המציאות הנוכחית ברצועת עזה היא מצב קבוע של משבר ידוע מראש, המתפרץ אחת לכמה שנים. לעיתים ההתפרצות היא עצימה וקצרה יחסית כמו מבצע ו"עמוד ענן" (7 ימים), לעיתים היא עצימה וארוכה כמו מבצע "עופרת יצוקה" (22 יום) ומערכת "צוק איתן" (51 ימים), ולעיתים היא בעצימות נמוכה, אך ארוכה וממושכת, כמו הפרחת בלוני תבערה ונפץ והפגנות הגדר ב-2019. זאת לצד ימי לחימה עצימים שבהם יכול האויב מעזה לירות על ישראל מאות רקטות.

המציאות הנוכחית ברצועת עזה היא מצב קבוע של משבר ידוע מראש, המתפרץ אחת לכמה שנים. לעיתים ההתפרצות עצימה וקצרה יחסית, לעיתים עצימה וארוכה ולעיתים בעצימות נמוכה, אך ארוכה וממושכת

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

על פניו, נראה שההנהגה ובישראל בצה"ל השלימו עם המצב ואינם חותרים לשנותו מהיסוד, לנוכח החשש שכיבוש הרצועה ומיטוט שלטון החמאס עלולים להביא למציאות קשה יותר לאחר הלחימה:

1. הלחימה עצמה למיטוט החמאס והכרעתו צפויה להיות קשה, ארוכה, ועתירה בקורבנות משני הצדדים (לאור קיומה באזור עירוני צפוף). משכך, לחימה כזאת תהיה יקרה (בכוח אדם ומשאבים), תצריך את ישראל להתמודד עם ביקורת בינ"ל חריפה ועם גביית מחיר בינ"ל, ותקשה על הפניית קשב לאתגרים אחרים, דוגמת איראן, חזבאללה וסוריה.
2. בהינתן שצה"ל עמד במשימה (מבלי שהעולם קם על ישראל ועצר אותה במהלך המבצע או בא איתה חשבון לאחריו), ישראל תידרש לשלוט ישירות ב-2 מיליון התושבים בעזה ולספק את צרכיהם הבסיסיים, לצד התמודדות עם פעילות מבצעית רציפה וקבועה בלב שטח אזרחי עוין ועתיר נשק, כדי לטהר את הרצועה מארגוני הטרור (כיסוח הדשא).
3. לחילופין ישראל יכולה לעזוב את הרצועה לאחר מיטוט שלטון חמאס, ולהסתכן ביצירת ואקום שאליו יכולים להישאב מגוון מרעין ובישין, דוגמת המדינה האסלאמית (אשר מחוז סיני שלה נמצא מעבר לגבול) וקיצונים סלפים אחרים, או לחזות בהתפרצות כאוס שתוביל משבר הומניטרי חמור שיונח לפתחה של ישראל. לכאורה, במצב זה יכולה הרשות הפלסטינית לנסות ולהשיב לעצמה את השליטה בעזה, אולם היא תתקשה לעשות כן על כידוניה של ישראל, ובהיעדר תשתית וכוח אדם בהיקף נרחב שיוכל להיכנס ולשלוט ברצועה באופן אפקטיבי.

יתר על כן, ההיגיון שעמד בבסיס תפיסה זו היה גם זה שעודד גורמים בישראל לקדם ניסיון הסדרה עם חמאס, לסייע בייצוב שלטונו ברצועה באמצעות מציאת מקורות מימון חליפיים (בעיקר קטאר) לאחר שאבו מאזן קיצץ את הכספים שהרשות העבירה לעזה, ואף לבחון מגוון רחב של פרויקטים לסיוע לשיפור המצב ברצועה. שכן בהיעדר נכונות לשנות את המצב, אזי עדיף לייצר יציבות ומחיר הפסד לצד השני.

על פניו, נראה שההנהגה ובישראל בצה"ל השלימו עם המצב ואינם חותרים לשנותו מהיסוד, לנוכח החשש שכיבוש הרצועה ומיטוט שלטון החמאס עלולים להביא למציאות קשה יותר לאחר הלחימה

גישה נכונה? כנראה שלא.

חמאס ויתר ארגוני הטרור ברצועה מוכיחים לנו פעם אחר פעם, שהם אינם רוצים לחיות ביציבות, שהם חותרים לשינוי המצב לטובתם באופן מתמשך ורציף – ושהם נכונים לפתח מגוון שיטות ויכולות כדי להמשיך ולאתגר את מדינת ישראל. אם ע"י טרור המתאבדים והמטענים, איום הרקטות, פצצות מרגמה וטילי נ"ט מדויקים לטווחים של קילומטרים, השימוש הצבאי במרחב תת-הקרקע, ועד למציאת שימוש נבזי ומרושע בבלונים כדי להבעיר את החי והצומח סביב הרצועה. זאת, לצד המשך הנעת האוכלוסיה הפלסטינית לעימות עם צה"ל אם בגדר בעזה, באינתיפאדת הסכינים באיו"ש, או בערים המעורבות בישראל.

אין יציבות. יש מירוץ חימוש מתמשך ורציף עם חמאס, עם פוטנציאל הרס ונזק הולך וגובר, אשר מידי פעם מתלקח בעיתוי שנבחר ע"י אויבי ישראל ברצועה, אם זה חמאס עצמו, או הג'האד האסלמי, הפועל בחסותה של איראן. מירוץ החימוש ממשיך במלוא עוזו, כאשר חמאס וגא"פ כבר למדו להפעיל רחפנים וכלי טייס בלתי מאויישים, ומשפרים כל העת את הטווח, הקטלניות והדיוק של הרקטות ברצועה, ונעזרים במומחיות של איראן לשיפור מתמיד והכנסת גרסאות נוספות של אמצעי לחימה למערך היצור שלהם.

כל איום שפיתח חמאס אילץ את ישראל להשקיע סכומי עתק במיגון מפניו, אם במסגרת הקמת מרחבים מוגנים בכל דירה ומיגוניות בשטחים פתוחים (ועדיין הפער בתחום זה רחוק מלהיסגר), רכש ופרישה של "כיפות ברזל" (וכמויות עצומות של מיירטים) ועד לחפירת השטח סביב רצועת עזה בכדי להתמגן מפני מנהרות טרור.

במירוץ זה, סביר להניח שלא תמיד ידנו תהיה על העליונה. כניסתם של אמצעים ושיטות לחימה חדשים עלול לייצר פער במענה ולהציב את האוכלוסיה ותשתיות לאומיות חיוניות במרחב הדרום (דוגמת קו צינור הנפט אשקלון אילת שנפגע לפני מספר ימים) לחסדיו של ארגון טרור, שלא יהסס לפגוע בהם בכדי לקדם את דרישותיו. ככל שיכולות האויב יהיו משמעותיות יותר, כך נעמוד בפני חוסר ברירה באשר לטיפול בהן באופן יסודי.

כל איום שפיתח חמאס אילץ את ישראל להשקיע סכומי עתק במיגון מפניו, אם בהקמת מרחבים מוגנים בכל דירה ומיגוניות בשטחים פתוחים, רכש ופרישת "כיפות ברזל" (ורכישת מיירטים) ועד לחפירות סביב הרצועה נגד מנהרות טרור

מוקד הבעיה הוא המשך שלטונו של החמאס ברצועה. הדבר מאפשר לו לבנות כוח באופן מתמשך ורציף (הכולל תשתיות, כוח אדם, טכנולוגיה, ואמל"ח) ולפתח שיטות חדשות להזיק לישראל.

האיום הישיר מחמאס גם מהווה מכפיל כוח לצבאות הטרור האחרים במרחב, שכן הוא עלול לחייב את ישראל לרתק סד"כ ואף לפעול ברצועה במהלך מלחמה בצפון (כפי שהיה אכן במלחמת לבנון השניה, שבראשיתה צה"ל היה במהלכו של מבצע "גשמי קיץ" ברצועת עזה).

אז מה כדאי לעשות?

ההיסטוריה הפלסטינית הראתה לנו שבעבר היה מקרה שמנהיג פלסטיני העדיף לסיים מצב לחימה ולוותר על המשך שליטה בשטח ואלימות, כאשר הוא ניצב בפני פוטנציאל הרס משמעותי מצד צה"ל. כאשר ישראל שהתה בפאתי ביירות במלחמת לבנון הראשונה והסבה לה נזקים כבדים, ולאחר המחיר הכבד שגבתה המלחמה מהפלסטינים, העדיף ערפאת (כאשר האופציה הוצגה לו ע"י הקהילה הבינ"ל, בהובלת ארה"ב) לבחור בגלות, מאשר להוביל לחורבנה של עיר בירה ערבית.

המצור על ביירות ארך שבועות רבים, לווה בהפעלת כוח משמעותית מצד חיל האוויר, ארטילריה ושריון, וכלל גם כיבוש חלקים ממנה. בסופו של דבר הסכים ערפאת לעזוב את העיר וכוח רב לאומי נכנס אליה כדי לוודא את פינוי כוחות אש"פ מהעיר (כ-11,000 איש פונו בסה"כ, רובם הגדול לתוניס).

אם ישראל שוב תיגרר ללחימה עצימה ומתמשכת בעזה, עליה לתת את דעתה לפתרון זה, ואף לחתור למימושו בפועל. זאת, תוך מינוף ההרס הבלתי נמנע ממציאות הלחימה הכבדה, לטובת הפעלת לחץ על אנשי החמאס והקהילה הבינ"ל לייצר את התנאים למימושו.

ההיסטוריה הפלסטינית הראתה לנו שבעבר היה מקרה שמנהיג פלסטיני העדיף לסיים מצב לחימה ולוותר על המשך שליטה בשטח ואלימות, כאשר הוא ניצב בפני פוטנציאל הרס משמעותי מצד צה"ל

ככל שאנשי החמאס יוצגו כמי שלא בחרו בגישה המכובדת של ערפאת, שהיה מוכן לסגת לגלות ולהימנע מחורבן ביירות, בעוד חמאס היו מוכנים להקריב את בירתם עזה על מזבח המשך שלטונם, יש בכך כדי לגבות מהם מחיר פנימי לא פשוט, בעיקר מצד יריביהם בפת"ח שוודאי ינצלו זאת נגדם.

בה בעת, העלאת פתרון יצירתי ע"י ישראל, שיכול לחסוך חיי אדם ואף להכניס לעזה כוחות בינ"ל שיוכלו לסייע ביצובה, יראה לעולם שישראל מוכנה לעשות הרבה בכדי לצמצם את הנזק לרצועה, אשר בכל מקרה יהיה חמור ומשמעותי בסבב של לחימה עצימה.

היתרון הגדול הנוסף במתווה זה, הוא יכולתו להחזיר את הקהילה הבינ"ל לתוך עזה ולאפשר להתמודד עם המשבר ההומניטרי המתמשך בה, אשר קרוב לוודאי יחריף במציאות של לחימה עצימה ברצועה. זאת, כאשר גורמים רבים בקהילה הבינ"ל מזהירים מפני קריסה הומניטרית אפשרית של הרצועה, בשל השילוב בין גודל האוכלוסיה, תשתיות לא מספקות ואף קורסות (מים, טיהור שפכים) ואתגר עצום לרפואה, חינוך וכלכלה.

יש לציין ביושר, שאין ביטחון כלל שתכנית זו תעבוד, שחמאס יהיה מוכן לקבלה, ושניתן יהיה לאמת שכלל אנשי הזרוע הצבאית עזבו את עזה (ככל הנראה ניתן יהיה לוודא שהרוב המוחלט עזב ובכל מקרה הדבר יהיה שיפור לעומת המצב הנוכחי). אולם, המשוואה של כוח בינ"ל ברצועת עזה (לצד פרויקטים לשיפור המצב ההומניטרי שבה) תמורת הוצאת הזרוע הצבאית של חמאס לגלות, צריכה לעמוד לנגד עינינו כפתרון אפשרי, שכן כדי להיחלץ מהמצב המשברי הקבוע שבו אנו נמצאים למול עזה (שצפוי רק להמשיך ולהחריף) עלינו לשקול רעיונות מחוץ לקופסה.

מחיריו של כוח בינ"ל ברצועת עזה, לאחר יציאת כלל ועיקר תשתית צבא הטרור של חמאס ממנה, היא כנראה מצב משופר בהרבה מאשר הותרת המציאות הנוכחית על כנה, גם אם כוח שיכזה יטיל אילוצים רבים יותר על חופש הפעולה של צה"ל. הרי ממילא ישראל אינה חפצה להפעיל כוח ברצועה, וחותרת לייצב את המצב אפילו מול חמאס.

ככל שחמאס יוצגו כמי שלא בחרו בגישה המכובדת של ערפאת, שהעדיף גלות על פני חורבן ביירות, בעוד חמאס מוכנים להקריב את בירתם עזה על מזבח המשך שלטונם, יש בכך כדי לגבות מהם מחיר פנימי

עלינו להראות לציבור הישראלי ולקהילה הבינ"ל (אשר כוללת בתוכה קולות ביקורתיים רבים יותר מבעבר, כולל בארה"ב) שישראל נחושה להגן על ביטחון אזרחיה, אך גם רואה לנגד עיניה את המציאות העגומה המתמשכת של תושבי עזה תחת שלטון חמאס ומעוניינת בשינוי המצב מהיסוד וכי הישגים אלה אינם עומדים בהכרח בסתירה אחד לשני.

יוחאי גויסקי הינו סגן אלוף במילואים. שירת במגוון תפקידים בתחומי המודיעין והתכנון האסטרטגי בצהל ובמשרד הביטחון. מתמחה ביחסים בינלאומיים, המזרח התיכון ותכנון אסטרטגי.