20 שנה תמימות נמשכה סאגת המרינה בהרצליה בבתי המשפט, וכללה אין-סוף הליכים והליכי-משנה.
מה שהחל בתחילת שנות ה-90 בתור יוזמה רבת-מעוף של ראש העיר דאז, אלי לנדאו ז"ל, לפתח את חוף הים העירוני לכדי "אזור תיירות ונופש" לתועלת "כלל הציבור", הפך עם השנים למריבה מתישה, שנדמה היה שלעולם לא תסתיים.
עיקר המחלוקת נסובה סביב השאלה אם מותר לרוכשי הדירות במרינה בהרצליה לממש את רצונם להתגורר על שפת המים במשך כל ימות השנה, או שמא עליהם להשכיר את הדירות לכו-לם, ובכך לשמור על צביונו התיירותי של המתחם.
היזמים לא רוו נחת מהחלטות בית המשפט לאורך השנים, שהכירו בכך שהמתחם צריך לשמש לצורכי תיירות. אחד מהם היה איש העסקים יולי עופר, שהיה בין המערערים על ההחלטה, וטען שבהרצליה אין צורך באלף דירות נוספות להשכרה, ואיש העסקים אלי פפושדו, הבעלים של חברת "אלמוג תכלת", שמנהליה טענו כי פסק הדין מהווה אפליה חמורה נגד הקבלנים, אשר לטענתו לא ידעו דבר על התכנית כאשר בנו את המתחם, וצפויים לטענתו להפסיד מיליוני שקלים.
כדי לסבר את האוזן נציין כי השווי הנוכחי של דירת 3-4 חדרים במרינה הרצליה נאמד ב-4 מיליון שקל לדירת 100 מ"ר, ומחיר הקרקע, בשטח של חצי דונם, מגיע ל-3.5 מיליון שקל.
הפרויקט הפך למקרה-בוחן תכנוני שמערב דילמות משפטיות רבות של תכנון עירוני וזכויות קניין, חוקי בנייה וסמכות שלטונית. כל אלה עלו וצפו בדיונים משפטיים רבים שנמשכו שנים.
סוגיית המרינה נדדה בין ערעורים וערכאות משפטיות, עד ההחלטה שקיבל בית המשפט העליון במאי 2018, ונדמה היה כי הסוגיה הגיעה לחוף מבטחים.
במאי אשתקד אשררו שופטי בית המשפט העליון יורם דנציגר, וענת ברון את ההסדרים וההחלטות הקודמות שהתקבלו בבית המשפט.
השופט אורי שוהם, בדעת מיעוט, התנגד להם ונימק עמדתו באריכות. דנציגר תמך וברון הצטרפה אליו. שניהם הסתפקו בתשובה קצרה יחסית להתנגדותו המנומקת של שוהם, אבל עמדתם היא זו שכאמור הכריעה.
הם קבעו כי דירות הנופש שהוקמו על שפת המים יוכלו לשמש למגורים, ובלבד שהוקמו לפני 1999, השנה שבה הוגשה לראשונה התנגדותה של החברה להגנת הטבע לפרויקט (בהמשך יצטרפו להתנגדויות גורמים נוספים, לרבות ראשת עיריית הרצליה דאז, יעל גרמן). לעומתן, דירות נופש שקמו אחרי 1999 יצטרכו לעמוד לטובת הציבור למטרות תיירות לפחות 9 חודשים בשנה, באמצעות חברת ניהול.
לא מעט רוכשי דירות, שחשו כי השקעתם היוקרתית נפגעה, וכי דירת החלומות שבנו על קו המים הפכה מבוננזה נדל"נית לכאב ראש תיירותי וניהולי, ניסו להשיג דיון נוסף בעליון. ואולם בקשותיהם נדחו על ידי נשיאת העליון אסתר חיות, ופסק הדין שנתן בית המשפט העליון הפך לאקורד הסיום של פרשת המרינה הנפתלת.
אלא שחשיפת "זמן ישראל" מעלה תהיות לגבי התנהלותו האתית של שופט בית המשפט העליון לשעבר, יורם דנצינגר, באותו דיון משפטי שבו התקבלה ההכרעה הסופית בפרשת המרינה בהרצליה בשנה שעברה, וחושפת ניגוד עניינים וחשש ממשי למשוא פנים של השופט.
הגילוי הנאות שנתן השופט דנצינגר בדיון הזה על מעורבותו בפרשת המרינה בהרצליה היה חלקי במקרה הטוב, ומטעה במקרה הפחות טוב. כמה משפטנים בכירים שהתייעצנו איתם סבורים כי על פי כללי האתיקה דנציגר היה אמור לפסול עצמו מלדון בתיק.
"איני סבור שיש כאן בעיה"
עשרים שנה לאחר שהתביעה סביב מעמדם של רוכשי הדירות בפרויקט המרינה החלה להתגלגל במסדרונות בתי המשפט, הגיע הדיון במאי 2018 לסיבוב נוסף – והפעם מכריע – בבית המשפט העליון, במעמד של שלושה שופטים.
השופט דנציגר פתח את הדיון בגילוי נאות ואמר לפרוטוקול: "אציין כי בספטמבר 2000 הייתי מעורב בייצוג כמה מרוכשי הדירות בפרויקט. גם יצא לי להיות בבית המשפט המחוזי בהליך אחד או שניים", התוודה השופט והתייחס לשנים שבהן עדיין שימש עורך דין מוביל בשוק הפרטי.
אבל השופט דנציגר גם מיהר להבהיר לנוכחים באולם, כי אין בכוונתו לפסול את עצמו מלדון בתיק הזה, ואמר: "איני סבור שיש בעיה בעניין זה".
לפי הפרוטוקול, מיד לאחר מכן פנה דנציגר באופן ישיר רק לאחד הצדדים, עורך הדין עידו בלום שייצג את הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בהרצליה מתחילתה של הסגה המשפטית, ושאל: "האם יש קושי בזה?"
על פי הכללים, דנציגר היה צריך לפסול את עצמו מלשבת בדין, ולא לנסות ולהתפלפל עם הגילוי הנאות, שכפי שנראה בהמשך היה חלקי ומטעה לכאורה
בלום הופתע מהגילוי הזה, כנראה, והבהיר כי כלל אינו זוכר את דנציגר מופיע בבית המשפט בשנת 2000, ודנציגר מיהר להקטין את חלקו עוד יותר: "לא טענתי. ישבתי באולם בהליך אחד. יש לי את מספר התיק של מספר שעות מוגבל, שנובע מכך שהתיק הסתיים עוד בטרם החל".
דנציגר, ככל הנראה, התכוון שמבחינתו הטיפול בתיק לא נמשך זמן רב, אך לא פירט מעבר לכך. מתשובתו עולה כי מדובר בתיק שייצג ללא חיוב הוצאות שכר טרחה – כלומר ייתכן שמדובר בייצוג שהעניק למכריו בחינם.
עורך הדין בלום לא ביקש הבהרות נוספות והתרצה. גם שאר הפרקליטים שנכחו באולם נותרו אילמים, לפחות על פי הפרוטוקול, והדיון המשיך כסדרו.
כללי האתיקה של השופטים ברורים למדי במקרים כאלה. שני מומחים אקדמיים בכירים לענייני משפט ואתיקה שפנינו אליהם, הבהירו כי על פי הכללים, דנציגר היה צריך לפסול את עצמו מלשבת בדין, ולא לנסות ולהתפלפל עם הגילוי הנאות, שכפי שנראה בהמשך היה חלקי ומטעה לכאורה.
שני המומחים גם ציטטו את סעיף 77 א' לחוק בתי המשפט הקובע חד וחלק: "שופט לא ישב בדין ביודעו (כי) בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו עניין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת".
במילים אחרות, החוק קובע כי אם השופט היה עורך דין של אחד הצדדים בתיק, או אפילו נשכר כיועץ מקצועי בלבד, או הופיע כעד, עליו לפסול עצמו מלשמש שופט בשלבים הבאים של הדיונים המשפטיים בתיק.
אחד משני המומחים קבע חד וחלק: "הוא לא יכול לדון בתיק, חד משמעית. אין משמעות לזמן שחלף. ברגע שהכרת את התיק וייצגת בו, אתה לא יכול להיות אובייקטיבי כשאתה שופט בו. זה משהו שכמעט אין מה לחשוב עליו. הוא לא יכול לדון בתיק, וגם גילוי נאות לא יכשיר פה את הישיבה בדין. ראוי שיעביר את התיק לשופט אחר. שיפנה למנהל שלו בבית המשפט ויבהיר 'אני בתיק הזה לא יכול להופיע'. זה לא צריך להגיע לגילוי נאות. התנהלות כזאת היא גרועה ממצחינה".
רק לאחר שענה על הסוגיה העקרונית, שאל אותנו המומחה "באיזה שופט מדובר?". כשגילה כי מדובר בשופט דנציגר, ביקש המומחה להסיר את שמו מהכתבה "בגלל היכרותי רבת השנים עם השופט". עם זאת, את קביעותיו ביקש להשאיר כמות שהן, ו"זמן ישראל" נענה לבקשתו. גם המומחה השני הבהיר כי הוא עומד מאחורי דבריו, אך ביקש ששמו לא ייחשף בשל היכרותו עם השופט.
דנציגר הציג את ההסדר לצדדים במשרדו
פרופ' יורם דנציגר, המשמש כיום גם כאיש סגל בכיר באוניברסיטת תל אביב, אחרי שפרש מכס השיפוט אשתקד, הוא אחד מעורכי הדין הבודדים שעשו את כל הדרך מהמגזר הפרטי לבית המשפט העליון.
הוא הקים ביחד עם עו"ד דורי קלגסבלד את משרד עורכי הדין דנציגר, קלגסבלד ושות' ב- 1984, ועם השנים הפך המשרד הזה לאחד ממוקדי הכוח המשפטיים החשובים והמקושרים במדינה.
ד"ר קלגסבלד היה המועמד המועדף לעליון בקרב משפטנים בכירים במשך שנים, אך לאחר שנכנס לכלא באשמת גרימת מוות ברשלנות, האופציה הזאת ירדה מהפרק, ודנציגר התמנה לעליון בשנת 2007.
רבים במערכת המשפט שמחו על המינוי, גם בגלל הערכתם לדנציגר וגם כי סברו שהגיע הזמן לשופטים מהמגזר הפרטי בעליון (שהרכבו לרוב מאקדמאים, בוגרי פרקליטות ושופטים מערכאות נמוכות יותר שהתקדמו).
אלא שהמינוי לא עבר ללא טלטלות. ב-2011 נחקר דנציגר בשל קשריו עם ראש עיריית בת-ים שלומי לחיאני (אשר הורשע בעבירות שוחד ואף ריצה זמן בכלא).
דנציגר היה פרקליטו האישי של לחיאני, ובהמשך נשכר על ידו כפרקליט העירייה. התיק נסגר ללא אשמה, אך לווה בביקורת ציבורית רבה.
זמן קצר אחר כך, ב- 2012, נזף נציב קבילות השופטים אליעזר גולדברג בדנציגר, בתלונה על ניגוד עניינים שהוגשה כנגדו, בעקבות תחקיר של אבנר הופשטיין.
גולדברג, בהחלטה נדירה יחסית, קיבל את התלונה וקבע שהתנהלותו של דנציגר כשופט הייתה נגועה ב"ניגוד עניינים אתי", כי לא יידע את הצדדים בתיק לגבי ניגוד העניינים שבו היה נמצא, וכי התנהלותו זו מעוררת "חשש לפגיעה במראית פני הצדק מנקודת המבט הכללית של הציבור".
שש שנים אחרי אותה קביעה, בדיקת "זמן ישראל" מגלה כי גם הגילוי הנאות שנתן דנציגר בתחילת הדיון בעניין "המרינה" בהרצליה הייתה לקויה, ואף לא נשמעה על ידי כל הצדדים המעורבים, וכי לא כל הצדדים קיבלו הזדמנות לערער עליו או לתהות לגביו.
עו"ד מוטי ויניצקי, המייצג את רוכשי הדירות שמואל ואסתר אפל, הופתע לגלות בשבועות האחרונים כי לפני שני עשורים הייתה לעורך הדין דנציגר מעורבות ישירה באותו תיק, וכי אותו דנציגר ישב אשתקד כשופט בדיון בנושא בעליון.
"זאת הייתה פגישה עם כמה משתתפים, ביניהם דנציגר, שעסקה בתיק המרינה, ובמהלכה דנציגר הציג בפני הנוכחים הסדר פשרה שנוסח בוועדה לתכנון ולבנייה. למיטב זיכרוני זה היה לקראת סוף שנת 2000"
"לא ידעתי על המעורבות של דנציגר בתיק ועל העובדה שהוא ייצג רוכשי דירות", הבהיר עו"ד ויניצקי. "גם לא שמעתי את הגילוי הנאות בפתח הדיון. בכל מקרה בנסיבות העניין ולנוכח ניגודי האינטרסים בין רוכשי הדירות לפני פסק הדין לבין אלו שרכשו דירות לאחר פסק הדין, אני סבור שהיה על דנציגר לפסול את עצמו ולא לדון בתיק שהוא ייצג בו".
דנציגר, כאמור, סיפר שייצג "כמה רוכשי דירות" בתיק לפני 20 שנה. מה שהוא לא סיפר היה שמעורבותו לא הסתיימה בהופעה בודדת בבית משפט, אלא התרחבה גם לישיבות שהתקיימו עם נציגי עותרים במשרדו.
אבל בדיונים המתקיימים במשרד, בניגוד לדיונים הפומביים בבית המשפט, אין פרוטוקול ואין דרך לפקח על המידע הפנימי שעובר בין הצדדים, או על האופן שבו הדברים נאמרים.
ע' היה באותם ימים סטודנט למשפטים בשלב של טרום-התמחות, ולדבריו הוא זוכר היטב כיצד נשלח על ידי מנהליו לדיון במשרד קלגסבלד-דנציגר, בנוכחותו של עורך הדין המוכר שלימים יהפוך לשופט.
ע' משמש כיום כעורך דין ושמו שמור במערכת. לדבריו, "זאת הייתה פגישה עם כמה משתתפים, ביניהם דנציגר, שעסקה בתיק המרינה, ובמהלכה דנציגר הציג בפני הנוכחים הסדר פשרה שנוסח בוועדה לתכנון ולבנייה. למיטב זיכרוני זה היה לקראת סוף שנת 2000, בסביבות אוקטובר-נובמבר 2000".
בבסיס ההסדר המדובר נקבעה הפרדה בין רוכשי דירות בפרויקט לפני 1999, שלא יכלו לדעת על ההתנגדות של החברה להגנת הטבע, ולפיכך זכאים להשתמש בדירותיהם לצורכי מגורים, לבין אלה שרכשו דירות אחרי 1999, שייאלצו להיפרד מביתם למשך 9 חודשים בשנה, ולהעמידו לצורכי תיירות.
לימים גם על הסדר זה ועל אופן ביצועו ויישומו יערערו הצדדים, בהליכים שיימשכו עוד שנים רבות. אבל גם אחרי שתנאי הסדר ואופן ביצועו נסרקו במסרקות ברזל ועברו שינויים רבים, הרציונל העומד בבסיס ההסכם נותר כשהיה: מי שרכש דירה אחרי 1999 לא יוכל ליהנות מדירת מגורים על המים במשך רוב ימות השנה, וייאלץ לחלוק בה עם הציבור.
"דנציגר הציג בפגישה את ההסדר כמוסכם, ובהמשך הוא אושר על ידי בית המשפט", משחזר הסטודנט-לשעבר. "היא לא הייתה ארוכה מאוד ונמשכה כשלושת-רבעי שעה, כי דנציגר רק הציג את ההסדר שהושג לפני כן.
"גם אז לא היה לי ברור אם דנציגר פשוט התנדב להציג את ההסכם כנציג של אחד הצדדים או אם שימש שסוג של מגשר שהשיג את ההסכמה הזאת.
"אני רק יודע שהתרגשתי מאוד מהמפגש. בכך זאת לא בכל יום סטודנט מגיע לדיון סגור שמתקיים במשרד עורכי דין כל כך יוקרתי.
"כששמעתי לאחרונה שדנציגר ישב כשופט בתיק של המרינה בהרצליה בבית המשפט העליון הייתי בהלם מוחלט. הייתי בטוח שעובדים עלי או שיש טעות. לרגע לא יכולתי להאמין למה שקראתי. היום כעורך דין אני יכול להגיד שזה פשוט לא סביר, ושגם הגילוי הנאות שלו לא לעניין".
ובכל זאת, הם לא דרשו את פסילתו.
ע': "אתה חושב שקל לבקש לפסול על המקום שופט בבית המשפט העליון? בתור עורך דין אני מנסה לחשוב מה בכלל אפשר היה לעשות עם הגילוי הנאות שלו? האם הייתי אומר לשופט לפסול את עצמו? בכלל לא פשוט לעשות את זה.
"ומה היה קורה אם הייתי מבקש מהשופט שיפסול עצמו והוא היה מסרב, כפי שסביר להניח שדנציגר היה עושה במקרה זה? הרי ברור שמיד הייתי מתחיל אצלו את הדיון ברגל שמאל. זה מחייב את עורך הדין המופיע בפניו בבית המשפט לעמוד במבחן מאוד מאוד קשה, כמעט בלתי נסבל. בעצם דנציגר מגלגל את הסיכון אלי, וזה סיכון ושיקול שלא אני צריך לקחת כעורך דין".
מי היו לקוחותיו?
בתשובותיו (בתחתית הכתבה) מפנה דנציגר לסעיף אחר בכללי האתיקה, שקובע כי "שופט לא ישב ביודעו (כי) בעל דין או עד מרכזי היה לקוחו של השופט קודם מינויו לכהונתו, ולא חלפו לפחות 5 שנים מאז הטיפול בעניינו של אותו בעל דין או אותו עד". לטענתו, היות שחלפו יותר מ-5 שנים, חלפה גם המניעה האתית.
"אילו היו בין המשיבים לקוחות שלי קודם למינויי לכהונת שופט, הייתי מנוע מלשבת בדין בעניינם אם טרם חלפו 5 שנים מאז הטיפול בעניינם, וזה – למותר לציין – אינו המצב במקרה זה", כתב לנו דנציגר.
עם זאת מומחי המשפט והאתיקה שנועצנו איתם טוענים כי דנציגר מיתמם במקרה הטוב. לדבריהם, הסעיף שדנציגר מצטט לא רלוונטי במקרה זה, שכן מגבלת חמש השנים מתייחסת למצב שבו לקוח לשעבר של השופט, בתיק אחר, מופיע בפניו. במקרה זה, הצינון נמשך 5 שנים בלבד.
"גם אם חלפו עשר שנים או יותר – אין לזמן שחלף משמעות כאשר מדובר באותו התיק עצמו. אין לדעת מה השופט שמע בעניין התיק עשר או עשרים שנים קודם לכן, אילו שיחות היו לו ואיזו עמדה גיבש אז", מבהיר אחד המומחים המשפטיים.
שאלנו את דנציגר גם לגבי הדיון שהתקיים במשרדו, והעיסוק שלו כעורך דין בהסדר שעומד בבסיס המחלוקת – חלוקה בין רוכשי דירות לפני 1999 והרוכשים לאחר מועד זה. דנציגר הבטיח בהתכתבות לענות "גם על זה", אבל בתשובותיו נמנע מלהתייחס להסדר והסתפק במענה כללי.
ההסדר המדובר עומד בבסיסם של מרבית ההליכים המשפטיים והערעורים משנת 2000 והלאה, ומהווה את הבסיס לחלקם.
שלושת שופטי בית המשפט העליון קיבלו ב-2018 החלטה המאשררת את ההסדר, ברוב קולות של השופטים דנציגר וברון. השופט שוהם ניסח דעת מיעוט ארוכה ומנומקת מדוע הערעור כנגד ההסדר ראוי שיתקבל.
מאחר שדנציגר סירב אז, ומסרב גם עכשיו, לגלות את מי ייצג בתיק, קשה להעריך אם החלטתו היטיבה עם לקוחות לשעבר או הזיקה להם.
כך או כך, דנציגר לא חוסך בשבחים שהוא חולק להסדר, אותו הסדר שהציג לכאורה ללקוחותיו במשרדו אי-שם בתחילת העשור הקודם: "אני סבור כי פרק זמן של שלושה חודשים (לצורכי מגורים, א"ה, א"ז) בשנה אכן עולה בקנה אחד עם שימוש לצורכי נופש", כותב דנציגר.
"אין בידי לקבל את הטענה כי המתווה לוקה בחוסר סבירות, בוודאי לא חוסר סבירות מהותי המצדיק את ביטולו….אני סבור כי המתווה עומד בדרישות הסבירות ויתרה מכך, הוא ישים ויעיל יותר מאשר השכרה עצמית של הדירות על ידי הרוכשים".
ויניצקי, עורך הדין שלא ידע על הגילוי הנאות, וטוען כי דנציגר היה צריך לפסול עצמו, סבור שככל שדנציגר עסק גם בהתוויית או הצגת ההסדר הרי שמבחינה אתית חמור יותר: "זה מחריף את הבעייתיות כי בדיונים פנימיים נחשפים פרטים נוספים מעבר לבית המשפט והרי ההסדר הזה הוא הבסיס המשפטי למה שיבוא אחר כך. למעשה כל התיק עסק בפרשנות של ההסכם והדרכים ליישום שלו, ולכן ברור לי שהשופט דנציגר במקרה כזה היה מנוע מלדון בתיק".
ניסינו לשאול עורכי דין נוספים אם שמעו את הגילוי הנאות. אחד מהם מודה כי הוא זוכר את דבריו של דנציגר בפתח הישיבה, ומודה שתהה אם עליו לפסול את עצמו, אך בסופו של דבר החליט שלא להתנגד בהנחה הטבעית שהשופט יילך לקראת הרוכשים, ואולי יתנגד להסדר בכלל. "היינו בטוחים שיפסוק לטובת הלקוחות שלנו, רוכשי הדירות, ויבטל את ההסדר", אומר עורך הדין. "בכל זאת, הוא בא מהשוק הפרטי".
בסופו של יום דנציגר סירב לחשוף את מי יצג בתיק וגם היום הוא מסרב לחשוף את זהותם של הלקוחות. ביקשנו להבין מדוע, אך לא קיבלנו מהשופט מענה. גם כיום אף אחד מהצדדים, ככל שהצלחנו לברר, לא יודע דבר לגבי זהותם.
דנציגר בתגובה: "לא סברתי שיש חשש למשוא פנים"
השופט דנציגר סירב תחילה בתוקף לשמוע את שאלותינו והיפנה למענה של דוברות בתי המשפט, בטענה כי בתור שופט אסור לו לענות לשאלות עיתונאיות.
דוברות בתי המשפט הבהירה כי ההפך הוא הנכון: דנציגר הוא שופט בדימוס, ולפיכך הוא ורק הוא צריך לענות על שאלותינו, היות שהדוברות לא משיבה בשמם של מי שאינם מכהנים עוד במערכת. הדוברות העבירה את השאלות לדנציגר.
בתשובותיו נמנע דנציגר מלענות משאלות חוזרות הנוגעות לזהות הלקוחות ואופי הדיונים במשרדו, וביקש שתגובתו המלאה תפורסם כדלקמן:
1. את הגילוי הנאות נתתי הואיל וערב הדיון בבית המשפט העליון נזכרתי בכך שבין לקוחות המשרד שבו הייתי שותף לפני מינויי היו גם רוכשי דירות בפרויקט, ובהחלט ייתכן שאלה ביקשו להתייעץ איתי בעניין זכויותיהם. כמו כן נזכרתי שאף נכחתי (לא כעורך דין מייצג) בדיון שהתנהל בבית המשפט המחוזי.
2. בבדיקה שערכתי באותה עת של אלפון הלקוחות של משרד דנציגר, קלגסבלד ושות' (משרד שפורק בסוף שנת 2007, סמוך לאחר מינויי כשופט בית המשפט העליון), איתרתי שני תיקים שנפתחו בשנת 2000 שלכאורה יכולים היו להיפתח לצורך טיפול בנושא זה ("אי התכלת שותפות" ו"דיירי פ' המרינה") אך שני התיקים לא היו תיקים פעילים ולא נרשמו בהם שעות כלשהן לחיוב. ממילא גם לא הוצאו בהם חשבונות שכ"ט.
3. הואיל וכך, ובהתחשב בכך שתיקי דנציגר קלגסבלד ושות', שאינם פעילים(כמו תיקים אלה), בוערו שבע שנים לאחר פירוק המשרד, לא יכולתי למסור בדיון בבית המשפט העליון פרטים נוספים מעבר למה שמסרתי.
4. בנסיבות העניין, הגילוי שאותו נתתי בפתח הדיון הינו הולם וראוי.
5. כל הנוכחים באולם (ובפרט עורכי הדין המייצגים) שמעו את דבריי, ויכלו להעיר לגבי הגילוי שנתתי את כל אשר על לבם.
6. באופן טבעי, הואיל והועדה המקומית ועיריית הרצליה הן שיכולות היו להסתייג מכך שאשב בדיון בתיק זה, עו"ד בלום שייצג אותם התייחס לגילוי שנתתי וציין שמבחינתו אין מניעה שאשב בדין.
7. לטעמי, הניסיון להטיל בהתנהלותי דופי כלשהו אינו ראוי. את מלאכתי כשופט ביצעתי בצורה עניינית ומקצועית וללא כל משוא פנים. לא סברתי (ואיני סבור גם היום), כי היו קיימות בנמצא נסיבות כלשהן שיש בהן כדי ליצור חשש כלשהו למשוא פנים מצידי בניהול המשפט, ובהתאם להוראת סעיף 15 לכללי האתיקה לשופטים, תשס"ז -2007, לא הייתה מניעה כלשהי שאשב בדין.
8. אפנה תשומת לבכם גם להוראת ס"ק (4) לפיה אילו היו בין המשיבים לקוחות שלי קודם למינויי לכהונת שופט, הייתי מנוע מלשבת בדין בעניינם אם טרם חלפו 5 שנים מאז הטיפול בעניינם, וזה – למותר לציין – אינו המצב במקרה זה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
יש לי דילמה עם הפרסום הזה. לכאורה יש התחקיר עדויות על חשש לניגוד עניינים של דנציגר, ואם זה נכון זה לפחות מאד מביך, מאידך גיסא הצדדים בדיון לא דרשו את פסילתו, האמירה כי אין מקום לבקש פסלות שופט בעליון איננה מדוייקת, אני ביקשתי (בע"פ ובכתב) את פסלותה של הנשיאה ביניש בדיון בבג"צ שהשתתפתי בו כמבקש להצטרף (שביתת הרופאים, העותר היה העו"ד בפרקליטות שהמליץ לבטל ההליכים נגד בעלה עו"ד יחיאל ביניש, לטעמי לנשיאה בייניש אסור היה להתקרב לדיון הזה, אפילו אם הייתה זו בקשת הצדדים) והשמים לא נפלו, היא פשוט התעלמה וגם עליה השמים לא נפלו, נכון, לי מותר הרבה יותר מאשר לעורכי דין צמרת, כי אני מופיע מול שופטים עליונים רק כשאני חפץ, ולא על מנת להתפרנס, גם לא איכפת אם כל המלייאנים שם יחשבו שאני ליצן.
אז בואו נראה מה עלול לצאת מהפרסום הזה, הפרסום עלול לזעזע את החלטת העליון ע"י ברון, שוהם ודציגר, אשר בקשה לדיון נוסף בו נדחתה לפני מספר שבועות/חודשים על ידי הנשיאה חיות.
האם יש מקום לזעזע את פסק הדין?, האם לא הגיע הזמן לסיים עם הסאגה הזו? הרי אין ספק שהקבלנים בנו על חוף הים (על פי הגדרת חוף ים של תמ"א 13), אין ספק שחרגו מהאישור שניתן להם לבנות במרחק של 100 מטר מהחוף, כי האישור ניתן לדירות נופש ותיירות בלבד, ברור שעל הקונים שנותרו "בעונש" חל העיקרון של "ייזהר הקונה" ביתר שאת מאשר אלה שהצליחו לחמוק מהדין, עקב אותה פשרה המתוארת בתחקיר. ברור שאלה שחמקו מאימת הדין עשו זאת בדרך שלדעתי היא לפחות מביכה ובלתי הוגנת, אבל מה לעשות העותרת ויתרה להם, וזה בסמכותה.
מבדיקה שלי שאיננה 100% הוויתור לאותה קבוצה, ובייחוד הסיבה שעמדה בשורש הויתור, לא היו ארגומנט או לפחות לא ארגומנט בולט בהליכים המאוחרים, חיפשתי כעת בפסק הדין נשוא התחקיר את סעיפים 24 ו 78 של חוק בתי המשפט אשר עמדו בשורש המוטיבציה לפשרה, והם אינם מוזכרים כלל בפסק הדין, כלומר בית המשפט לא דן או לפחות לא דן לרמה שקיבלה ביטוי בולט בפסק הדין באי השוויון שיצרה אותה פשרה, השופט שוהם שצדד בעמדת הקבלנים/דיירים ביסס להבנתי את החלטתו (בדעת מיעוט) על חופש הקניין, טענה שליוותה את הדיונים האלה מראשיתם, וגורן פסל אותה מכל וכל ואחריו פסלו אותה כמה וכמה מותבים במחוזי ובעליון, כי חופש הקניין קיים רק בנוגע לקניין שהתקבל כדין, ודאי שאיננו מתקיים על קניין שהתקבל שלא כדין, וכאן הקניין התקבל שלא בהתאם ל"רשיון" ולכן יש להתאים את הזכויות של בעלי הקנין ל"רשיון" בדיעבד, לא על ידי שלילת הקניין אלא על ידי צמצום הזכויות בו, והמתווה ארוך הזקן שהגה גורן, נראה הולם ביותר.
ברור שאם נטלתי חפץ בלא רשות בעליו אין לי זכויות קניין עליו, על אף שהוא כעת ברשותי, או אם מכרתי יצירה אשר לאחרים יש זכויות עליה, זכות הקניין איננה תופסת לגבי, אלא אולי חלקית על פי המידה של הפרת הזכויות.
אז מה אנחנו עושים כאן?, יוצרים מצב שבגלל פגם טכני חמור יותר או חמור פחות, ואחרים יאמרו שהפגם איננו רק טכני, אנחנו מערערים את הפתרון הראוי היותר, ואנו פועלים בלי משים לטובת אלה אשר שובע אין להם, ולפחות בחוצפה שאין כדוגמתה שוללים מן הציבור את חוף הים, על מנת לעשות לביתם, ויש להם די כסף וסבלנות, על מנת להמשיך ולרדוף אחרי אינטרס הציבור, עד אשר יכריעו אותו. אז האם להם צריך לעזור? האם את הצדק שלהם עלינו לחפש?
איך התחלנו?, דילמה.
לכולם: תגובה נוספת. מספר קטעים שכתבתי על שופטים מאז 2008 . חלק ממכלול . לא כולל את השופט הרוכבת או את אלה שרפי רותם פגש בדרכו, ורבים נוספים שהרגישו, שהכניסו אנשים למעצר מאחר ולא היו מיוצגים ע"י עורכי דין והיו מרושלים בלבושם. עמירם
חזרה להיסטוריה.
בדצמבר 1999 החליט בית המשפט המחוזי בת"א, ע"י הנשיא אורי גורן בעתירת החברה להגנת הטבע בייצוגו של עו"ד רנאטו יאראק, נגד הועדה המקומית הרצליה הועדה המחוזית ת"א ומינהל התכנון במשרד הפנים בעניין מרינה – קומבינה הרצליה.
קודם לכן, ב 1998 התקיימו בחירות לרשויות המקומיות, ראש עיריית הרצליה לנדאו, יוזם המרינה, הוחלף ביעל גרמן, הועדה המקומית הרצליה משיבה בתיק, הפכה דה פקטו את עורה, והצטרפה לטענות העותרים (יוצגה ע"י עו"ד ליאור כץ ממשרד רענן הר-זהב.)
היזמים ערערו על פסק דינו של גורן לעליון, ובעליון הסכימו הצדדים להחזיר את התיק לגורן, בין היתר על מנת שישמע את רוכשי הדירות שביקשו לטעון בשלבים המאד מאוחרים של הדיון במחוזי, וסורבו על ידי גורן.
עקב בקשת דיירים להצטרף, פורסמו שמות דיירים, והתברר כי ברשימה נמצאת השופטת מיכל רובינשטיין מבית המשפט המחוזי בת"א, תחת נשיאותו של גורן, ואז הגיש אחד היזמים בקשה על פי סעיפים 24 ו 78 לחוק בתי המשפט המסמיכים את נשיא בית המשפט העליון או משנהו לקבוע באיזה בית משפט ידון שפט בו הוא דן.
בפועל הייתה זו בקשה לפסילתו של גורן עקב הצטרפות רובינשטיין כמשיבה.
נשיא העליון או משנהו לא מיהרו להחליט, גורן השאיר בתוקפם את הצווים שהיו בתוקף עובר לבקשת "פסילתו", בנימוק שכל עוד "פסילתו" עומדת על הפרק הוא מנוע מלקבל החלטות בתיק, והיזמים התחילו להזיע.
אז נוצרה דינמיקה מאחורי הקלעים כיצד לצאת מהפלונטר, ונמצא פתרון בהסכמה של העותרת לוותר לקבוצת רוכשים, אשר בהם נכללה רובינשטיין, על מנת שהתיק לא ייצא מידיו של גורן.
ההסדר הזה קיבל תוקף, מה שפתר את הפלונטר והחזיר את התיק מהעליון למחוזי (כשנה חלפה בין פסק בדין במחוזי ופסק הדין בערעור).
נקבע אז סף מתקבל על הדעת, מועד ההחלטה של גורן, 9 בדצמבר 1999, וניתן לומר שלפני כן הזהירות הנדרשת מהקונים היא פחות מובהקת מאשר אלה שרכשו לאחר מכן.
התיק חזר לגורן ולמעט מילוט של אותה קבוצה מפסק הדין לבקשת העותרת, פסק הדין נותר למיטב זכרוני על תלו המלא, בהמשך היו ניסיונות לתקוף אותו אשר כולם כשלו.
פרי העץ הרעיל ניטע כבר אז, קבוצת שמנת נמלטה מהדין, ובכללם לפחות שתי שופטת, אחת בפועל, מיכל רובינשטיין ואחת בדימוס, השופטת אבנור ובתה, ברשימה היו עוד אנשי שמנת ובכללם רופאים מפורסמים ובעלי ממון.