לשבוע בין יום השואה ליום העצמאות יש צבע שונה, הארץ נעטפת תוגה. השירים העצובים ברדיו, הדגלים הנובטים בזה אחר זה על מרפסות. יש תחושת היטהרות באוויר ומין התכנסות לקראת טקס שבלבו גורל משותף, מעטים מול רבים. הנה אני גולשת לקלישאות. זה ממכר.

לרגע אנחנו מרפים איש מצוואר אחיו, ימין ושמאל נמזגים לשלולית לאומית בערבון מוגבל, בלי ערבים, מה קשור? זה לא הזמן, זה אף פעם לא הזמן. רק נתניהו ישלב את פאדי הרופא הערבי המסור בנאומו. נותרו שבועיים עד תום המנדט שקיבל ולמנסור עבאס יש אבנים בכליות של כולנו אבל רגע רגע רגע רגע…

לרגע אנחנו מרפים איש מצוואר אחיו, ימין ושמאל נמזגים לשלולית לאומית בערבון מוגבל, בלי ערבים, מה קשור? זה לא הזמן, זה אף פעם לא הזמן. רק נתניהו ישלב את פאדי הרופא הערבי המסור בנאומו

בין יום השואה ליום העצמאות כולנו יפים ממני וממך, כמו הנופלים מהשיר, אלה שאדמה לקחה כי היינו בזבזנים עד מאוד. הרכינו ראש, אחים, זה לא זמן לתהות, מי שיתהה – יחטוף. משורה ישחרר רק המוות ואחריו אין את מי לשאול ואין מי שישאל: על מה בעצם? עוד "פעילות מבצעית" שבסופה נהרג עוד לוחם צעיר שיצא לעצור עוד מבוקש.

שינה משהו? ניצח משהו? ואם כן את מי? אלפי נופלים במלחמות מיותרות ומבצעים זקופי קומה ושם (צוק איתן, חומת מגן, עופרת יצוקה), מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור האיומה, 18 שנות מלחמת "שלום" הגליל, מלחמת לבנון השניה. מצעד מתים שאין לו קץ, רק דמם צועק מן האדמה. עד מתי מגש הכסף?

תכף יהיה נאום נשיא המדינה ואחריו הטקס בהר הרצל. יום הזיכרון ישטוף את הרחובות בבכי. אנחנו מתים על עצמנו בשבוע הזה, תסתכלו עלינו, כל כך יפים בעצב שלנו על המתים והנופלים, עוברים בחולצות צחורות ומדבקה מעצרת לעצרת ומצפירה לצפירה, מי עומד ומי לא, כמה ולמה. ומי הבא בתור.

מול ביתי מתקיימת עצרת קבועה, קלישאות-אבל ממוחזרות לנוכח משפחות מרוסקות. היתה שנה שהתפאורה כללה קבר עשוי קלקר. תיכוניסטיות בשחור חוללו מעליו, הבמאי בעצרת הזיכרון ביקש לחדד את המסר: חיילים ממש מתים במלחמות. מתים לגמרי. האם באמת "במותם ציוו לנו את החיים"? ואם כן – למה?

גם אני מיישרת קו כל שנה, אני לא רובוט, הבנים שלי היו חיילים קרביים, אחד מהם בלבנון הארורה שגבתה ממנו גם אי שפיות זמנית של אמא שלו. אז כן, אני צופה בכל סרט וסרט ובוכה את עצמי למוות על הנעורים האלה שבאו פתע אל סופם, בוכה אבל בזעם. מסתכלת עליהם וכועסת עלינו.

התמכרנו לעצב המתוק, לתחושת האחדות הזמנית הכוזבת. יש עליה תג מחיר כבד מנשוא. על זה צריך לבכות. על העיוורון. כמה עוד נרגיש דוד מול גוליית? מתי נבין שאנחנו גוליית, שבידינו שלנו ובאמצעות שליחים פוליטיים ערלי לב ותאבי כוח בנינו אותו וטיפחנו במו ידי היהודי החדש שנהיינו כאן בארץ המובטחת. והתמכרנו. לבו של הגוליית הזה גבה והוא שמן ובעט והיום הוא זקן עצבני, קצת דמנטי, עם סוכר גבוה ועורקים סתומים מרוב שומן, אבל על הרגליים. לא יזוז מפה. והוא קם עלינו לכלותנו.

התמכרנו לעצב המתוק, לתחושת האחדות הזמנית הכוזבת. יש עליה תג מחיר כבד מנשוא. על זה צריך לבכות. על העיוורון. כמה עוד נרגיש דוד מול גוליית? מתי נבין שאנחנו גוליית

לא נתעורר? לא נעצור את צעדת המוות הזאת? לא רק שאין לנו בנים למלחמות מיותרות, גם המלחמות השתנו בעודנו גובים חיי חיילים. המבוקשים לא ייגמרו לעולם, תמיד נולדים חדשים, אין בעולם עם שיסכים לחיות תחת כיבוש. פשוט אין. אם הבנים שלנו היו חיים תחת כיבוש היינו שרים את אותם שירים נוגים רק בערבית, ובאותו להט של צדקת הדרך. ככה זה.

ובינתיים בצדי הדרך מוטלים מתינו, מתי כל הצדדים. רק הפוליטיקאים החיים שמתחלפים מעלינו לא משלמים את מחיר היוהרה. כשלמדתי בתיכון, שנים לפני שידעתי שאלד בנים למלחמות מיותרות, העזה להקת הנחל לשיר את "שיר לשלום". מילותיו של יעקב רוטבליט היו חתרניות מדי לאוזניו של מפקד פיקוד מרכז דאז, רחבעם זאבי:

"מי אשר כבה נרו ובעפר נטמן, בכי מר לא יחזירו, לא ישיבו לכאן".

הצעת המשורר שבע המלחמות נפלה על אוזניים ערלות. שנים חלפו וכולנו עוד רצים כמו עכברים מאולפים על גלגל המלחמות, מאכילים את המולך בעוד דם אבל נשארים במקום. בהתחדש עלינו הימים הנוראים האלה אין לי אלא לשוב ולדרוש: "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום".

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת