אהבתי לסופר מצרי שונא ישראל

עלאא אל-אסוואני בכיכר תחריר, 2011 (צילום: Lilian Wagdy, ויקיפדיה)
Lilian Wagdy, ויקיפדיה
עלאא אל-אסוואני בכיכר תחריר, 2011

מבעד לעשן הסיגריות זיהיתי את עלאא אסוואני מוקף מעריצים בשולחן סמוך ב-GARDEN CITY CLUB בלב קהיר. מזגתי לעצמי וויסקי כפול, לחיזוק. לא כל יום אני פוגש סופר שאני אוהב. כי כמעט כולם מתים.

מבעד לעשן הסיגריות זיהיתי את עלאא אסוואני מוקף מעריצים בשולחן סמוך ב-GARDEN CITY CLUB בלב בקהיר. מזגתי לעצמי וויסקי כפול, לחיזוק. לא כל יום אני פוגש סופר שאני אוהב. כי כמעט כולם מתים

אני אדבר עם כל אחד ברחוב או על הבר, אבל בענייני ספרות קשה להכחיש שאני סנוב. המדפים בביתי נאנקים תחת משקלם המצטבר של צווייג, נבוקוב, מופאסן, סומרסט מוהם, נייפול, הבנתם את הנקודה. מידי פעם אנסה משהו מודרני יותר, ולרוב אתאכזב. אני חש שנגמרו לנו האלמנטים הספרותיים לפני כ-50 שנה, ונותרנו בעיקר עם רכיבים מגושמים המתחברים לכדי בליל משעמם לקריאה.

הספריה בביתו של דן פרי (צילום: דן פרי)
הספריה בביתו של דן פרי (צילום: דן פרי)

מידי פעם לפני נסיעה למקום חדש ומסעיר אשאל איזה מומחה: מהו הרומן על המקום הזה, שעלי לקרוא כדי להבין?

בדרכי להאיטי התשובה היתה: "קרא את הקומיקאים מאת גרהם גרין. הוא אמנם לא היה מקומי, אבל זה הספר". הייתי המום מהיצירה, הזכרתי אותה במאמר שכתבתי ומאז קראתי כמעט כל מה שהאיש הפורה הזה כתב.

לפני כמה שנים נשלחתי לקהיר. "קרא את בניין יקוביאן מאת אסוואני", נאמר לי.

הספר הקסים אותי מיד. לא רק בגלל העלילה. עד כמה שמעניין לקרוא על חיייטים, סנדלרים וסטודנטים משנות השבעים המעניינות מספיק, מה שבאמת שבה את ליבי היה הסגנון. אסוואני עשה מושלם כמה דברים שאני מאוד אוהב.

  1. ראשית, מוטיב הזמן. הפחד ממוות הוא המאיץ הגדול של האנושות. סיפור שעוקב אחר האדם תוך כדי שהוא משתנה, דרך חוויה, למידה או דעיכה, יגע ללב.
  2. שנית, הנרטיבים השזורים זה בזה. לכל אדם שאנחנו פוגשים יש פוטנציאל לשנות את עתידנו. ריבוי נרטיבים יכול להיות תכסיס מגושם, אך בידי אמן זו אומנות (בייחוד כאשר הקשרים מפתיעים).
  3. שלישית, אם סופר מסוגל לבטא את מרכזיות המין בעולמנו ללא וולגריות, זה כבר הישג כביר.
  4. ואחרון חביב, היכולת לשקף איך הכל מקרי ואבסורדי ועם זאת גם נשגב.

אסוואני עשה כל זאת ועוד, כך שמיד קראתי את הרומן השני שלו, שיקגו, וספר סיפורים קצרים; בשנת 2015 הגיע סופסוף הרומן החדש שלו. כתבתי בפייסבוק: "אני קורא את מועדון הרכב של מצרים וכמעט בלתי אפשרי להניח אותו מהידיים".

כעבור ארבעה ימים מצאתי את עצמי צועד לעבר שולחנו במועדון.

"ד"ר אסוואני", אמרתי.

הוא נעמד מייד ולחץ את ידידי בחמימות.

בשנת 2015 הגיע סופסוף הרומן החדש שלו. כתבתי בפייסבוק: "אני קורא את מועדון הרכב של מצרים וכמעט בלתי אפשרי להניח אותו מהידיים". כעבור ארבעה ימים מצאתי את עצמי צועד לעבר שולחנו במועדון

"הספר שפרסמת זה עתה העניק לי אושר עצום, כפי שעשו כל ספריך", אמרתי תוך ויתור מסויים על נייטרליות עיתונאית. "בבקשה רק תמשיך לכתוב, ודע שיש לך אוהד".

התכוננתי ללכת, אבל הוא התעקש: "תצטרף אלינו לשולחן". כנראה שהיה עדיף להסס ולו במעט. אבל הסכמתי מייד.

השיחה בשולחנו של אסוואני עברה לאנגלית. ואז חל שינוי מסויים. המפגש החל כמפגן של הערצה, אבל עברתי די מהר לדפוס של עיתונאי חוקר. שמעתי פעם שמועה זדונית לפיה אסוואני, רופא שיניים במקצועו, הוא לא יותר מאשר כיסוי עבור אשתו – שהיא כותבת הכל בסתר מכיוון שבתור מוסלמית אדוקה עליה להתנזר מתהילה. החלטתי לבחון את הסוגייה.

"ד"ר אסווני, אם יורשה לי: מהן ההשפעות ספרותיות שמהן אתה מקבל השראה ליצירתך?".

אסוואני ענה: "הו, ההשפעות רבות, וכל אחת נשגבת בדרכה. אבל מבחינתי, בסופו של דבר, הסגנון הלטינו-אמריקאי הוא שמעניק לי התעלות".

"האם ישנו סופר מסוים מאסכולה זו שהוא אהוב עליך במיוחד?"

"תיאורטית יש רבים, אבל במציאות, כפי שאתה חייב לדעת, זה יכול להיות רק גרסיה מרקס. באופן טבעי".

כמובן! כמו אסוואני, מרקס הוא אמן הנרטיבים המשתלבים וענייני חלוף הזמן! הם חולקים גם נגיעות בריאליזם קסום. זה היה ברור, לגיטימי ומשכנע לחלוטין. אבל המשכתי בשלי.

"איזה מספריו אתה זוכר לטובה?"

אסוואני הביט בי כמו שמביטים בפקיד שומה. אך כהרף עין חזרה אליו חביבותו. "אולי היית מצפה ממני לומר מאה שנים של בדידות. אבל אני אפתיע אותך, ידידי היקר. מבחינתי, מכל יצירותיו אני מעדיף את אהבה בימי כולרה".

הבנתי באיחור מה שבזה עלי להסתפק. השפעת הוויסקי התפוגגה והתחלתי להתבייש קצת בחקירה. אבל אני בוחר לזכור רגע קסום של הערכה הדדית החוצה תרבויות.

הבנתי באיחור מה שבזה עלי להסתפק. השפעת הוויסקי התפוגגה והתחלתי להתבייש קצת בחקירה. אבל אני בוחר לזכור רגע קסום של הערכה הדדית החוצה תרבויות

אסוואני מסר לי את כרטיס הביקור שלו מבלי שיתבקש. היה לי חבר חדש! לא חבר אמיתי אמנם, אבל יותר מחבר פייסבוק. נשבעתי לא לנצל זאת לרעה – ועד מהרה עשיתי את זה.

אסוואני הוא ספקן גדול לגבי השלום עם ישראל וסירב בעקשנות לאשר את תרגום ספריו לעברית (אם כי זה נעשה איכשהו לאחרונה). לי בדרך כלל אין סבלנות לאוייבי השלום – אבל במקרה שלו מחלתי על העניין. אמנות גדולה קיימת ביקום מקביל, טוב יותר.

כעבור זמן מה מצאתי את עצמי כותב מאמר על האכזבה הגדולה מה"אביב הערבי" שנגמר במפח נפש קולוסלי ברוב מדינות האזור. נדרשתי לציטוט מטעם מי שעדיין מאמין; התקשרתי לסופר, והוא נענה בשמחה. כיצד אתה עונה לאלה הטוענים שהערבים במדינות האזור פשוט אינם מוכנים לדמוקרטיה, שאלתי. הוא סיפק, כמובן, את הציטוט האידאליסטי הנדרש: "הרעיון שיש אנשים שלא מגיע להם צדק הוא גזעני. זה משקף חוסר כבוד לאנשים. אני בהחלט לא מסכים עם זה".

לא טרחתי לומר לו שאני מתקשר אליו ממלון בראון בתל אביב. גם לא היה לו מושג כלשהו על הקשרים שלי עם ישראל, שם משפחתי התגוררה כל השנים שאני הייתי מבוסס בקהיר. בדיעבד, זה לא היה כל כך הוגן.

אולי הוא כבר התפייס עם הציונים ברוח התקופה – מי יודע.

ד"ר אסוואני, אם אתה קורא את זה במקרה, אנא קבל את התנצלותי. ודע שהזמנתי זה עתה את ספרך החדש: הרפובליקה של אמיתות שווא.

לא טרחתי לומר לו שאני מתקשר אליו ממלון בראון בתל אביב. גם לא היה לו מושג כלשהו על הקשרים שלי עם ישראל, שם משפחתי התגוררה כל השנים שאני הייתי מבוסס בקהיר. בדיעבד, זה לא היה כל כך הוגן

רומן זה, שרבים ציפו לו תקופה ארוכה, מגולל את ארועי מהפכת 2011 מנקודת מבטן של דמויות מהסוג שרק אסוואני יכול להמציא. ברור שהוא יהווה את האמירה האולטימטיבית בנושא.

הספר יצא באנגלית החודש והוא עושה כעת את דרכו לישראל. מעטים הדברים שיסבו לי אושר גדול מזה.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 940 מילים
סגירה