מהפכת המידע היא אולי המהפכה הגדולה ביותר שידעה האנושות. אם כך, תהיתי איך יכול להיות שעולות טענות כי מדינת ישראל, אומת הסטארט-אפ שמצטיינת בחדשנות טכנולוגית ומודיעינית ואמורה לשלוט בזירה התודעתית ביד רמה לא נחלה הצלחה כבירה במרחב התודעתי של הזירה הבינלאומית אל מול חמאס.

כדי להבין את זה נצטרך לחזור אחורה בזמן, לשדה הלחימה המסורתי, זה שלפני פרוץ המהפכה.

איך יתכן שמדינת ישראל, אומת הסטארט-אפ שמצטיינת בחדשנות טכנולוגית ומודיעינית ואמורה לשלוט בזירה התודעתית ביד רמה, לא נחלה הצלחה כבירה במרחב התודעתי של הזירה הבינלאומית אל מול חמאס

בשדה הקרב המסורתי ניצבו זה מול זה צבאות יריבים. בדרך כלל מה שגזר את גורל הלחימה היה עוצמתם הצבאית, כוח האדם ואמצעי הלחימה שהעמידו  הצדדים לצד אסופת משתנים אסטרטגיים. הקרב התנהל בזירה תחומה והציבור ניזון בעיקר מתעמולה מכוונת על ידי השלטונות. ואז הגיעה מהפכת המידע ושינתה סדרי בראשית.

שדה הלחימה המודרני מתרחש בסביבה רווית תקשורת ועל כן הוא סבוך יותר משדה הקרב המסורתי שהיה מוכר עד לפרוץ מהפכת המידע. חזית הלחימה כבר אינה לוטה בערפל, הציבור כבר אינו ניזון מרסיסי מידע.

התקשורת תמיד הייתה, אז מה בעצם השתנה בשנים האחרונות?

מאזני הכוחות השתנו. אנו נמצאים ונמצאות בעולם אשר בו, בזכות המהפכה הטכנולוגית, אפשר לשתף מידע ודיסאינפורמציה בכמויות עצומות ובמהירות באמצעות האינטרנט, רשתות הסלולר והלווין.

התקשורת היא מכפיל כוח. היא תחרותית, עצמאית, דעתנית ובעלת ציוד צילום חזותי, משוכלל ונייד שמאפשר לה להעביר בזמן אמת את התמונה, כפי שנקלטה בעדשת הצלם ואת פרשנות המצב כפי שמחליטים הכתבים לכל פינה בעולם. כיום, גם אנחנו, כל אחד ואחת מאתנו – אמצעי תקשורת.

העולם החדש הפך את הזירה התקשורתית לשדה לחימה בפני עצמו, אנחנו כבר לא חיים בעולם של דיאלוג באש בלבד אלא של מלחמת נרטיבים.

התקשורת היא זכוכית מגדלת, היא צופה בזירת ההתרחשות ומשקפת אותה. דוגמה לכך ניתן לראות בתמונות הקשות מעזה שהדהדו בכל רשתות המדיה.  מהפכת המידע גם משפיעה על עמדותיהם של אזרחי המדינה והעולם, מה שהביא להפגנות נגד ישראל, לעלייה ברמת האנטישמיות בעולם ולהתפרעויות של יהודים וערבים בישראל. השפעה זו על האזרחים מביאה כתוצאה מכך להשפעה גם על קבלת ההחלטות של מקבלי ומקבלות ההחלטות ואף על גורל והמשך המערכה.

כיום, גם אנחנו, כל אחד ואחת מאתנו – אמצעי תקשורת. העולם החדש הפך את הזירה התקשורתית לשדה לחימה בפני עצמו, אנחנו כבר לא חיים בעולם של דיאלוג באש בלבד אלא של מלחמת נרטיבים

וכעת ל"שומר החומות".

מדינת ישראל היא מדינה בעלת עוצמה צבאית ומודיעינית גדולה מאוד וכפי שאמר תא"ל בדימוס רונן מנליס, דובר צה"ל לשעבר, בכנס ב2018 במכון למחקרי ביטחון לאומי בו נכחתי – העלאת הנושא הפלסטיני לסדר יומה של התקשורת העולמית היא לא משימה קשה מידי עבור חמאס. למה? כי טבעי שהצד הנחות צבאית יוכל לערער את לגיטימיות הלחימה של הצד שכנגד, למרות השימוש של חמאס בטרור, לוחמת גרילה וטילים אל עבר אוכלוסייה אזרחית.

מבחינת לוחמה תודעתית, אפשר לבקר את מדינת ישראל על הפלתו של בניין אלג'לאא, בניין התקשורת שבו עשתה שימוש תקשורת בינלאומית, ובתוכה גם אל ג'זירה, מבלי שהוצאה כל הודעה שנותנת סיבה הגיונית לכך.

ניתן לומר שמניעת כניסתם של עיתונאים לעזה מתפרשת בעיניי התקשורת הבינלאומית כניסיון הסתרה שלא נמצא לו כל היגיון הסברתי. כשתמונות ההריסות והמתים מתפרסמות, מתבקש לבקר את חוסר הנוכחות וההסברה הישראלית במרחב הדיגיטלי העולמי והמקומי, ועם זאת להחמיא לישראל על הישג תודעתי שהוביל לתקיפת מערכת המנהרות התת-קרקעיות.

כעת, כשברור לנו שלאור אי-הסימטריות במישור הצבאי יש קושי ממשי בהשפעה על דעת הקהל הבינלאומית. אבל אני רוצה לדבר על התוצאה ולא על הדרך. התוצאה היא לא רק התחזקות תנועות החרם נגד ישראל, אלא גם מה שאינספור סבבים מבהירים לנו. הקהילה הבינלאומית נוטה להזדהות עם החלש, זה שאין לו כיפת ברזל וחיל אוויר עוצמתי שיגן עליו.

"החלש" במקרה זה הוא הפלסטינים, הוא לעולם לא חמאס. אף על פי שחמאס הוא ארגון טרור שמסווה את פעולותיו בתוך אוכלוסייה אזרחית ולמרות ניסיונותיה של ישראל לפגוע רק בפעילי טרור, הדבר לא קורה בפועל. ישראל מצדיקה בכך את פעולותיה בהן נהרגים גם פלסטינים שאינם טרוריסטים, ילדים, נשים וגברים. את הרג החפים מפשע של ישראלים ופלסטינים אסור לנו לקבל.

הסבבים הללו נמשכים שנים רבות מידי. הם לא יעצרו בקרוב. צריך לדבר על פתרון ולא רק על הרתעה. מלחמת התודעה, על כל רבדיה, הן הגלויים והמוכרים כמו חלוקת כרוזים, הקמת אתרי אינטרנט פיקטיביים ושיחות טלפון, והן הסמויים – תוכל להועיל לא רק לניסיונותינו למנוע גינויים מהמדינות השונות, להטמעת הנרטיב הישראלי או לביצוע מהלכים טקטיים, היא יכולה להביא לשינוי ברחוב הפלסטיני, הישראלי והעולמי באופן שיקדם את פתרון הסכסוך.

הסבבים הללו נמשכים שנים רבות מידי. הם לא יעצרו בקרוב. צריך לדבר על פתרון ולא רק על הרתעה. מלחמת התודעה, על כל רבדיה, יכולה להביא לשינוי ברחוב הפלסטיני, הישראלי והעולמי באופן שיקדם את פתרון הסכסוך

הסבבים הללו מבהירים לנו, לאור הקמתה של ממשלה שלא מתכננת לעסוק בעניינים מדיניים ובטח לא תפעל לפתרון הסכסוך, שהפתרון המדיני הוא לא אופציה כבר שנים רבות. אבל היום, ובשדה הלחימה המודרני יותר מתמיד – הפתרון המדיני הוא הכרח.

טל פרנק היא סטודנטית למשפטים בשנה א' במכללה למנהל שכותבת על פמיניזם, אפליה מגדרית באקדמיה, הסללה מגדרית, על למה חשוב לדבר בלשון נקבה ועל פוליטיקה, כי הכל פוליטי. בנוסף היא מתעניינת ביחסים בינלאומיים, משפט צבאי, הייטק וזכויות בעלי החיים.