ראש הממשלה ויושב ראש הליכוד בנימין נתניהו, יושב ראש יש עתיד יאיר לפיד, יושב ראש ש"ס אריה דרעי, יושב ראש כחול לבן בני גנץ, יושב ראש הרשימה המשותפת איימן עודה, יושבת ראש העבודה מרב מיכאלי, יושב ראש תקווה חדשה גדעון סער, יושב ראש ימינה נפתלי בנט, יושב ראש יהדות התורה משה גפני, יושב ראש ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, יושב ראש מרצ ניצן הורוביץ, יושב ראש הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ', יושב ראש הכנסת יריב לוין, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות בטרקלין שאגאל בכנסת, 6 באפריל 2021 (צילום: מרק ישראל סלם / פול; מתוך פלאש 90)
מרק ישראל סלם / פול; מתוך פלאש 90

לא משבר, הזדמנות לפתרון

מערכת הבחירות הנוכחית התאפיינה בלגיטימציה שניתנה למפלגות הערביות, אך מנגד גם התחזק בזירה הציבורית מעמדן של מפלגות ימין רדיקליות ● שיעורי ההצבעה הנמוכים מלמדים על אובדן האמון בדמוקרטיה ● אסור לתת לאיומים במערכת בחירות נוספת להביא לכך שמי שלא זכו לרוב בבחירות ימשיכו לאחוז בהגה השלטון ● דעה

הבחירות הנוכחיות אישרו את מה שברור זה זמן מה: המערכת הפוליטית בישראל משותקת לחלוטין. בסבב הרביעי בתוך פחות משנתיים, בנימין נתניהו ובעלי בריתו מימין שוב כשלו בהשגת רוב בכנסת. יריביו השונים – גם הם לא יכולים לכונן תחליף בר קיימא לאחיזתו ארוכת הטווח בפוליטיקה הישראלית.

הטקס, שמתקיים אחרי הבחירות סביב הניסיונות להרכיב ממשלה חדשה, החל בהתייעצויות עם הנשיא לגבי זהותו של המועמד הראשון שעליו תוטל המשימה האימתנית הזאת. ההחלטה, שהתקבלה בהיסוס מופגן, להעניק תפקיד זה לבנימין נתניהו – היא רק הפתיח לתקופה של מאבקים פנימיים, עסקאות חליפין, שוחד ישיר ותככים בלתי נגמרים בניסיון לרבע מעגל, שצורתו אינה ניתנת בקלות לשינוי.

הנשיא ראובן ריבלין עם נציגי סיעת הליכוד אמיר אוחנה, צחי הנגבי ואופיר אקוניס, 5 באפריל 2021 (צילום: מארק ניימן / לע״מ)
הנשיא ראובן ריבלין עם נציגי סיעת הליכוד אמיר אוחנה, צחי הנגבי ואופיר אקוניס, השבוע (צילום: מארק ניימן, לע״מ)

אולי ייטב לכל הנוגעים בדבר – ולרווחתה ולחוסנה של ישראל – לנצל את החודשים הבאים לשפר ולקדם כמה מהתמורות שהתרחשו בשנה האחרונה, ובאו לידי ביטוי במערכת הבחירות, כדי להניח את היסודות לבניית אלטרנטיבה משמעותית.

הקרקע בישראל זזה. קיימת נזילות חדשה שעדיין צריכה להתגבש ולהתעצב לכדי דבר מה שונה מדפוסי העבר. בחינתם של ארבעת השינויים העיקריים שניכרו בבחירות האחרונות ותוצאותיהם המיידיות היא נקודת התחלה טובה להתמודדות עם אתגר חיוני זה.

בסבב הרביעי בתוך פחות משנתיים, בנימין נתניהו ובעלי בריתו מימין שוב כשלו בהשגת רוב בכנסת. יריביו השונים – גם הם לא יכולים לכונן תחליף בר קיימא לאחיזתו ארוכת השנים בפוליטיקה הישראלית

המאפיין הייחודי הראשון של הבחירות האחרונות הוא הפיצול הפוליטי. בשונה משלושת הסבבים הקודמים – שבהם גוש הימין-דתיים בהנהגת נתניהו התחרה בקואליציית מרכז-שמאל בראשותה של רשימת כחול לבן – הפעם פיצולים פוליטיים, שהולידו מפלגות קטנות, ניכרו בכל רחבי הקשת הפוליטית.

שלט בחירות של תקווה חדשה בירושלים, 8 במרץ 2021 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
שלט בחירות של תקווה חדשה בירושלים בחודש שעבר (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

הימין נחלק שוב, עם הופעתם של כוחות חדשים, חלקם מצדדים בנתניהו – הציונות הדתית – וחלקם לכאורה נגדו – תקווה חדשה וימינה. כחול לבן, מפלגת המרכז המדולדלת בראשותו של בני גנץ התמודדה בנפרד, וכך עשתה גם שותפה לשעבר, מפלגת יש עתיד. העבודה ומרצ משמאל לא איחדו כוחות, והתחרו זו בזו על תמיכה במגרש גדוש ממילא.

הרשימה המשותפת התפצלה – מנסור עבאס ומפלגת רע"ם בראשותו ביקשו לקדם שילוב רב יותר בזירה הפוליטית הישראלית של כל אזרח/ית – ערבי/ה כיהודי/ה – על בסיס אישי, בזמן שעמיתיו הקודמים ממשיכים לקרוא גם לשוויון קולקטיבי.

המאפיין החדש השני של סבב הבחירות האחרון הוא הכרה בלגיטימציה של המפלגות הערביות. אם בעבר – להוציא תקופה קצרה בתקופת ממשלת רבין השנייה בתחילת שנות התשעים – המפלגות הערביות לא היו חלק מהחישובים הקואליציוניים, היום זה כבר אינו המצב.

המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא בסקר האחרון שלו, ש-44% מהיהודים תומכים בשילובן של מפלגות ערביות בממשלה (לעומת רק 23% לפני שנה), בעוד ש-41% מתנגדים לאפשרות כזאת. אפילו במחוזות בלתי צפויים, כמו בקרב חלק מהחרדים, ההתנגדות למהלך שכזה מתחילה להתמוסס.

בשונה משלושת הסבבים הקודמים – שבהם גוש הימין-דתיים התחרה בקואליציית מרכז-שמאל בראשותה של רשימת כחול לבן – הפעם פיצולים פוליטיים, שהולידו מפלגות קטנות, ניכרו בכל רחבי הקשת הפוליטית

התזוזה בהגדרת הרכב הישות הפוליטית הישראלית עשויה לחולל שינוי מהותי. בעוד שנתניהו ושותפיו עדיין מדברים על "העם" – מינוח מכובס ליהודים בלבד – מספר הולך וגדל של פוליטיקאים ואקטיביסטים מאמצים ביטויים מכלילים המבוססים על שוויון, גם במישור הפוליטי, בין כל אזרחי המדינה.

מנסור עבאס בליל הבחירות 23.3.2021 (צילום: Flash90)
מנסור עבאס במוצאי יום הבחירות בחודש שעבר (צילום: פלאש 90)

כפי שהבהירו היטב המתנגדים מהימין הקיצוני, למיסודה של תמורה זאת – בעקבות הפיכתה של המפלגה הערבית השמרנית רע"ם ללשון מאזניים – יהיו השלכות מרחיקות לכת לא רק על מערך השלטון במדינה, אלא גם על הגדרתה העצמית. את החודשים הבאים ניתן להקדיש באופן מועיל לביסוס השינוי הזה ולמתן צורה מוחשית לחברה משותפת במלוא מובן המילה.

המאפיין השלישי, תמונת המראה של מגמה זאת, הוא חיזוק מעמדו של הימין הקיצוני בזירה הציבורית. ההכרה והעידוד שהעניק נתניהו לשוליים הימניים – בצלאל סמוטריץ' ושותפיו החדשים ממפלגת עוצמה יהודית האתנוצנטרית בצורה חסרת בושה – ככלי לשימור ההגמוניה הפוליטית שלו, הצליחו לגרום למה שאף מנהיג ישראלי אחר משום זרם פוליטי לא היה מוכן לתמוך בו בגלוי בעבר: קבלתה של גזענות יהודית מפורשת כחלק בלתי נפרד מהפוליטיקה הישראלית.

אם בעבר המפלגות הערביות לא היו חלק מהחישובים הקואליציוניים, היום זה כבר אינו המצב. 44% מהיהודים תומכים בשילובן של מפלגות ערביות בממשלה – לעומת רק 23% לפני שנה

איתמר בן גביר, בוגר תנועת הנוער הכהניסטית, ובני לווייתו – בייחוד מנהיג מפלגת נעם, אבי מעוז – מבטאים שנאה עמוקה כלפי ערבים, יהודים חילונים, נשים והקהילה הלהט"בית (שלא לדבר על הפלסטינים תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה). שנאה, שלא רק גוררת תגובות חריפות בתוך ישראל ובקרב קהילות יהודיות ברחבי העולם, אלא גם מעוררת דאגה רבה – אם לא שאט נפש מוחלט – בעולם הדמוקרטי בכלל.

השיח הארסי של אותם גורמים ימניים-קיצוניים, בתמיכתם של מנהיגים דתיים משיחיים – שמצא לו חסידים גם בלב הליכוד – לא רק מחריף את השסעים העמוקים בחברה הישראלית, אלא גם מאיים לערער את מה שנותר מהדמוקרטיה השברירית ממילא של ישראל. הוא מוזן מבורות ומפחד ומבטל כל סיכוי לפיוס עם שכנינו הפלסטינים.

חבר הכנסת איתמר בן גביר בישיבתה הראשונה של הכנסת ה-24, 6 באפריל 2021 (צילום: Alex Kolomoisky/Pool via AP)
איתמר בן גביר בישיבתה הראשונה של הכנסת ה-24, השבוע (צילום: Alex Kolomoisky/Pool via AP)

בתוך כך, חסידיו קורעים את המדינה לגזרים ושמים ללעג את עקרונות היסוד של צדק ושוויון. מניעת התבססותן של הקבוצות הללו בשמי הפוליטיקה הישראלית היא צעד חיוני לאישורם מחדש של אותם עקרונות מנחים ולביסוס חזות של סולידריות חברתית, שחיונית כל כך לטיפוח תפיסה חדשה של טובת הכלל.

התוצאה העיקרית האחרונה של תקופת הבחירות הזאת – ותקופת הקורונה שקדמה לה – היא אובדן האמון במוסדות השלטון באופן כללי. הסימן הברור ביותר לאכזבה כללית זו הוא שיעור ההצבעה הנמוך בבחירות 2021. רמת ההשתתפות בבחירות הייתה הנמוכה ביותר מאז 2013, אף על פי שפחות אזרחים שהו בחו"ל בגלל המגפה.

שיעורי ההצבעה הנמוכים ניכרו ברוב חלקי הקשת הפוליטית. בחברה הערבית שיעורי ההשתתפות בבחירות בקושי גירדו את ה-50%. השתתפות מועטת בבחירות היא סימן ממשי לאובדן האמון באלו השולטים במנגנוני המדינה. בצורתה הקיצונית היא מעידה על קריסת אמון הציבור במוסדות המדינה עצמם.

החזרת האמון בגורמי השלטון היא תנאי מוקדם לכל שיקום חברתי-כלכלי כולל. דבר זה תלוי לא רק באישורה מחדש של המחויבות לרעיונות של צדק חברתי וזכויות אזרח, אלא גם בעיצוב מדיניות הולמת לחלוקתם השוויונית.

קלפי בבחירות הרביעיות, 23 במרץ 2021 (צילום: Yonatan Sindel/FLASH90)
קלפי בבחירות לכנסת בחודש שעבר (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

קידומן של גישות מהותיות ומטרות ברורות יכול לסייע בבנייה מחדש של האמון שאבד באמצעות עריכת שינויים אפקטיביים במערכת – מה שיביא לצמצום חוסר הוודאות והפחד על ידי שיפור מצבם המוחשי של כל מרכיבי החברה. דבר זה לא ניתן להשגה בן לילה, בפרט לא בידי ראש ממשלה העומד למשפט על שימוש לרעה במעמדו הרשמי להפקת רווח אישי. אך את היסודות ניתן להניח כעת, בציפייה למשאל עם נוסף, משמעותי הרבה יותר, בעתיד הקרוב.

ההכרה והעידוד שהעניק נתניהו לשוליים הימניים הצליחו לגרום למה שאף מנהיג ישראלי אחר לא היה מוכן לתמוך בו בגלוי בעבר: קבלתה של גזענות יהודית מפורשת כחלק בלתי נפרד מהפוליטיקה הישראלית

הדינמיקה הזאת מצביעה על אפשרות לשינויים חשובים, שאם יתרחשו, יוכלו לעצב משמעותית את אופייה וצורתה של הפוליטיקה הישראלית בשנים הבאות. לכן, חוסר היכולת להרכיב ממשלה חדשה בנקודת הזמן הנוכחית לא מהווה מכשלה בנסיבות הקיימות. ההפך הוא הנכון – אם המצב הנוכחי ילווה בהתבוננות עצמית, בשיפור היכולת להקשיב ולהתייחס לדאגות רגשיות וחומריות מגוונות, לצד נכונות להגדיר מחדש את סדר העדיפויות, הוא עשוי להתגלות כבר-תועלת.

שני כלים עיקריים עשויים לעזור בקידומו של התהליך הזה: השימוש בחקיקת הכנסת ובסמכויות הפיקוח שלה על הממשלה כדי להגביל את הניצול לרעה בעוצמתה במהלך תקופת המעבר הממושכת (גם אם לא ניתן למצוא מספיק תומכים להחלפת יושב הראש הנוכחי); והמשך ההסתמכות על בג"ץ שיפקח על פעולותיה של הרשות המבצעת (כפי שהיה עליו לעשות יותר ויותר במהלך השנתיים האחרונות).

מליאת הכנסת בישיבת הפתיחה של הכנסת ה-24, 6 באפריל 2021 (צילום: Alex Kolomoisky/POOL)
מליאת הכנסת בישיבת הפתיחה של הכנסת ה-24, השבוע (צילום: Alex Kolomoisky/POOL)

לאזרחי ישראל אין סיבה לחשוש מפני סבב בחירות חמישי באוקטובר, בוודאי אם האלטרנטיבה היא כינון ממשלה המנציחה ומעמיקה את הקיטוב הגואה. למעשה, 68% הביעו חוסר שביעות רצון מתוצאות הבחירות האחרונות. אין שום סיבה שיאפשרו לאלה שלא זכו ברוב להשתמש באיום בבחירות נוספות כדי להנציח את שלטונם – כפי שכבר נעשה עם תוצאות הרסניות רק לפני שנה.

אם המצב הנוכחי ילווה בהתבוננות עצמית, בשיפור היכולת להתייחס לדאגות רגשיות וחומריות מגוונות, לצד נכונות להגדיר מחדש את סדר העדיפויות, הוא עשוי להתגלות כבר-תועלת

אם תקופת הביניים תנוצל כהלכה, הסבב הבא – שייערך בצורה מפוכחת ובונה יותר וכתוצאה מכך עשוי להביא להיענות רבה יותר – עדיין יכול להיות מבשרו של מחר שונה ומשופר בהרבה.

עוד 1,210 מילים
סגירה