תמיד דגלתי בשוויון זכויות וחובות לאזרחי ישראל בני דתות אחרות (אין "אבל"). ברוח ערכי מגילת העצמאות. כל אזרחי המדינה שווים ללא הבדל דת, גזע ומין. אך המפלגות הערביות, למרות ישיבתן בכנסת, נמנעו במשך שנים רבות מליטול חלק בהנהגה עצמה. הן לא השתתפו בקואליציות ולא תמכו בקואליציות מן הטעמים הידועים והמוכרים: אידאולוגיה לאומית והזדהות עם הצד הערבי (ואחר כך הפלסטיני) בסכסוך עם ישראל. ובכל זאת, הדמוקרטיה הישראלית ידעה להכיל את עמדותיהם גם כאשר אלה נאמרו בצורה ישירה ולעתים בוטה מעל בימת הכנסת, כחלק מחופש הביטוי המוקנה לכל אזרח ונבחר ציבור.
בבחירות מרץ 2021, חל שינוי ביחסי הגומלין בין המפלגות הערביות (והציבור אותו הן מייצגות) לבין המפלגות הציוניות בכנסת. הליכוד, ובמיוחד ראש הממשלה נתניהו, החל להכשיר חלק מנציגי המגזר, ובמיוחד את רע"ם של מנסור עבאס.
הדבר נעשה כמובן משיקולים טקטיים ואלקטורליים טהורים, ולא מתוך הפנמה כנה של הצורך לשנות את השיח בין המגזרים. אבל עצם האיתות על מתן הכשר והעלאת האופציה לשיתוף פעולה פוליטי עם מפלגת רע"ם היוו חציית רוביקון, בוודאי עבור הצד הימני של המפה הפוליטית. הדרך נסללה לשינוי גישה גם בקרב מפלגות וציבורים אחרים. נכון לעכשיו, הגלולה הזו עדיין קשה לבליעה ולא מקובלת על "הציונות הדתית" ועל "ימינה", אבל הרכבת יצאה לדרכה והכדור נמצא כעת בצד השני של המגרש.
הכשרת רע"ם נעשתה כמובן משיקולים טקטיים ואלקטורליים טהורים, ולא מתוך הפנמה כנה של הצורך בשינוי השיח בין המגזרים. אבל עצם האיתות על מתן הכשר והאופציה לשת"פ פוליטי היוו חציית רוביקון
גם אם ניצני ההכשר לדיאלוג מסוג שונה עם המפלגות הערביות נולדו בשל צורך אלקטורלי של הליכוד לגבש קואליציה, הרי שנראה כי המהלך יאפשר למפלגות המיינסטרים להתנגד פחות לשילובם של ערביי ישראל במערכת הפוליטית. זאת מתוך הבנה שהמפלגות הערביות מייצגות ציבור גדול (חמישית מאזרחי המדינה) ובעל צרכים דחופים ולעתים אקוטיים, החל בפשיעה הגואה במגזר הערבי וכלה בהשקעת-חסר חמורה בתשתיות, בחינוך ועוד.
המצוקות במגזר הערבי לעולם לא תישארנה בתוכו, והזליגה אל שאר המדינה מתרחשת אל מול עינינו יום יום. זו לא "הבעיה שלהם" – זו הבעיה שלנו. אבל לא די בהכרה הזו בצרכי האוכלוסייה הערבית ובנחיצות בשיתוף פעולה. גם לטנגו הזה דרוש פרטנר מהצד השני.
צעד קדימה בריקוד הזה נעשה על ידי מנסור עבאס בנאומו שלאחר הבחירות. בדבריו, הוא נזהר שלא להזכיר את מאבקם הלאומי של הפלסטינים ובמקום זאת התמקד בצרכי הבוחרים שלו וברצונו לשיתוף פעולה ואיחוי קרעים – בדיוק הדברים שהתבקש לומר. הדבר מהווה שינוי (סמנטי אמנם) ונועד לאזני המפלגות בימין ותומכיהן.
ברור שהאידאולוגיה של רע"ם ושל חברותיה במגזר הערבי לא השתנתה וברור כי ימשיכו לתמוך במאבקו של העם הפלסטיני לעצמאות. השינוי הוא בהבנה, כי צרכי המגזר דחופים כעת יותר מצרכיהם של הפלסטינים בגדה ובעזה, ובתור נבחרי הציבור הזה מצופה מהם לדאוג ל"עניי עירם" לפני שיפנו לסייע לאחרים. הציבור הערבי דורש זאת ועל כן גם נתן לרע"ם את קולו. זו הכרה חשובה ומרעננת, שעשויה לאפשר לציבור היהודי לראות את המפלגות הערביות באור חדש.
אלא שכל התקדמות לכיוון דיאלוג שונה ומועיל עם האוכלוסייה הערבית ונבחריה חייבת להיות בעלת אופי הדדי. לא די במילותיו של מנסור עבאס על הצורך בשיתוף פעולה; הרושם שהותיר נאומו נפגע קשות מאירוע ההשבעה לכנסת ה-24. השימוש של כמה מחברי הכנסת הערביים בטקס ממלכתי ורשמי כדי להביע את עמדתם ומחאתם היווה פגיעה במסורת ולא עזר לקדם את עניינם. אדרבה, ההצגה הפרובוקטיבית הזו רק חיזקה את הקולות בימין, שכופרים באפשרות של שיתוף פעולה עם המפלגות הערביות וסיפקה תחמושת למי שטוענים שמקומם של הערבים אינו בכנסת. גם קבלת הפנים החמה שקיבל בבאקה אל-גרביה רוצחו של החייל משה תמם ז"ל לא עוזרת לשינוי האווירה הדרוש כדי לקדם דיאלוג קונסטרוקטיבי עם ההנהגה הערבית.
החברה הישראלית מורכבת מפסיפס של מקורות אתניים ודתות. חוזקה וחוסנה של כל חברה, כמו גם החברה שלנו, תלוי בדרך בה נתייחס זה אל זה, ובמיוחד בדרך בה נקבל את האחר ואת השונה. ערביי ישראל המהווים 20% מהאוכלוסייה ראויים ליחס שוויוני ולמקום בהנהגה באופן שתואם את ייצוגם באוכלוסייה, אבל גם עליהם מוטלת אחריות, והגיע הזמן שיראו שעניינם נתון באמת לצרכים האמיתיים של המגזר שלהם.
ערביי ישראל, המהווים 20% מהאוכלוסייה, ראויים ליחס שוויוני ולמקום בהנהגה באופן שתואם את ייצוגם באוכלוסייה, אבל גם עליהם מוטלת אחריות, והגיע הזמן שיראו שעניינם נתון באמת לצרכים האמיתיים של מגזרם
אחריותם זו מחייבת אותם להיות שותפים בהנהגה לא מתוקף טובה שמישהו עושה להם אלא מתוקף היותם אזרחים – ואין הדבר אומר שהם מקבלים עליהם את הנרטיב הציוני כלשונו. אין לי ספק שימצאו אז אוזן קשבת ופרטנרים רבים בצד היהודי. הגיע הזמן שנבחרי הציבור הערבי בישראל יתנהגו כחלק מההנהגה הלאומית לפני שידרשו להילקח ברצינות כשווים בין שווים.
עפר בבלי היה דיפלומט בשנים 1991-2014 ושירת בשגרירויות ישראל במדריד וברומא. היה יועץ מדיני לשני שרי חוץ וקונסול כללי של ישראל בפלורידה ופורטו ריקו. כיום משמש כנציג הפדרציה היהודית של שיקגו בישראל. הוא גם צלם אמנות שהציג עד כה שלוש תערוכות יחיד. חלק מעבודותיו מופיעות פה: https://oferbavly.tumblr.com/
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם