הטלפון לא מפסיק לפלוט הודעות. שמורה אחרי שמורה, אתר טבע אחרי אתר טבע, משגרים קריאות געוואלד: אל תגיעו!
היום הראשון לחול המועד, והארץ עולה על גדותיה, צרה מלהכיל. בחברת נתיבי ישראל מדברים על עומסי התנועה הכבדים מאז קום המדינה. העתיד כבר כאן: 70 שנה של תכנון כושל מתפוצצות לנו בפרצוף.
מדינת ישראל יכולה להתגאות בהישגים רבים; תכנון וניצול נכון של המרחב הוא לא אחד מהם. בנייה פרוורית כאילו בורכנו במרחבים נוסח אמריקה, תחבורה ציבורית כאילו אנחנו בהודו, שילוב קטלני שגורם לכבישים להיסתם כמו עורקים הלומי כולסטרול.
בניגוד חריף לעדכונים הדחוסים שעולים מתוך המכשיר, המרחב הירוק שנפרש לנגד עיניי נראה כמו תמצית השלווה: עושה רושם שאפילו תושבי האזור לא מודעים לאוצר שמשתרע סמוך לבתיהם.
מרחק דילוג ממודיעין ומכביש 443, בירכתי כפר רות, לפיד וכפר אורנים. מעבר לגדר ההפרדה, כפרים פלסטיניים (ספא, בית סירא) נטועים היטב בנוף. ובתווך גבעות רכות, שלל פריחות ואשליה של טוסקנה. ברוכים הבאים לפינה השקטה – אולי האחרונה – שניתן למצוא במרכז הארץ בחג הזה.
אבל בישראל כמו בישראל, ספק אם הפסטורליה תישמר לאורך זמן. כביש גדול, רב מסלולי, מאיים לכסח את המרחב הזה, לבתר אותו ולהשאיר ממנו אבק.
כשהפעילים הנמרצים ביישובים הסמוכים שמעו על זה, הם הכריזו על מאבק. למרבה המזל, מדובר בחבורה רצינית: עמותת "תושבים משפיעים במודיעין" ופעילי סביבה מהאזור כבר רשמו כמה הישגים חשובים בתקופה האחרונה, ביניהם ביטול תוכניות הבנייה על הגבעות הדרומיות של העיר (וההכרזה עליהן כגן לאומי) וצמצום משמעותי של היקף כריתת העצים ביער מכבים לצורך הצבת צינור של "מקורות". הם מבקשים לשחזר את ההצלחה גם כאן, ב"עמק הצבאים של מודיעין".
אם הצירוף "עמק הצבאים" נשמע מוכר, זה לא מקרי: הפעילים הבינו שכדי להגן על משבצת השטח הקסומה הזו, צריך למתג אותה. להערכת רשות הטבע והגנים יש כאן בין 70 ל-100 צבאים. אם קומץ עופרים הספיק בשביל לשכנע את הרשויות לשמר את עמק הצבאים בירושלים ולהגן עליו מפני בנייה (החלטה שבזכותה הירושלמים נהנים היום משכיית טבע נפלאה), למה שזה לא יעבוד גם כאן?
המאבק על הפינה האלמונית הזו של ישראל מקפל בתוכו את הדילמות התכנוניות שאורבות בכל מקום בארץ: הכביש המדובר אמור לשמש כפתח היציאה השני של מודיעין עלית (קרית ספר), ששוכנת מעבר לקו הירוק. זו העיר החרדית ההומוגנית הגדולה ביותר – כ-80 אלף תושבים. כיום התנועה אליה וממנה מתבצעת באמצעות עורק תחבורה מרכזי אחד – כביש מס' 446.
השבוע אושר במשרד התחבורה תקציב של כמה עשרות מליוני שקלים לטובת הרחבת הכביש והזרמת התנועה – צעד מתבקש ובלתי נמנע. הרחבת הכביש עשויה להספיק להרבה שנים, אבל התיאבון של מפלצת המכוניות לא יודע גבולות. לזה צריך להוסיף את השאיפות של המועצה האזורית מטה בנימין, שמשתוקקת להקים כאן אזור תעשייה לטובת הארנונה.
ככה, רגב אחר רגב, אינטרס אחרי אינטרס, מחסלים את אדמת הארץ – זו שפעם נגאלה באותה שיטה. מי שמתכנן להפוך את הגבעות האלה לאוטוסטרדה, צריך להשיב על השאלה: כשגם בכביש החדש המכוניות יעמדו בפקק אחד גדול, מה יהיה הפתרון אז? מחלף על הירח?
למרות ההבטחות והמיתוג, צבאים לא נצפו במהלך הבוקר שבו שהיתי שם. לעומת זאת, אינספור פרפרים מרהיבים ביופיים הסתחררו סביבנו, ובדרך פגשנו עתיקות מעניינות (כנסייה ביזנטית ומצודה רומית) ואלף גוונים של ירוק.
אפשר לטעון שתושבי האזור שנאבקים נגד הכביש לוקים בסינדרום הנימב"י ("לא בחצר האחורית שלי" – המונח המקובל לאוכלוסייה חזקה שלא מעוניינת במפגעים סביבתיים בקרבתה), אבל כשהמוסדות האמונים על הראייה התכנונית הכוללת נכשלים בתפקידם, צריך לברך על כל יוזמה מקומית שמנסה לבלום טעויות בלתי הפיכות.
הניסיון ממאבקים סביבתיים רבים מלמד שכדי להגן על השטח צריך להחדיר אותו לתודעה הציבורית, כלומר להביא מטיילים: לסמן שבילים, להנגיש את המידע על עתיקות, בעלי חיים וצמחים. להפוך את המקום לאתר טיולים "רשמי".
עם החשיפה מגיעה גם הסכנה – הרבה ישראלים זה אומר הרבה לכלוך, רעש וחלילה גם טרקטורונים משתוללים, ואז הצבאים יעלמו גם בלי שיהיה כביש. מצד שני, בלי לגייס את הציבור יהיה קשה לשמור על חלקת אלוהים הקטנה הזו.
פסח תשפ"א הבהיר סופית שיש בישראל מעט מדי טבע על יותר מדי אנשים, ושכבישים ומכוניות הם לא הפתרון – הם הבעיה. ואין שום סיבה להניח שכביש עוקף 446 – זה הכביש המתוכנן להיסלל על עמק הצבאים של מודיעין – לא יחמיר אותה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם