אלוהים לא מגשים משאלות

מכת בכורות. איור: לורנס אלמה תדמה, 1878, ויקימדיה קומון.
מכת בכורות. איור: לורנס אלמה תדמה, 1878, ויקימדיה קומון.

כרגע קראתי את אחד הסיפורים הנוראים שנכתבו. שזורים בו זוועה ואי צדק וכאב והרס וריקנות ורוע ויראה והשלטת טרור וליצן חצר אומלל וחברו שנקלעו שלא ברצונם למערכה זו. כל הדברים הטובים והאיכויות הנדרשות על מנת ליצור סיפור מתח מרושע שאין בו גאולה ואין בו תקווה, אלא רק הפחד שורה בו, או שמא יש לקרוא אותו כצ'יזבט מגונה במיוחד.

אני לא אוהבת לפחד ואינני נוטה לקרוא או לצרוך תרבות המקדשת אלימות. אך קרה שהחלטתי לקרוא את התנ"ך מתחילתו עד סופו (בעיקר כדי לדעת על מה מדובר) וכעת הגעתי לספר שמות. סיפורם של משה ובני ישראל והמצרים אך למעשה זהו סיפורו של האל הרשע שמזמן לא עולל מעשה נורא והרסני בממדים אפוקליפטים.

כרגע קראתי את אחד הסיפורים הנוראים שנכתבו. שזורים בו זוועה ואי צדק וכאב והרס וריקנות ורוע ויראה והשלטת טרור וליצן חצר אומלל וחברו שנקלעו שלא ברצונם למערכה זו

האל מתגלה שוב כנבל מהגיהינום, דמות מרושעת במיוחד שאפילו תרצו להסכים איתה לא תוכלו, כי מטרתו היא להראות את כוחו ואת אותותיו ואת יכולת ההרס הבלתי נלאית שלו. היא כבר הופגנה בסיפורים קודמים כמו בסיפור המבול או בסיפורה של סדום, ובהמשך בוודאי אפגוש ממנה עוד. בסיפור התנ"ך נראה לי שהאקדח, או קווי האופי של האל, שהונח במערכה הראשונה יורה כל הזמן וללא הפסקה.

ובאמת האל לא מפגין טיפת חמלה, לא לעם שלכאורה הוא נזעק להצילו וגם לא לשוועת המצרים מהפרעות שהטיל עליהם. העבריים יוסיפו לעבוד בפרך רק עד שיסיים האל להראות את כל המופתים הנוראים שיש עוד בידו, (יש לי עוד נגע אחד… יאמר למשה) ופרעה ועמו יוסיפו לסבול מידו, כי לא נתן להם ללכת למען יזבחו ליהוה אלוהי אלוהיהם, בפרהסיה.

וגם אם פרעה רצה לתת לעבריים ללכת לא יכול היה כי הכביד האל את ליבו, שוב ושוב זה קורה. אחרי כל מכה ומכה שמכה הוא במצרים מכביד הוא את לב פרעה. לרגע לא חשב האל להקל על ליבו ולרכך את תודעתו. אבל זה אולי מחשבות של המאה ה-21.

אם בודהה מטרתו להתיר את הסבל, הרי שהאל התנכ"י גורם לה ומעורר אותה ביתר עוז. לעיתים נדמה כי זהו אחד מאלי השאול.

הסיפור הוא טוב כי הוא מעורר יצרים ובעיקר כעס, כעס על כך שאנחנו שנות דור ודור מאותו סיפור מיתי ועדיין אנחנו מקיימים את המורשת של החידלון וההרס הנורא שהטיל האל על הארץ, בעיקר כי האל הזה מצליח להפחיד שוב ושוב ביכולות שלו מעל שולחן הסדר ומעל שולחן החול. קנאי כל כך לשררתו שעדיף להישמע לו מאשר לפקפק בו, תארו לכם שכינים ודם וערוב וחושך וברד היו ניחתים עלינו  עדיף להיות אולי בצד הרשע שם המכות פחותות. אך לכו תדעו מה יבוא בהמשך, אין לתת בטחון באל, מנהיג כזה, שבדעתו הוא רשע ומעוות.

הסיפור הוא טוב כי הוא מעורר יצרים ובעיקר כעס, כעס על כך שאנחנו שנות דור ודור מאותו סיפור מיתי ועדיין אנחנו מקיימים את המורשת של החידלון וההרס הנורא שהטיל האל על הארץ

הגדת פסח, למשל, שכתובה בארמית לא מובנת, נועדה לעורר אותנו הקוראים גם השנה ללכת לספר שמות ולקרוא את הסיפור הנורא הזה במילים מובנות יותר שנדע מדוע ולמה אנו חוגגים את חג הפסח, כמה אימה טמונה בסיפור הזה, אולי יום אחד נחכים ונפסיק מכל זה.

אבל בארמית אנו מקשקשים, מנשנשים שותים כוס ועוד כוס רק לא לשמוע את פלצות הסיפור, ליל שימורים והפחדות עם קצת שירים לשמח את הלב. והילדים נוכחים בפולחן המבוגרים המשונה הזה ומשעתקים אותו שוב ושוב.

ולמה משה לא נכנס לארץ ישראל? מכיוון שהאל הוא נבל, נבל גדול ומרושע שנהנה מאוד ממעמדו, ואם יכל להפחיד מעט את העבריים בשולחו את המצרים בעקבותיהם לאחר כל המכות שהטיל בהם, אז ירמוס גם את לב משה ולא ייתן לא להיכנס לארץ המובטחת להגשים את החלום. אלוהים לא מגשים חלומות הוא רומס אותם, כי אין באלוהים הזה אהבה וחמלה ונחת.

משה נדמה לעיתים כדמות מגוחכת מעין  ליצן חצר יחד עם אהרון, שנכפה עליהם התפקיד להיות כלי השרת של יהוה, ובכל זאת זה רק סיפור.  אך בסיפור ניצל האל את  משה ואת אהרון היטב, על מנת שיוכל לשלוט בקבוצת אנשים שתסגוד ותזבח לו. כאשר לא נזקק להם יותר זרק את משה לאנחות, ולך תתלונן בפני האל.

ואת זאת ידעו היטב גם כותבי ההגדה. האל הוא מרכז הסיפור והזוועות וערעור הבטחון שבאות איתו אל תיפרדו מקבוצת היהודים למרות הסכנה.

אומנם קראתי רק את בראשית ואמצע שמות אבל ברור לי שספר זה, התנ"ך, אינו מיועד לילדים, וכשאנחנו מלמדים אותם את הסיפור הזה, את ההרס והאיבה הזו בבית ובבתי הספר אנו משחיתים את דעתם.

אומנם קראתי רק את בראשית ואמצע שמות אבל ברור לי שספר זה, התנ"ך, אינו מיועד לילדים, וכשאנחנו מלמדים אותם את הסיפור הזה, את ההרס והאיבה הזו בבית ובבתי הספר אנו משחיתים את דעתם

והם צודקים שהם שואלים האם זה באמת היה ומדוע אנו לומדים על כך.

מדוע באמת?

ריקנות ופחד אנו מטביעים בגוף האנושי שאנחנו, בלי שנהיה מוכנים לשחרר את הסיפור הזה ולהמשיך הלאה באמתלה שזהו סיפורנו. אולי נהיה אמיצים יותר אם נצליח להתנער מהדמות המוליכה אותנו במדבר ואומרת לנו מה לחשוב ואיך לנהוג.

"והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה־זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו יהוה ממצרים מבית עבדים".

באמת? אין לנו תשובה אמיצה יותר?

האם יש גאווה אמיתית באמונה באל שכזה?

נרי פלדש, היא מורה מובטלת ליוגה וכותבת ביוגרפיות על אנשים מקומיים. גרה בגבעת עדה ובמקור מזכרון יעקב. בלילה כשהילדים ישנים אפשר לשמוע מוסיקה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
ככה זה כשמגשמים את "סיפורי" התורה, זה נשמע לא טוב. לכן מי שלא יודע לקרוא את התורה נהיית לו סם המוות כמו שכתוב: "זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה" התורה היא רוחניות, אור נפלא... המשך קריאה

ככה זה כשמגשמים את "סיפורי" התורה, זה נשמע לא טוב.
לכן מי שלא יודע לקרוא את התורה נהיית לו סם המוות כמו שכתוב: "זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה"
התורה היא רוחניות, אור נפלא, תורת שלום
אבל כשבאה אישה חסרת דעת לחלוטין כמוך וקוראת זה מה שיוצא
מסכן האדם שלא מכיר את התורה, מסכן האדם שיסיים את החיים האלה ולא זכה להכיר בגדולתו וחכמתו של הבורא יתברך שמו
יש אלוהים בשמיים ובארץ שמאכיל ומקיים את כל בריותיו
המינימום זה לכבד

עוד 793 מילים ו-1 תגובות
סגירה