כמו הרוד-ראנר מ"הלוני טונס" של האחים וורנר, הגיח ח"כ עמיחי שיקלי לחיינו כאילו משום מקום, הרעיד את המערכת הפוליטית והתקשורתית בקריאת "ימין-ימין", וטזזזז… נעלם בענן אבק כשהוא משאיר אחריו שובל של סימני שאלה ופרשנים מבולבלים.
המכתב ששיקלי העביר ביום רביעי ליו"ר ימינה נפתלי בנט, ובו הודיע שהוא מתנגד ל"ממשלת השינוי" המתגבשת, נותח ביסודיות שלא הייתה מביישת דיון מעמיק בגמרא. כל מילה וכל משפט נבדקו בזכוכית מגדלת, כולל השוואות לפוסטים, ציוצים והצהרות קודמות של הח"כ האלמוני למדי, וניסיון להעריך את כוונותיו הנסתרות, לזהות מי עומד מאחוריהן ולמה.
ביום רביעי שיקלי עצמו עוד נראה משועשע למדי מהמהומה שהתפתחה סביבו. למחרת נמאס לו והוא סיכם את הדיון בציוץ: "שלא תהיינה אי הבנות – אצביע נגד הקמת ממשלה עם המשותפת ומרצ".
כל הפרשנים הרבים שהשקיעו מאמצים ניכרים להסביר את שיקלי, את בית הגידול האידיאולוגי שלו ואת הרקע להכרזת העצמאות הפוליטית המפתיעה שלו, החמיצו עניין אחד עקרוני מאוד, שלא זכה להתייחסות הראויה: עמיחי שיקלי חתיך. יש אומרות אפילו חתיך הורס.
באחת מקבוצות הווטסאפ הכי פעילות שאני חבר בהן, קבוצה שמתנהלים בה דיונים פוליטיים ואקטואליים ערים בכל שעות היום ולפעמים גם באמצע הלילה, התפתח ביום רביעי ויכוח סוער על משמעות ההצהרה של שיקלי, ההשלכות האפשריות שלה על המערכת הפוליטית, והקשר בינה לבין ההקלטות של איילת שקד והמהלכים האסטרטגיים של נפתלי בנט.
הדיון השתתק בבת אחת כשהעליתי לקבוצה צילום של שיקלי ושאלתי בתמימות "התנהל כבר דיון על זה שעמיחי שיקלי די לוהט ומזוויות מסוימות מזכיר את יו גרנט?"
סומק פשט בלחיי הקבוצה. התברר שאף אחד מהמשתתפים והמשתתפות לא ידעו עד אז איך שיקלי נראה. תמונתו – בחולצת סוף מסלול כחולה עם צווארון וי – גררה מיד תגובות נלהבות. "הו וואו, לא הייתי מודעת", כתבה אחת המשתתפות. "הוא כאילו אומר ליועז הנדל: תוריד את הפוייקה, עכשיו אני פה!", העירה אחרת. ומישהו סיכם בפשטות: "רוב לאו".
האזכור של יועז הנדל בהקשר הזה אינו מקרי, כמובן. חתיכותו של יועז הנדל כבר זכתה להכרה מגורמי ההערכה המוסמכים, כולל דמות של שובר לבבות שרמנטי בארץ נהדרת, והופעה ברשימת הגברים הסקסיים בישראל לשנת 2020 של המגזין "פנאי פלוס", לצד צחי הלוי, סטפן לגר, איתי לוי ובחורים אחרים שאפשר לפגוש לפעמים בלי חולצה ועם חזה רטוב.
חתיכותו של יועז הנדל כבר זכתה להכרה מגורמי ההערכה המוסמכים, כולל דמות של שובר לבבות שרמנטי בארץ נהדרת, והופעה ברשימת הגברים הסקסיים בישראל לשנת 2020 של המגזין "פנאי פלוס"
"בימים אלה, כשהתחושה היא שהמדינה מתפרקת והמאבקים בין הימין והשמאל רק מסלימים, יש רק אדם אחד שיכול לאחד אותנו", התפייטו עורכי "פנאי פלוס" בפואטיקה חרמנית, "ואנחנו ממש לא מדברים על ראש הממשלה או שר הביטחון וראש הממשלה החליפי.
"יועז הנדל הוא התשובה שלנו להכול. ולא בגלל פועלו הפוליטי אלא בעיקר בזכות חיוכו הכובש ומבטו החודר. ומטעמי צניעות לא נרד מתחת לצוואר. זה לא משנה איפה, איך ומתי הוא מדבר, כל הופעה ציבורית של הנדל גורמת לנו מחד להחסיר פעימה, ומנגד שורה עלינו תחושת בטחון מופלאה. ברור לנו שהכול יהיה בסדר. בכל פעם שהנדל מסתכל למצלמה, היא בעצמה קצת מרכינה את הראש מהמבוכה וחוסר היכולת להישיר אליו מבט".
שיקלי והנדל לא לבד במערכה החשובה על ליבם של קוראי וקוראות "פנאי פלוס". מימין להם נמצא ח"כ בצלאל סמוטריץ', שכל אמירה שלו – ולא חסרות התבטאויות מקוממות ומעוררות מחלוקת שלו – מלווה תמיד גם בתגובות נרגשות מיציע הטוקבקיסטים והטוקבקיסטיות ברשת, על מידת הסקסמוטריצ'יות שלו. כולל פנטזיות מיניות ותיאורים מחפצנים, שזה המקום לגנות אותם בכל תוקף.
נראה, אם כן, שבשלו התנאים להכריז שנכנסנו לעידן חדש בתולדות הימין הישראלי: עידן הימין הנוצץ.
אם אתם סבורים שאני מפריז ושעדיין מוקדם להגיע למסקנה כה מרחיקת לכת, אני מזמין אתכם להיזכר במנהיגים בולטים של הימין מהעבר הלא רחוק. נודה על האמת – אף אחד לא היה מעלה בדעתו להתייחס למבטם הנחוש, לסנטרם הגברי ולגופם החסון של משה לוינגר, חנן פורת או בני קצובר.
הזמבישים, מתנחלי הדובון, העוזי, הכיפה השמוטה ברישול והסנדלים המאובקים, לא הצליחו לעלות את הדופק לקוראות "לאישה" או למנויי "הזמן הוורוד". אף אחד לא היה מעלה בדעתו ללהק אותם לתפקידים שרמנטיים בסיטקומים רומנטיים. שיקלי, הנדל וסמוטריץ' הם כבר סיפור אחר.
הזמבישים, מתנחלי הדובון, העוזי, הכיפה השמוטה ברישול והסנדלים המאובקים, לא הצליחו לעלות את הדופק לקוראות "לאישה" או למנויי "הזמן הוורוד". אף אחד לא היה מלהק אותם לסיטקומים רומנטיים
הרבה שנים לפני שהמילה "דייטליין" הפכה מזוהה עם תוכנית התחקירים הוותיקה של רשת NBC, היא הייתה שמו של פרויקט היכרויות חובק עולם שייסד ג'ון פטרסון, יזם בריטי שתואר על ידי הגארדיאן כמי שהיה "קופידון המצליח בהיסטוריה", והוצג בטיימס הבריטי כמי שהקים וניהל את "הגדולה והמצליחה בשירותי הדייטינג בעולם".
פטרסון היה איש שיווק מעולה. בשנות הזוהר שלו הוא הוציא לאור ירחון בשם "סינגלס", שאותו ערך וכתב כמעט לבדו. הוא גם נהג לפרסם מודעות ענק בתחנות הרכבת התחתית של לונדון ובעיתונים רבים בעולם הדובר אנגלית, שהציגו גברים אטרקטיביים במושגי התקופה ההיא.
תחת הכותרת "אלה הולכים להיות חיים מסעירים" הופיעו הצעות ל"ארוחה סינית ביום שני בחברת ג'ון" (צווארון גולף, בלורית עשירה, שפם מטופח), "בילוי בדיסקוטק ביום שלישי בחברת בוב" (משקפי שמש, שיער בהיר, לוק כללי של פול ניומן), או "ערב בתיאטרון ביום רביעי עם פיטר" (חליפת עסקים, עניבת משבצות, חיוך ערמומי של בנקאי).
הגברים החדשים של הימין הישראלי הם הראשונים שאפשר לדמיין אותם מככבים במודעת פיתוי כזו. אחרי שנים שבהן שלטה המוסכמה שהבחורות השוות ביותר מגיעות להפגנות השמאל, נולדה אלטרנטיבה אטרקטיבית מימין, מגובה בסטוריז נוטפי זיעה מחופשות אתגריות של הנדל, כשעל הקווים כבר מתחמם – בחליפה גזורה על פי מידה – יוסי כהן, ראש המוסד הראשון שמתהדר בתואר "הדוגמן". אפילו שמעון ריקלין, שיש הטוענות שהוא גבר נאה, משדר כל ערב ממרכז תל אביב, ומקפיד לא להתרחק מבתי הקפה האופנתיים האהובים עליו.
גם נשות הימין החדשות לא פראייריות בכלל. לאיילת שקד לא ישכחו את תשדיר בושם ה"פאשיזם" שלה. עידית סילמן, חברתה ל"ימינה", יודעת להתלבש ואוהבת להצטלם, ואפשר לפגוש אותה גם בסטוריז בסגנון כתה ח' 2, עם אימוג'יז וכיתובים צבעוניים באנגלית. לא משהו שהיה קורה לגאולה כהן או דניאלה וייס.
בני הדור הראשון של המתנחלים קינאו בחלוצי העליות הראשונות ובלוחמי הפלמ"ח, וניסו לחקות את הסטיילינג הציוני השלומפרי, עם מכנסי החאקי והשיער המוזנח. ממשיכיהם, שנענו לקריאתו של אורי אורבך ופשטו על מערכות התקשורת ובתי הקפה של תל אביב, מתקרבים עכשיו אל מעוז הישראליות האחרון שהם עוד לא כבשו: כתבת טראש נוצצת ב"ערב טוב עם גיא פינס".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם