שלי, בגלל שמשום מקום הגיע חבר חדש למשפחה שלו. הוא היה מאוד מופתע שקיים האיש הזה, שהוא מעולם לא שמע עליו, והוא למד להשלים עם זה".
סבא שלך מת לפני שנולדת. אם היה מתאפשר לך לשאול אותו משהו – מה היית רוצה לדעת?
"הייתי רוצה לדעת מה הוא עובר. יש עדיין בּוּרות אדירה לגבי זה – מה קרה? איך היו ההורים שלו? איך היו האחים שלו? איך היו החיים שלו? באמת, איך הוא היה? כל הלא ידוע הזה, אלה דברים שאת לוקחת כמובן מאליו לאורך כל חייך. ואתה ניצב מול הבורות הזאת, והיא אפלה ועמוקה יותר ממה שחשבת. לשבת ולדבר איתו – זה יהיה דבר מיוחד. קשה לענות על השאלה הזאת בצורה ברורה ומסודרת".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם