עשר שנים יספיקו כדי לא לעמוד בזמנים

ועדת המנכ"לים של משרדי הממשלה המליצה השבוע להוציא את התעשייה הפטרוכימית ממפרץ חיפה בתוך עשור ● אביב לביא עם חמש הערות על הדו"ח המסכם

הלבניות במפרץ חיפה אחרי שאחת מהן קרסה, יוני 2020
הלבניות במפרץ חיפה אחרי שאחת מהן קרסה, יוני 2020

1

לא עומדים בזמנים

כשרשימה ארוכה של משרדי ממשלה עם אג'נדות שונות ואינטרסים מגוונים מצליחה להתכנס לשורה תחתונה מוסכמת, זה לא מובן מאליו.

לכאורה, בחיפה היו אמורים לפתוח השבוע בקבוקי שמפניה: עמדתם הוותיקה של פעילי הסביבה הנחושים עשתה דרך ארוכה מהשוליים אל לב הממסד, והפכה בפועל לעמדתו הרשמית של הדרג המקצועי הבכיר ביותר בממשלה. זה הרי חלומו של כל ירוק מתחיל.

יש אפילו מסגרת זמן – להבדיל מלוח זמנים קשיח – שעליה ממליצים המנכ"לים: עשר שנים לפינוי התעשייה הפטרוכימית מהמפרץ.

מבט על הנמל במפרץ חיפה (צילום: יניב נדב/פלאש90)
מבט על הנמל במפרץ חיפה (צילום: יניב נדב/פלאש90)

אז למה זה לא קרה? למה נציגת "מגמה ירוקה" שחררה תגובה חמוצה במיוחד לפיה "היום קיבלנו את התרחיש הגרוע ביותר"?

מסיבה פשוטה: קשה למצוא היום אזרח ישראלי שמאמין ללוחות הזמנים של הממשלה, וליכולת שלה לעמוד בהם.

אחרי שנתב"ג 2000 נחנך באורח אירוני בסוף 2004, אחרי שהרכבת המהירה בין תל אביב לירושלים יצאה לדרך באיחור חינני של עשורים לעומת התכנון המקורי, אחרי שירושלים נתקעה נצח עם חפירות הרכבת הקלה ועכשיו נראה שתל אביב זוחלת בעקבותיה (זוכרים את ההבטחות שהקו האדום יושק באוקטובר 2021?), ההמלצה האמורפית "בתוך עשור" מתורגמת אצל החיפאים ל"אולי בימי חייהם של הנכדים שלנו". וקשה להאשים אותם.

פרופ' אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, אמר אחרי פרסום ההמלצות שזה יהיה כישלון אם ייקח עשור ליישם אותן. הוא בונה על קיצור הלו"ז ל-2027. בימים שבהם הארכיון והרשת זוכרים הכול, צריך להעריך את האומץ שלו להציב יעד שאפתני כזה.

מגדל הטיל בחיפה (צילום: משה שי/פלאש90)
מגדל הטיל בחיפה (צילום: משה שי/פלאש90)

2

בין אקולוגיה לדמוגרפיה

במוקד הדיון על הקירבה בין התעשייה לשכונות מגורים בחיפה עומד בדרך כלל זיהום האוויר, על הסיכונים הבריאותיים ומפגעי הריח שהוא מביא איתו. אבל עיון במסד הנתונים שמוצג בדו"ח המנכ"לים מציף סוגיה קריטית אחרת, מדוברת פחות: ההשפעה של התעשייה על הדמוגרפיה של חיפה, על מצבה האורבני והתפתחותה כמטרופולין אזורי.

עיון במסד הנתונים שמוצג בדו"ח המנכ"לים מציף סוגיה קריטית אחרת, מדוברת פחות: ההשפעה של התעשייה על הדמוגרפיה של חיפה, על מצבה האורבני והתפתחותה כמטרופולין אזורי

שיעור גידול האוכלוסייה בנפת חיפה היה הנמוך בארץ ב-25 השנים האחרונות – 19% בלבד, לעומת ממוצע ארצי של 63%. האוכלוסייה בנפת באר שבע, לשם השוואה, גדלה בתקופה הזו ב-84%.

גם הגידול בשטח המשרדים בחיפה היה בעשור האחרון הנמוך בישראל – 18 אלף מ"ר בלבד, לעומת תוספת של 197 אלף מ"ר משרדים בראשון לציון ו-286 אלף מ"ר בירושלים, למשל.

שכונת הדר בחיפה (צילום: שיר רותם/פלאש90)
שכונת הדר בחיפה (צילום: שיר רותם/פלאש90)

אלה רק חלק משורה של נתונים שמעידים שאזור המפרץ שרוי בקיבעון מתמשך. ובמילים אחרות: המנכ"לים הגיעו למסקנה שהריכוז הגדול של מפעלים פטרוכימיים גורם לחיפה לגסוס – אבל הפעם לא מסרטן.

ספק אם העניין הסביבתי-בריאותי לבדו היה מספיק כדי להביא את כל משרדי הממשלה לשורה תחתונה משותפת; ברגע שהתבררו ההשלכות הדמוגרפיות, הכלכליות והאורבניות על אזור שלם – סביב זה כבר הרבה יותר קל לבסס בישראל קונצנזוס.

3

ובינתיים בקישון…

תכנית שאפתניות לעתיד הרחוק זה מבורך; אבל העתיד מתחיל עכשיו. בעוד תכנית המנכ"לים ממליצה על פארק עירוני גדול שמתבסס על נחל הקישון ונכסי הטבע העשירים שסביבו, מוסדות התכנון מאשרים לחברת נמלי ישראל להפוך את גדת הנחל לאזור מכולות שמטרפד את הרצף הטבעי ויישב כמו עצם בגרונו של כל פארק עתידי.

אחסון מכולות קרוב לקישון. זה כבר מכוער והורס את הגדה, אך זה כלום לעומת מה שמתוכנן (צילום: אביב לביא)
אחסון מכולות קרוב לקישון. זה כבר מכוער והורס את הגדה, אך זה כלום לעומת מה שמתוכנן (צילום: אביב לביא)

החזון הירוק של מחר מתחיל בהחלטות של היום – ובינתיים הן רחוקות מלהיות ירוקות.

4

ובינתיים בכבישים…

זה נכון גם לגבי התחבורה: כדי לייתר את בתי הזיקוק, או לפחות להקל על סגירתם, התחבורה הישראלית צריכה לעשות מעבר מהיר משריפת דלקים להישענות על מנועים חשמליים.

משרד האנרגיה הציג יעדים שאפתניים בתחום הזה, אבל בינתיים המעבר לרכבים חשמליים מדשדש מאוד בישראל והיא משתרכת באיטיות אחרי רוב המדינות המפותחות, הן בפריסת התשתיות והן בהיקף המכירות. בקצב הזה בתי הזיקוק יהיו חיוניים עוד שנים רבות.

משרד האנרגיה הציג יעדים שאפתניים בתחום הזה, אבל בינתיים המעבר לרכבים חשמליים מדשדש מאוד בישראל והיא משתרכת באיטיות אחרי רוב המדינות המפותחות, הן בפריסת התשתיות והן בהיקף המכירות

5

גבעת הלבניות

בכל עיר בישראל יש רחובות שנקראים על שם נכסי הטבע שבעבר היו שם לפני שנקברו תחת שכבות של אספלט ובטון: גבעת הסביונים, שכונת הפרפרים וכיו"ב.

מראה הלבניות של בזן אחרי שאחת קרסה, ב-12 ביוני 2020 (צילום: Meir Vaknin/Flash90)
מראה הלבניות של בזן אחרי שאחת קרסה, ב-12 ביוני 2020 (צילום: Meir Vaknin/Flash90)

תמונת המראה יכולה להיות הלבנייה – זו מהשתיים ששרדה – שמשמשת כיום כמרכז המבקרים של בז"ן. אני מקווה מאוד שהיא תישאר על כנה, גם מכיוון שמדובר במבנה ארכיטקטוני נהדר וגם מפני שהיא מסמלת ומלמדת על ההיסטוריה של האזור, על פרקיה המוצלחים יותר ופחות. איך מה שפעם נחשב סמל לחלוציות, יצרנות וציונות (על אף שהלבניות הוקמו בכלל על ידי הבריטים), הפך עם השנים לאייקון שמזוהה עם מפגע סביבתי ובריאותי.

יבוא היום וילדים בחיפה יפסעו לתוך החלל העצום של הלבנייה, יראו את סרטון ההסברה על זיקוק הדלק וישמעו מהוריהם סיפורים על שנים של חיים בצל הארובות המעשנות. בפרפרזה על מה שאמר יגאל אלון – עיר שאינה יודעת את עברה, עתידה לוט בערפל.

עוד 688 מילים
סגירה