על פי נתוני מוזיאון השואה בוושינגטון, חיים כיום 195,000 ניצולי שואה בישראל ובעולם. המידע מבוסס על רישום וולנטרי של ניצולי השואה ובני משפחותיהם ב-59 מדינות שונות, בעיקר בצפון אמריקה. בישראל רשומים 178,000 ניצולים.

על פי נתוני מוזיאון השואה בוושינגטון, חיים כיום 195,000 ניצולי שואה בישראל ובעולם. המידע מבוסס על רישום וולנטרי של ניצולי השואה ובני משפחותיהם ב-59 מדינות שונות. בישראל רשומים 178,000 ניצולים

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אולם המספרים הללו אינם מדויקים ומעידים דווקא על הקושי לקבל מידע מהימן אודות מספר הניצולים החיים כיום. למעשה, סימני שאלה ואי וודאות קשורים גם לעצם השאלה ולהגדרת המושג ניצול שואה.

האם ניצולי שואה הם רק מי שהיו במחנות? מה לגבי פליטים שבמשך שנות המלחמה התחבאו במקומות מסתור או נמלטו במנוסה ממקום למקום? מה באשר ליהודים שנמלטו מאירופה עם עליית היטלר לשלטון, אך מעולם לא שבו לביתם או פגשו שוב את בני משפחותיהם?

כך או כך, אין מחלוקת כי מספר הניצולים הולך ומתמעט. כיום אין כבר ניצולים שהיו אנשים מבוגרים במהלך המלחמה, וחוקרי שואה עוסקים יותר ויותר ב"יום שאחרי". היום שבו לא יהיו ניצולים חיים, אימת השואה לא תימסר כעדות ישירה וילדים צעירים לא יכירו עוד אנשים שהיו "שם".

שימור הזיכרון עומד כמובן במרכז מפעלי ההנצחה השונים. אנשי המוזיאונים והיסטוריונים עוסקים שנים רבות בהקלטה ובצילום סרטי וידיאו עם העדים והניצולים, ובארה"ב נעשה לאחרונה גם שימוש בהולוגרמות.

אולם, עתה מתחדדות שאלות חדשות. כיצד ניתן ללמד את הדורות הבאים על השואה ללא מפגש "חי" עם עדים וניצולים? כיצד יראו טקסי השואה בלעדיהם? מה יהיה אופי הביקור במחנות ההשמדה ללא מלווה ניצול? עיקר הקושי, כפי שמסבירים מומחי הפדגוגיה בתחום, אינו ב"שימור" הזיכרון ההיסטורי, אלא בפן החינוכי, בהעדרו של קשר אישי שהופך את האפיזודה ההיסטורית למאורע משמעותי ורלוונטי, לדורות הבאים.

מספר הניצולים הולך ומתמעט. כיום אין כבר ניצולים שהיו מבוגרים במהלך המלחמה, וחוקרי שואה עוסקים יותר ויותר ב"יום שאחרי", בו לא יהיו ניצולים חיים ועדות ישירה, וילדים לא יכירו עוד אנשים שהיו "שם"

האמנות היא אחד האמצעים ליצירת משמעות וחיבור רגשי גם בהעדר ניצולים. ספרות, קולנוע, שירה, מוזיקה, ציור, כל אלה מהווים גשר לשימור המשמעות והחוויה האנושית הפרטית, שתאבד עם הסתלקותו של הניצול האחרון.

יצירות אמנות על השואה אינן דבר חדש, כמובן. בישראל ניתן למצוא שפע של יצירות תרבות הקשורות לשואה. בשנים הראשונות לקיום המדינה, השואה זכתה לייצוגים אמנותיים ואחרים, אך בעיקר היתה נוכחת–נפקדת ובכל מקרה, ההתייחסות אליה עברה דרך הנרטיב הציוני שהדגיש את המעבר משואה לתקומה.

בשנות ה-60 סביב משפט אייכמן (1961) התחולל שינוי מסוים והחלה להתפתח גישה מורכבת יותר ביחס לניצולים ולעדויות, אך נראה כי השינוי המשמעותי התרחש בעיקר בשנות ה-80. אז היא נעה אל עבר קדמת הבמה הציבורית והתרבותית.

לצד השינוי הכמותי, התחוללו גם שינוים מהותיים, באשר לאופני הזיכרון וההתמודדות עם הטראומה. בין היתר, נחלש מעמדה של השואה כטאבו קדוש והיא עברה תהליך חילון ישראלי, מערכונים וסאטירות על השואה הם כיום תופעה נפוצה או לפחות מקובלת ולא עוד "חילול קודש".

שינוי מרכזי עכשווי קשור לעליית הרשתות החברתיות כאתר תרבותי מרכזי חדש. המפגש בין השואה לרשתות החברתיות הוא מגוון. מצד אחד, הרשתות אפשרו שפע מידע זמין, נגישות לחומרים ומעגלי תפוצה מתרחבים.

לכלל המוזאונים ואתרי ההנצחה יש דפים פעילים ברשתות השונות: פייסבוק, טיווטר, אינסטגרם וכו. קבוצות, ארגונים וכן אנשים פרטיים, פותחים דפי פיסבוק לנספים ולקורבנות השואה ומעלים סיפורים אישים, תמונות ומחשבות הקשורים בהנצחתם. מצד שני, הרשתות קשורות לפרקטיקות של תרבות פופלרית ש"הנמיכו" את השואה  "הקדושה ו"המכובדת" ולעיתים אף עשו לה וולגריזציה. הרשתות לא יצרו את השינוי החברתי תרבותי ביחס לשואה, אך כמדיום להמונים הם האיצו וחיזקו את התהליכים הללו.

שינוים מהותיים התחוללו באופני הזיכרון וההתמודדות עם הטראומה. בין היתר, נחלש מעמד השואה כטאבו קדוש והיא עברה תהליך חילון ישראלי. מערכונים וסאטירות על השואה הם כיום תופעה נפוצה ולא עוד "חילול קודש"

ניתן לומר שלצד העלייה באינטנסיביות של אזכורי השואה ונוכחותה בחיינו, התחולל גם פיחות מסוים באופני הייצוג ובאופי האזכורים השונים במדיה החברתית. חוקרת השואה ליאת שטייר לבני, למשל, מתארת את הפוליטיזציה של השואה בישראל, השימוש בזיכרון השואה, מימין ומשמאל לצרכים פוליטיים. במקביל היא מתארת תהליכי בנאליזציה של השואה, בעיקר ברשתות החברתיות. לדבריה, הישראלים מרבים להשתמש ולאזכר את השואה בחיי היומיום שלהם, גם באופן בנאלי וחסר רגישות. כך החל מתיאור חוויה קשה כ"שואה" וכלה בתיאור התנהגות כ"נאצית". כל זאת לעומת קדושת המילים הללו בעבר.

צודק מאה אחוז.
רגע, מי זה?! pic.twitter.com/lhST7t13vF

— אורי ברייטמן Uri Breitman ⁦????????⁩⁦ (@uribreitman) November 19, 2020

*  *  *

לצד השינויים הללו, חשוב לציין כי הן בישראל והן בארה"ב, השואה מוסיפה להיות סממן זהות יהודי משמעותי. על פי סקר פיו משנת 2016, 73 אחוז מהיהודים האמריקאים ו-65 אחוז מהיהודים הישראלים, סבורים שזיכרון השואה משמעותי לזהותם היהודית. למעשה, זיכרון השואה היה המאפיין היהודי היחידי שהתגלה בסקר כבעל חשיבות רבה לזהות היהודית, הן בקרב ישראלים והן בקרב אמריקאים. באשר למאפיינים יהודים אחרים אשר הוצגו בפני הנשאלים, לא נרשמה הסכמה משמעותית כזו. נתון זה חשוב לשאלת הזיקה והקשר (הנחלש) בין יהודים ישראלים ואמריקאים. לפיכך, לא רק חוקרי שואה צריכים לעסוק בשאלות הקשורות לזיכרון השואה ושימורה בתרבות ובכלל, אלא גם מי שעוסקים ביחסים בין הקהילות היהודיות.

למשימה הפדגוגית הקשורה לחינוך הדורות הבאים באשר לשואה, יש להוסיף איפוא, גם את חשיבות הוראת השואה כגשר בין שתי הקבוצות היהודיות, בישראל ובארה"ב.

הן בישראל והן בארה"ב, השואה מוסיפה להיות סממן זהות יהודי משמעותי.  למעשה, זיכרון השואה היה המאפיין היהודי היחידי שהתגלה בסקר כבעל חשיבות רבה לזהות היהודית, הן בקרב ישראלים והן בקרב אמריקאים

עם זאת, אנשי חינוך ומנהיגים יהודים מישראל ומארה"ב צריכים להידרש לשאלה אודות משמעות הממצאים הללו, והאם אכן ניתן לחזק את הקשר בין הקהילות דרך זיכרון העבר והטראומה בלבד, או שיש לפעול (וכיצד יש לפעול?) למציאת מכנים משותפים משמעותיים בהווה ובוודאי בעתיד?

ד״ר גתית פז לוי היא עמיתת מחקר במכון למדיניות העם היהודי jppi ירושלים, ומרצה במדור לתוכניות מובנות, אוניברסיטת בר-אילן