ב-26 במאי 2005, מעט אחרי חצות, ישבתי באצטדיון האולימפי הכעור באיסטנבול והרגשתי כמי שהחיים האירו לו פנים באופן יוצא דופן. זמן קצר לפני כן ראיתי את ליברפול מנצחת את מילאן בגמר ליגת האלופות בפנדלים אחרי תיקו 3:3, באחד המשחקים הגדולים בהיסטוריה.
אני לא אוהד ליברפול (אם כי המשחק סיפק סיום מושלם לספר שכתבתי על המועדון באותה תקופה) והאופוריה נבעה מהידיעה שראיתי מול עיני את אחד הסיפורים הגדולים ביותר של הכדורגל האירופאי. ליברפול חזרה מפיגור 3:0 תוך שש דקות במחצית השנייה מול קבוצה עדיפה בהרבה וניצחה, לא מעט בזכות האוהדים שלא התייאשו גם כשנדמה היה שהקבוצה צועדת לקראת תבוסה היסטורית.
כמה חודשים קודם לכן ראיתי את ליברפול מנצחת את אולימפיאקוס היוונית משער בדקה האחרונה שקבע ניצחון בתוצאה 1:3. לולא השער הזה, ליברפול הייתה עפה מליגת האלופות ונס איסטנבול לא היה מתרחש.
באותם רגעים, כשנדמה היה שאצטדיון שלם של לבנים, חומות, יציעים ודשא מרחף באוויר מעוצמת האנרגיות, ליברפול הרוויחה את הזכות להתמודד על התואר. היא זכתה בסיכוי ליצור סיפור לדורות.
ועכשיו אנשי ליברפול ועוד 11 קבוצות אירופאיות רוצים למנוע את הזכות הזאת מאחרים.
כדורגל בשיאו – גם ברמות הנמוכות, ואפילו בשגרה האפורה – יוצר סיפורים בלתי נשכחים באופן קבוע. על הדרך הארוכה להישג, בזכות מאמץ משותף, על קשר בין קבוצה לקהילה ועל הכוח של האוהדים. על משחק הוגן בסיסי ובעיקר על כדורגל כמוסד חברתי חשוב.
כדורגל בשיאו – גם ברמות הנמוכות, ואפילו בשגרה האפורה – יוצר סיפורים בלתי נשכחים באופן קבוע. על הדרך הארוכה להישג, על קשר בין קבוצה לקהילה ועל הכוח של האוהדים. ובעיקר על כדורגל כמוסד חברתי חשוב
לא ענף בידור ולא תעשייה, אלא עמוד תווך של הקהילה. עוד מהימים שפועלים במפעלים בצפון ומרכז אנגליה התאגדו לקבוצות וחוקי המשחק מוסדו בישיבה בפאב בקובנט גארדן. לא במקרה כמעט שאין קבוצות כדורגל שאינן כוללות את מיקומן הגיאוגרפי בשם הקבוצה. זו המהות.
בשנים האחרונות הנפיקו אנשי השיווק של ליברפול סיסמה מוצלחת ושחצנית: This means more. כלומר, ליברפול חשובה לאוהדיה יותר מאשר קבוצות אחרות לאוהדיהן.
ישנה סולדריות בין האוהדים ובין המועדון. מי שהיה בערב אירופאי גדול באנפילד, האצטדיון הפרקטי של הקבוצה שההוד וההדר שלו נובעים מהיסטוריה ולא מגחמות ארכיטקטוניות, יכול לאשר זאת במידה מסוימת, אם כי כל מועדון קרוב לליבו של אוהד.
הבעיה היא לא היהירות, אלא ההתחייבות שהופרה: אם יש לכדורגל משמעות גדולה ביותר בליברפול, אז איך אתם מעיזים לבגוד בשליחות שלכם?
ממנצ'סטר יונייטד, שנמצאת בבעלות משפחה שהפכה את המועדון המפואר לקופה הקטנה שלהם ומוצצת את דמי הקבוצה הגדולה בעולם כבר שנות דור, אין ציפיות; אבל מליברפול או ארסנל הלונדונית, ניתן לצפות שלא יקפצו על ההצעה המפוקפקת ביותר בתולדות הכדורגל.
סינדרלה התבשרה שאין לה מקום יותר בנשף
החדשות על הכוונה להקים ליגת-על אירופאית בבעלות חברות קבועות הן ההיפך המוחלט מהמסורת של הכדורגל האנגלי והאירופאי.
12 מועדונים מאנגליה, איטליה וספרד הודיעו בחצות יום ראשון על כוונה להקים סופר-ליגה שתכלול את החברות המייסדות, עוד שלוש חברות קבועות נוספות וחמש קבוצות על סמך הישגיהן בליגות המקומיות.
הנשף הסתיים, השעון הראה על חצות, וסינדרלה התבשרה שאין לה מקום יותר בנשף. מעתה הכדורגל האירופאי יאלץ לחיות ללא סיפורי הסינדרלה שלו, ללא הישגים מרשימים של קבוצות קטנות, ללא סיפורים לדורות.
הנשף הסתיים, השעון הראה על חצות, וסינדרלה התבשרה שאין לה מקום יותר בנשף. מעתה הכדורגל האירופאי יאלץ לחיות ללא סיפורי הסינדרלה שלו, ללא הישגים מרשימים של קבוצות קטנות, ללא סיפורים לדורות
במקום אירוע חברתי בעל איכויות שייקספיריות, נקבל מועדון חברים שמבוסס על ערכי הספורט האמריקאי – כלומר תעשיית הספורט האמריקאית. לא פלא שהכוח המוביל הם בעלי קבוצות אמריקאים במימון בית השקעות מארצות הברית.
12 קבוצות כדורגל – שחלקן מציגות כדורגל רע במיוחד, כמו ארסנל וטוטנהאם – הכריזו על עצמם כליגת-על ללא קשר לתוצאות ועם קשר מובהק ליכולות כלכליות, גודל האצטדיון והמוניטין ההיסטורי שלהן.
כדורגל ממלא חלק גדול בחיי מאז ומתמיד. עוד מילדותי בבאר שבע ועד החיים באנגליה. במשך 19 שנים, עד פרוץ מגפת הקורונה, ראיתי מאות משחקים – בואו נעגל ונאמר אלף – באנגליה ובאירופה. משחק כמעט בכל שבוע ולפעמים שניים ושלושה בשבוע.
עוד מילדותי בבאר שבע ועד החיים באנגליה. במשך 19 שנים, עד פרוץ מגפת הקורונה, ראיתי מאות משחקים – בואו נעגל ונאמר אלף – באנגליה ובאירופה. משחק כמעט בכל שבוע ולפעמים שניים ושלושה בשבוע.
ראיתי כל שחקן גדול בתקופה הזו במו עיניי, זכיתי לראות את ליאו מסי בכמה מהמשחקים הגדולים ביותר שלו – למשל, בגמר ליגת האלופות בוומבלי מול מנצ'סטר יונייטד, או מול טוטנהאם באותו מקום. כלומר, כמה מהמשחקים הגדולים ביותר של שחקן כדורגל אי פעם. אגוזים ושיניים.
ועדיין, נהניתי במידה שווה ובאופן שונה לחלוטין ממשחקים ברמות אחרות לגמרי.
אהבתי את התחושה שכל העיר הולכת לכדורגל כשגרתי בלסטר, התחברתי לאוהדים של קבוצות שירדו מנכסיהן ועדיין תמכו בקבוצה בלהט וגם מירמור – כמו לידס יונייטד ששיחקה בליגה השלישית – או ההתרגשות של קבוצה זעירה מערבות גלוסטרשייר בשם פורסט גרין רוברס ששיחקה את משחקה הראשון אי פעם בליגה מקצוענית (הליגה הרביעית) מול עיני.
זהו מועדון שמקדם ערכים כמו טבעונות ואי-בזבוז אנרגיה, ולכן לא נמכרים מוצרי בשר או חלב בתחום האצטדיון ותחליף הקארי ההודי שם עולה על כל היצע של מועדון צמרת. המועדון משחק הרחק מכל מרכז כדורגל ובונה את עצמו בהדרגה.
המשחק הסתיים בהפסד, אבל פורסט גרין נשארה בליגה הרביעית מאז ואולי תעלה ליגה או שתיים ביום מהימים. הסיפור שלה, של עליות ליגה מהתחתית, היצמדות לעקרונות וקשר מקומי, חשוב לכדורגל הרבה יותר מליגה סגורה ללא ירידות ליגה. ללא תחרותיות. ללא משמעות.
אהבתי את המקום הקבוע שלי בוואלי, האצטדיון של צ'רלטון אתלטיק מדרום מזרח לונדון, למרות הכדורגל הרע לא פעם, כי ידעתי מה המשמעות שלו. צ'רלטון הוא מועדון בינוני-קטן בגודלו עם תחושה משפחתית, אשר באמצע שנות השמונים הוגלה על ידי בעלים כושלים מביתו ונאלץ לשחק באצטדיונים אחרים ברחבי העיר.
ללא בית, המועדון הלך ואיבד את בסיס התמיכה שלו עד שהאוהדים עשו מעשה: הם החלו לשפץ את הוואלי במו ידיהם, נלחמו בהתנגדות המועצה המקומית על ידי ריצה למועצת העיר וגייסו מספיק כסף וכוח פוליטי בכדי לאפשר את החזרה הביתה.
בדצמבר 1992, אחרי שבע שנים רזות בגלות ולילה של עבודות של הרגע האחרון, חזרה הקבוצה לוואלי שמאז שופץ והפך לאצטדיון נהדר. צ'רלטון נלחמה בציפורני האוהדים בכדי להתקיים והרוויחה את הזכות הזאת לשחק בליגה. תוצאות לא טובות הביאו לירידת ליגה, אבל זהו רק פרק אפור בהיסטוריה ארוכה והחזרה לצמרת – אם תבוא – תגיע בזכות ולא בשל מעמד.
הייתי באצטדיון פילברט סטריט ב-2001 כשלסטר סיטי, אז מקום שביעי בליגה הבכירה, הפסידה לוויקומב וונדררז, קבוצה קטנה מהליגה השלישית שגייסה חלוץ ערב המשחק במודעת דרושים ברבע גמר הגביע. אותו חלוץ אלמוני הבקיע את שער הניצחון וקנה לו מקום קטן בהיסטוריה. "בחיים כבר לא נזכה במשהו", שמעתי אוהד נאנח ביציאה החוצה מהמגרש.
15 שנים מאוחר יותר הייתי באצטדיון החדש של לסטר, ואני מקווה שגם אותו אוהד, כשלסטר זכתה באליפות המפתיעה ביותר בתולדות הכדורגל האנגלי. סיפור סינדרלה – התקווה והזכות להיאבק עליו הן הבסיס, מסי ורונאלדו הם הצמרת, וכל אלו קשורים באקוסיסטמה שנמצאת כרגע במצב סיכון.
כדורגל לאוהבי ראיית חשבון
כמו הדמוקרטיה הישראלית, גם הכדורגל זוכה להודעות על מותו מדי שנה – ושניהם מתקרבים לרגע האמת. עוד כרסום ועוד כרסום, עוד מעלה בסיר בו מתבשלת הצפרדע, עוד הצעת חוק להמלכת נתניהו – והנה הודעה על סופר-ליג אירופאית שתחסל את הכדורגל כמו שאנחנו מכירים אותו. זהו כדורגל לאנשים ששונאים ספורט ואוהבים ראיית חשבון.
כיום הליגות השונות ברחבי אירופה (כולל ישראל) שולחות נציגות למפעלי הכדורגל על סמך הישגים. פערי הכוחות והיכולות הכלכליות אמנם יוצרים עיוותים, אבל העיקרון הוא שוויוני ויוצר עניין בליגות המקומיות בכל רחבי היבשת. הכוונה להעניק מקומות קבע תחסל את המוביליות הזו ותהפוך את הליגות המקומיות למשניות לליגת החברים המיוחסים.
חבר הנהלה של אחת משש הקבוצות האנגליות החברות בליגה החדשה אמר לסקיי ניוז ש"המטרה הראשונית שלנו היא למקסם את הרווח וההכנסות. טובת המשחק היא שיקול משני". אותה הנהלה תשמח אם שחקניה לא ישחקו במונדיאל או בתחרויות בינלאומיות אחרות והיא תציב סגל חלש יותר למשחקי הליגה המקומית באנגליה ותשמור את הכוכבים למשחקי הסופר-ליג.
התוצאה תהיה הרסנית. ליגה אנגלית בלי מנצ'סטר יונייטד, מנצ'סטר סיטי, ליברפול, צ'לסי, ארסנל וטוטנהאם; או ליגה ספרדית בלי ריאל מדריד, ברצלונה ואתלטיקו מדריד, תהיה ליגה מסורסת שלא תעורר עניין גדול והכנסותיה ייפגעו.
כתוצאה מכך, הכנסות כל קבוצות הליגות המקצועיות באנגליה ייפגעו כי היום הן מקבלות תמיכה ישירה ועקיפה מהפרמייר-ליג. קבוצה ספרדית תתקשה למשוך ספונסרים לליגה ללא שלושת הקבוצות הגדולות, למשל.
ליגה אנגלית בלי מנצ'סטר יונייטד, מנצ'סטר סיטי, ליברפול, צ'לסי, ארסנל וטוטנהאם; או ליגה ספרדית בלי ריאל מדריד, ברצלונה ואתלטיקו מדריד, תהיה ליגה מסורסת שלא תעורר עניין גדול והכנסותיה ייפגעו
הסופר-ליג עצמה תהיה רצף של משחקים גדולים שיהפכו לקטנים ושגרתיים יותר ויותר. במקום שני משחקים בעונה בין מנצ'סטר סיטי לברצלונה שמעוררים ענין והתרגשות, נקבל אותם שוב ושוב. זה לא יהיה ספורט. זה יהיה תוכן.
אי אפשר להתעלם מהבעיות של עולם הכדורגל היום. כניסת הכסף הגדול של מדינות כמו קטאר, דובאי או מקורבי פוטין הפכו מספר קבוצות לעשירות באופן חסר תקדים.
אופ"א, התאחדות הכדורגל האירופאית, נגועה בשחיתות ושלומיאליות ולא הצליחה ליצור אלטרנטיבה להתאגדות בעלי הכוח. אבל הסופר-ליג אינו תרופה אלא מכת מוות. הפתרון צריך לבוא מתוך הליגות, הקבוצות והאוהדים – ולא ממועדון מיוחסים.
בשנים בהן ליוויתי את הפועל באר שבע וקבוצות ישראליות אחרות באירופה, רגעי השיא היו כמובן ניצחונות גדולים כמו זה של באר שבע מול אינטר במילאנו, אבל גם נהניתי מהמפגש עם מקומות זרים, תרבויות חדשות ומועדונים מכל רחבי הכדורגל האירופאי.
גיליתי את הטירוף והשחיתות של הכדורגל הרומני, הלהט הדתי של הכדורגל הסקוטי בגלזגו, הדלות של הכדורגל ההונגרי המפואר בעידן הקפיטליסטי וכדורגל לרגלי האלפים בשוויץ ועד החוויה הבסיסית של כדורגל בסטוק בצפון אנגליה בלילה קר. הייתה תחושה של אחוות כדורגל וכבוד לאנדרדוג – ואת זה רוצים 12 הקבוצות לגזול מאלפי מועדונים קטנים ואוהדיהן ברחבי היבשת.
זוהי תחילתה של מלחמת הכדורגל הגדולה שמטופש להמר כיצד תסתיים – כלומר, עד כמה הנזק יהיה נורא. הקבוצות הגרמניות הגדולות לא ממהרות להצטרף ובאנגליה ישנו קונצנזוס בקרב האוהדים נגד התוכנית.
אלכס פרגוסון יצא נגד מנצ'סטר יונייטד, המועדון אותו הוא הוביל להישגים אדירים במשך שנים, והוא אינו היחיד. זה יהיה מאבק כוחות שיסתיים אולי בפשרה – או במלחמת כל-בכל שתותיר אחריה רק הרס.
אני ראיתי את אלף המשחקים שלי, את מסי שהותיר אותי בפה פעור, את הפועל באר שבע עוברת את סאות'המפטון, את צ'אבי ואיניסטה, סנטיאגו בירנבאו והאצטדיון המצחיק של בארנט עם השיפוע, כדורגל נפלא במרחק של 30 דקות מהבית בלונדון, עשרות משחקי דרבי של שנאה ואהבה יוקדים.
הייתי באיסטנבול וראיתי את זלטן איברהימוביץ' מבקיע במדי חמש קבוצות שונות. היו גם משחקים רעים ומשעממים, הפסדים, ירידות ליגה ואכזבות נוראיות – כמו הדקה האחרונה במאריבור בסלובניה, בהפסד של הפועל באר שבע לקבוצה המקומית במוקדמות ליגת האלופות – הכול חלק מסיפור גדול.
היו לי חיי כדורגל שמספיקים למאה איש. אני אסתדר עם הזיכרונות. אבל לא עם הצער על הכדורגל שאוהדים צעירים כבר לא יזכו לו, אם התוכנית הגועלית של הסופר-ליג תתממש.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם