יומיים לפני החתונה שלי, ההורים שלי נחתו בישראל. זה היה באוגוסט, באחד הימים החמים והלחוצים שידעתי. ההתרגשות שלי הגיעה לשיא היסטרי, ולא רק בגלל החתונה הקרבה, אלא בעיקר משום שסוף-סוף המשפחה שלי תיפגש עם בעלי לעתיד. כן, הפעם הראשונה שהם פגשו אותו הייתה יומיים לפני החתונה.

הבן הבכור שלי היה כבר בן עשרה חודשים כשהזדמן לאמא שלי להגיע לארץ פעם נוספת. אני זוכרת בוקר חורפי וגשום בנמל התעופה בן גוריון. החניתי את האוטו, הכנסתי את התינוקי שלי לתוך העגלה, ויחד הלכנו לפגוש את הסבתא שנחתה הרגע. הוא היה המום כשהאישה הזו שלא הכיר עד אותו הרגע הרימה אותו על הידיים, חיבקה ונישקה אותו, ובכתה דקות ארוכות בדמעות של אושר.

הילדים שלי אינם גדלים עם סבא וסבתא, וזה קורע לי את הלב שההורים שלי רואים את ילדיי רק אחת לשנה (וכעת מתברר לי שגם להם). וזה עוד לפני שדיברתי על הקושי הפיזי והכלכלי לגדל ילדים ללא כל עזרה

האוויר בחוץ היה קפוא, יחסית לארץ, לא יחסית למקום שממנו הגיעה אמי שם הטמפרטורה בחורף מגיעה למינוס 30, ואת הקטן שלי הלבשתי במעיל וכובע, כנהוג במזג אוויר כזה בישראל. "הידיים שלו קפואות", היא מיד ציינה ברוסית,  כמובן, ובעדינות הרוסית המפורסמת שלה. אולי תלבישי לו גם כפפות וצעיף?".

לא משנה עד כמה אמא שלי תהיה רחוקה ממני פיזית ביומיום, היא תמיד נשארת אמא, עם הדאגה האין סופית, לי ולילדים שלי. אבל בדרך שלה. תמיד בדרך שלה.

לא הבנתי כמה המצב שלי הזוי

עד שלא הקמתי בארץ משפחה משלי, לא הבנתי עד כמה המצב שלי הזוי. עליתי לארץ לבד בגיל 15, וגרתי בתנאי פנימייה ובמעונות במשך שנים. התגלגלתי ממסגרת למסגרת כשכל רכושי בתיק שעל גבי, ולכל טקסי סיום בצבא ובאוניברסיטה הגעתי לבד. כשהייתה לי שפעת דאגתי לעצמי לתרופות, ואחרי עקירת שן כירורגית נגררתי בוכה באוטובוסים מבית החולים לבית של חברה.

בכל אותם מצבים שבהם המשפחה נחלצת לעזרתך הייתי לבד, וזה נראה לי נורמלי לחלוטין, כי זה מה שיש. הרי עליתי לכאן מבחירה, נשארתי כאן מבחירה, ואני שייכת לכאן – אז הכל קטן עלי, אני מתמודדת. אבל אז נולדו לי ילדים, וההתמודדות עם היעדר המשפחה נהפכה למשהו אחר לגמרי.

ההורים שלי, ילנה וניקולאי, מתקרבים לגיל 70 אבל עדיין עובדים. אמא שלי מהנדסת חשמל ועובדת על פרויקטים ממשלתיים; ואבא שלי, שתמיד היה מנהל, עובד במשרת אב בית, אבל מבחינתו עדיין מנהל את העניינים.

הם עדיין גרים בדירת שני החדרים החביבה והחמימה בה נולדתי, ושאחי הקטן סרגיי הצטרף אליה כשהייתי בת 9. סרגיי גם נשאר קרוב אליהם. אני שמחה שהוא שם כדי לדאוג להם, למרות שברור לי שאם היה מגיע לפה, גם הם היו מצטרפים.

הילדים שלי אינם גדלים עם סבא וסבתא, וזה קורע לי את הלב שההורים שלי רואים את ילדיי רק אחת לשנה (וכעת מתברר לי שגם להם). וזה עוד לפני שדיברתי על הקושי הפיזי והכלכלי לגדל ילדים ללא כל עזרה מצד המשפחה.

לחבריי הצברים נראה כמעט בלתי נתפס לחיות במרחק של 11 שעות טיסה מההורים, אבל זה בדיוק המצב שלי. עיר הולדתי, חברובסק, מצויה במרחק של 7 שעות טיסה ממוסקבה, והיא קרובה לגבול סין. ולמרות שבחברה הישראלית, שמקדשת משפחתיות, אורח החיים שלי נראה חריג, הסיפור שלי אינו ייחודי: עשרות אלפי צעירים וצעירות ממדינות חבר העמים, בגילאי עשרה ועד 20 פלוס, מגיעים לארץ כל שנה במסגרת פרויקטים שונים ובמימון ממשלתי וציבורי.

הגעתי לקיבוץ כתלמידת תיכון בפרויקט נעל"ה (נוער עולה לפני ההורים), אבל יש פרויקטים נוספים שמיועדים לבוגרי תיכון, לסטודנטים ולבוגרי אוניברסיטה, ומעניקים מלגות, מגורים ולימודי שפה לתקופת ההתאקלמות הראשונית בארץ.

כל מי שמצטרף למסגרות העלייה האלה, עושה את אותה הבחירה: הם מתנתקים מהמשפחות שלהם, מגיעים לכאן לבדם, ורובם גם נשארים לחיות כאן לבדם.

בקרב בוגרי נעל"ה, שיעור הצעירים שנשארים בארץ מגיע ל-90%, אך רק חלק מהמשפחות מתאחדות: ההערכה היא שכ-60% מהמשפחות של צעירי נעל"ה, אכן עושות עלייה בעקבות ילדיהן. אצל צעירים שמגיעים לארץ בתכניות אחרות, מדובר כבר באחוזים נמוכים הרבה יותר שמתאחדים עם משפחותיהם.

נכון להיום, אין למשרד הקליטה או לסוכנות היהודית נתונים מדויקים על מספר הצעירים יוצאי חבר העמים שבנו כאן את חייהם לבדם, והשאירו מאחור הורים ואחים. נתון רשמי אחד שעושה קצת שכל, הוא העובדה שכ-2,000 "חיילים בודדים" משתחררים מצה"ל מדי שנה, רובם המכריע ממדינות בריה"מ לשעבר.

אם לוקחים בחשבון שתופעת העולים הצעירים הבודדים החלה אי-אז בראשית שנות התשעים, מתקבל מושג כללי לגבי התופעה: לפחות עשרות אלפי צעירים שעלו לכאן לבדם, וחיו לפחות כמה שנים טובות ללא עורף משפחתי קרוב.

ההערכה היא שכ-60% מהמשפחות של צעירי נעל"ה, אכן עושות עלייה בעקבות ילדיהן. אצל צעירים שמגיעים לארץ בתכניות אחרות, מדובר כבר באחוזים נמוכים הרבה יותר שמתאחדים עם משפחותיהם

התופעה הזו עוד יותר חריגה, בהתחשב באופי של החברה הישראלית ובגודלה של המדינה. להבדיל ממדינות כמו ארצות הברית, למשל, שם מקובל להתגורר במרחק שעות נסיעה או אפילו טיסה רבות מהאנשים שהביאו אותך לעולם.

"לשלוח ילדים ללימודים במדינה אחרת זה מאוד חריג בישראל", מציינת פרופ' מיכל פרנקל, ראשת המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית.

"הכל פה סובב סביב ילדים וילודה. אפילו בצבא ברור ומובן מאליו שבכל יום יש שעה שמוקדשת לכך שהילדים-החיילים יתקשרו הביתה. התרבות כאן פחות אינדיבידואליסטית, ובהחלט מצפים ממך להיות מחובר לסביבה הטבעית שלך.

"יחד עם זאת, כשמסתכלים על מדינות ברית המועצות לשעבר, מגלים שהרעיון של לשלוח את הילד לכפר של סבתא היה די סטנדרטי – הדירות הקטנות, שעות העבודה הארוכות, ובעיקר המצב ההישרדותי של החברה, שגרם גם למשפחות לחשוב במושגים של איך שורדים את המשטר ואת התנאים.

"אם מוסיפים לכך את המרחקים הגדולים בבריה"מ לשעבר, קל יותר להבין שהיה מקובל להיפגש עם המשפחה אחרי כמה חודשים. ובכלל, הרעיון של לשלוח את הילד לחיים טובים יותר היא מחשבה הישרדותית. זה לא קיים בחברה שלנו".

בדיחות על הסבתא בסלון

לדעתי האישית, ערך המשפחה היה דווקא אחד הערכים החשובים בברית המועצות. המשפחות היו קטנות, והיחסים בין הורים לילדים היו מאוד קרובים.

במרבית המשפחות נהוג היה שהילדים מטפלים בהורים המבוגרים, מה שהביא ללא מעט בדיחות על העולים מרוסיה שחיים עם ה'סבתא שגרה בסלון'. ואכן, הסבתא התגוררה עם המשפחה, בעיקר בתקופה הסובייטית.

"אני זוכרת שהייתי פוגשת ברחוב את החברות שלך מהכיתה ומדברת איתן", היא מגלה לי אחרי יותר מדי שנים שבהן ניסתה להיות חזקה בשבילי. "ואז הייתי חוזרת הביתה ומתיישבת במטבח, ופשוט מתגעגעת"

עד היום אני מזדעזעת כשאני שומעת את המילים בשיר של סטינג, I hope the Russians love their children too שמטיבות לתאר את הדרך שבה אנשי המערב תופסים את יוצאי ברית המועצות: קרים ומנוכרים לכולם, כולל לילדיהם.

אני לא בטוחה שכאשר בחרתי לעלות לארץ הבנתי עד הסוף איך ארגיש בלי משפחה, ומה ההשלכות של המהלך הזה על חיי. קשה לתאר במילים את הגעגוע והקושי שחוויתי בשנה הראשונה. אני זוכרת שבכיתי המון, שהתגעגעתי לבית, לבני המשפחה שלי, לאחי הקטן, ובעיקר לאמא שלי, שהייתי כל כך קשורה אליה.

אמא שלי מספרת לי בדיעבד שהעזיבה שלי הכניסה אותה לדיכאון עמוק. את המחיר הנפשי שהיא שילמה אני יכולה להבין רק היום, כשאני אמא בעצמי.

"אני זוכרת שהייתי פוגשת ברחוב את החברות שלך מהכיתה ומדברת איתן", היא מגלה לי אחרי יותר מדי שנים שבהן ניסתה להיות חזקה בשבילי. "הן היו מספרות לי על עצמן, ואני הייתי מספרת עלייך. ואז הייתי חוזרת הביתה ומתיישבת במטבח, היכן שהיינו יושבות ומדברות, ופשוט מתגעגעת לשיחות שלנו".

כבר אז ראיתי בנכונות שלה לשלוח אותי להרפתקה שכל כך רציתי, מעשה גבורה משלה. אבל בזמן אמת – ולמרות שהיינו מדברות על הכל עד שקרעתי את עצמי מהחיים ההם – לא סיפרנו אחת לשנייה על התחושות הקשות שחווינו שתינו.

היינו מדברות בטלפון אחת לשבוע בעלות של שקל לדקת שיחה, ואף אחת מאיתנו לא רצתה להכביד על השנייה עם הקושי של עצמה.

אמא לא רצתה לחבל בניסיון הקליטה שלי בארץ, ואני ידעתי שקשה לה, ולא רציתי שיכאב לה גם עלי. ולמרות כל הקושי, משום מה, באותה תקופה לא שקלתי את האפשרות לחזור לרוסיה. לא הייתי מסוגלת לאכזב אותה וגם לא את עצמי.

אבא שלי, כנהוג לגבר במנטליות הסובייטית, חזק ומופנם, מעולם לא סיפר לי כיצד חווה את העזיבה שלי (גם לא השבוע, במהלך הכנת הכתבה הזו). אני והוא לא נוהגים לדבר על רגשות.

"רוב ההורים שהחליטו לשלוח את ילדיהם לישראל, עשו זאת תוך אמונה שזה נותן להם הזדמנות ייחודית להמשיך בלימודים גבוהים וחיים יותר מוצלחים מאלה שהיו נגישים להם בנסיבות הפוסט-סובייטיות של התפרקות כלל המערכות – כולל חינוך – ואי וודאות הכללית לגבי עתיד", מסבירה לי לריסה רמניק, ראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת בר אילן.

"זה היה ניסוי נועז, אך הוא כלל אפשרות לחזור הביתה במקרה שהניסוי נכשל. צריך גם להבין, שבניגוד לגישה ההורית הישראלית, הגישה הסובייטית מדגישה עצמאות ואחריות מוקדמת של ילדים, ומאמינה שילד ונער צריכים לחוות אתגר וקושי וללמוד להתגבר עליהם לבד, על מנת להתבגר".

הילדים האלה התבגרו והתגברו, אבל חלקם מביטים אחורה בחרטה.

לאו גולוד, בן 39 ואב לארבעה, עלה בגיל 15 מאוקראינה. היום הוא היה עושה הכל אחרת. "הייתי ציוני, רציתי לחיות בארץ, לשרת בצבא ולהגן על המדינה", הוא מספר לי. "כל עוד הייתי בנעל"ה ובצבא הייתי בסדר, היה לי איפה לגור ומה לאכול, אבל ברגע שהשתחררתי הייתי לבד ולא הייתה לי שום עזרה בחיים.

"עבדתי בשמירה והיה לי מספיק כסף לשכר דירה, אבל לא לאוניברסיטה, כי לא הייתי שורד את זה כלכלית. אחרי 12 שנה בארץ, כשאני כבר נשוי ואבא לילדים, החלטתי לחזור למשפחה שלי באוקראינה, כי רציתי חיים טובים יותר וקלים יותר.

"היה לי איפה לגור שם, יכולתי לפתוח עסק, להרוויח כסף ולחיות ברווחה כלכלית. אבל אשתי דאז לא רצתה להישאר שם ונאלצתי לחזור לישראל".

אם ההורים שלך היו עולים לארץ בעקבותיך, אתה חושב שזה היה עוזר לך?

"לא כלכלית. היום הם יכולים לעזור לי יותר, כי באוקראינה יש להם עסק. אבל כן הייתי מאוד שמח אם הייתה לי עזרה עם הילדים. בלתי אפשרי להתקדם בעבודה, או להרוויח כמו שצריך כשהילדים שלך קטנים, ואי אפשר להשאיר אותם עם סבא וסבתא כשהם חולים או כשיש להם חופש".

מוריה קנטור, בת 35 שהגיע לארץ בגיל 26 בתכנית "מסע", היא אמא לילדה בת שנתיים. "מאוד קשה לי שאמא שלי לא חיה פה, ולא יכולה להיות עם הילדה שלי. אני לא אוהבת להשאיר את אותה עם מטפלת מעבר לזמן שנדרש כשאני עובדת.

לאו גולוד: "בלתי אפשרי להתקדם בעבודה, או להרוויח כמו שצריך כשהילדים שלך קטנים, ואי אפשר להשאיר אותם עם סבא וסבתא כשהם חולים או כשיש להם חופש. רציתי חיים טובים יותר וקלים יותר מאשר בישראל"

"אם הייתי יכולה להשאיר אותה עם סבתא שלה, זה היה מדהים, אבל ביומיום הילדה נמצאת עם אישה זרה שאני משלמת לה שני שליש מהמשכורת שלי".

מוריה מספרת שהקשר שלה עם אמה, תמרה, אף פעם לא היה קרוב. אביה נפטר כשהייתה קטנה, והאם התחתנה בשנית. הן התקרבו רק אחרי שנולדה למוריה בת. אחת לשנה תמרה באה לארץ, ובחופשים מוריה מבקרת אותה עם משפחתה.

בסך הכל, העולים מברית המועצות לשעבר מרוצים מכאן. נתוני הלמ"ס שפורסמו ב-2015, לרגל ציון 25 שנה לעליה הגדולה של שנות התשעים, מתייחסים לאושר של עולים דוברי רוסית לאורך השנים. בשנת 2002, רק 72% מהם הביעו שביעות רצון מחייהם, ורק 29% היו מרוצים ממצבם הכלכלי. כ-50% דיווחו שהם מצליחים לגמור את החודש ו21% דיווחו שהם חיים בעוני.

עם השנים המצב השתפר, וב-2014 83% מהעולים הביעו שביעות רצון כללית מהחיים שלהם, מעט נמוך יותר מהאוכלוסייה היהודית הוותיקה בישראל (91%).

גם העיתונאית ומגישת הטלוויזיה נועה לביא, שהגיעה לארץ מאוקראינה בגיל 22, היא חיה כאן לבדה כבר 14 שנה, ולא מתחרטת "הריחוק מאפשר גם גמישות בחיי החדשים", היא אומרת. "מצד אחד אני לא יכולה לסמוך על אף אחד, ומצד שני אני גם לא תלויה באף אחד. יש לי יחסים מצוינים עם הוריי, וברור שהם חסרים לי מאוד, אבל אני שלמה עם הבחירה שעשיתי".

יחד עם הקשיים הנפשיים והכלכליים, הריחוק הפיזי נעשה נסבל יותר היום, בעידן הסמארטפונים. מאחר שהקשר יכול להיות יומיומי באמצעות שיחות וידאו עם המשפחה, טיב הקשר תלוי כבר ביחסים. נועה מספרת, למשל, על ארוחת סושי שהיא ארגנה עם ההורים שלה בשלט רחוק. "הזמנתי לעצמי סושי בטייק-אווי בארץ, וגם לבית של ההורים שלי באוקראינה, וישבנו לאכול יחד בסקייפ".

נועה לביא: "אין ספק שאני מפספסת קשרים משפחתיים חשובים מאוד, האחיין שלי היה תינוק כשעליתי. פעם אחת הזמנתי לעצמי סושי בטייק-אווי בארץ, וגם לבית של ההורים שלי באוקראינה, וישבנו לאכול יחד בסקייפ"

אבל ברור שלא הכל אפשר לעשות בסקייפ. "בשנים שאני פה אין ספק שאני מפספסת קשרים משפחתיים חשובים מאוד", היא אומרת. "האחיין שלי היה תינוק כשעליתי, והיום הוא כבר עובר אותי בגובה. גם מסבא וסבתא שלי נפרדתי בשלט רחוק. הם נפטרו כשלא הייתי שם, ויכולתי להגיע רק ללוויות שלהם.

"אבל אין לי ברירה", היא מסבירה. "מעולם לא הרגשתי שייכת באוקראינה, תמיד הרגשתי שונה, וכאן אני מרגישה בבית. הוריי, לעומת זאת, לא מתחברים לערכים האלה, ולא רוצים לעזוב מקום שיש להם בו עבודה מסודרת ודירה בבעלותם".

האם ההורים עוזרים לך כלכלית?

"הפוך, אני עוזרת להם. בימים של ברית המועצות הייתה לאבא שלי עבודה טובה ומסודרת. אבל בשנות ה-90, כשהכל התפרק, חיינו במחסור גדול.

"היום ההורים שלי בגיל הפנסיה, והם ממשיכים לעבוד, כי אחרת הם יחיו שם בעוני. אבל המשכורות שם מזעריות, ועם המשכורת שיש לי בישראל, אני יכולה לעזור להם ולשלם על טיפולים רפואיים שלהם, למשל".

אם גם שם אין להם שפע כלכלי, לא עדיף שיגיעו לארץ?

"כאן מצפה להם עוני גדול עוד יותר. לא יהיה להם פתרון דיור. אין להם חיסכון פנסיוני, והם לא יוכלו לעבוד. הקצבה החודשית שיוכלו לקבל תהיה כ-5,000 שקל – לשניהם. וכמה אוכל לעזור להם פה? לא אוכל להבטיח להם את רמת החיים שאני מייחלת להורים שלי, מה גם שהם לא רוצים להיות נטל על כתפי".

מעולם לא עודדתי אותם

אני מאוד מזדהה עם נועה. אף פעם לא רציתי לראות את הוריי, מהנדסים שמתפרנסים ברוסיה בכבוד, מגיעים לכאן ונאלצים לעבוד בניקיונות. לכן גם מעולם לא עודדתי אותם להגיע לישראל.

אין ספור שיחות ניהלתי עם ההורים שלי, האם הם "כן או לא" צריכים לעלות לארץ. תמיד שיחות מאוד שכלתניות והגיוניות. אף פעם זה לא היה רגשי. עלבונות ורגשות בצד כשמדברים על החיים עצמם.

ובכל זאת, לא יכולתי שלא לתהות, אם הגעגוע לבת שלהם לא היה חזק מספיק, כדי להתגבר על הקושי הכלכלי וההסתגלותי?

נועה: "הקצבה החודשית שהוריי יוכלו לקבל בארץ תהיה כ-5,000 שקל – לשניהם. וכמה אוכל לעזור להם פה? לא אוכל להבטיח להם את רמת החיים שאני מייחלת להורים שלי, מה גם שהם לא רוצים להיות נטל על כתפי"

בפעם הראשונה אני גם מפנה לאמא את השאלה הזאת בצורה ישירה, כשהיא מתקשרת אלי מהווטסאפ של אחי. היא וסרגיי יושבים בחדר שהיה שלי, ואחר כך של אחי, בדירתם, אבל הם עדיין קוראים לחדר הזה "החדר של אירה".

"אני לא בטוחה שאם היינו מגיעים לארץ היינו מקלים על החיים שלך, אולי היינו רק מקשים עלייך", היא נותנת לי את התשובה השכלית הרגילה שלה. "הורים שלא יודעים את השפה, שלא מסוגלים להתפרנס. לי, באופן אישי, מאוד קשה עם כל שינוי. אני עובדת באותה עבודה משנת 1976, ונשואה לאבא שלך 40 שנה. אם לא חושבים על הציונות, ישראל היא מדינה שמאוד קשה לחיות בה.

"אבל ברגע שנולדו לנו נכדים יש תחושה של החמצה גדולה", היא מפתיעה אותי, כי אף פעם לא שמעתי את אמא שלי מתחרטת על דבר.

"אנחנו רואים אותם רק פעם בשנה ובשיחות סקייפ, וזה ממש לא מספיק. היינו צריכים לעלות ולהיות קרובים אליהם ולעזור לך".