רינה מצליח, יונית לוי, גיא פלג ודנה ויס (צילום: פלאש90, עיבוד מחשב)
פלאש90, עיבוד מחשב
רינה מצליח, יונית לוי, גיא פלג ודנה ויס

ראיון "לא צריך לרצוח עיתונאי כדי לחסל את חופש העיתונות. מספיק שאנשים מפחדים"

איילה פנייבסקי, לשעבר עיתונאית, ראיינה 40 עיתונאים ישראלים בכירים לטובת הדוקטורט שלה בתקשורת פוליטית בקיימברידג' ● במאמר שפרסמה החודש בכתב העת של האוניברסיטה, היא מדגימה כיצד ההתקפות השיטתיות על התקשורת מצד נתניהו ותומכיו הן למעשה מנגנון מתוחכם של צנזורה ● וזו צנזורה שכמו בג'ודו, רותמת את הכוח של התקשורת עצמה כדי לפרק אותה

היחסים המסובכים תמיד בין התקשורת הישראלית לרחוב הישראלי ספגו השבוע מכה ישירה. התקפות ברית הבריונים על כתבי שטח של ערוצי הטלוויזיה השונים, האיומים על חייהם של כוכבי ערוץ 12 – שהובילו להצמדת מאבטחים ליונית לוי, גיא פלג, רינה מצליח ודנה ויס – פתחו פרק חדש, ארסי מקודמיו, בתולדות התקשורת המקומית.

איילה פנייבסקי עקבה אחרי השתלשלות האירועים המהירה והמסחררת הזו מקרוב, מהמקלט של בית אמה בתל אביב. היא הגיעה לביקור מולדת מלונדון ונתקעה כאן כשהטיסות היוצאות בוטלו לרגל המצב. כשתחזור לאנגליה, היא מתכוונת להשלים את עבודת הדוקטורט שלה בתקשורת פוליטית באוניברסיטת קיימברידג', שעוסקת באופן שבו עיתונאים מתמודדים עם התקפות על התקשורת.

שבוע לפני שהמזרח התיכון החל לבעור, היא פרסמה בכתב העת הבינלאומי לתקשורת של קיימברידג' מאמר שכותרתו "כיסוי ביקורת פופוליסטית על התקשורת: כשהנורמות המקצועיות של עיתונאים פונות נגדם". נפגשנו לדבר על מסקנות המחקר שלה יום אחד לפני פתיחת מבצע "שומר החומות". ואז המציאות התפוצצה לנו בפרצוף.

איילה פנייבסקי (צילום: באדיבות המצולמת)
איילה פנייבסקי (צילום: באדיבות המצולמת)

די לכיבוש

נקודת המבט של פנייבסקי על ההתרחשות התקשורתית בישראל מיוחדת. מצד אחד היא מכירה אותה היכרות אינטימית, מבפנים ומקרוב – היא הייתה עיתונאית ב"הארץ", הגישה פינות בטלוויזיה הישראלית והייתה חוקרת במכון "מולד"; אבל בשנים האחרונות היא מתבוננת עליה בעיקר מבחוץ ומרחוק – כחוקרת באקדמיה.

המאמר שפרסמה בכתב העת של קיימברידג' מבוסס על ראיונות שערכה עם 40 עיתונאים ישראלים בכירים, באמצעותם ביקשה לברר איך אנשי תקשורת ישראלים מתמודדים עם התקפות בוטות על התקשורת עצמה –  בעיקר מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו ותומכיו – ואיך ההתקפות האלה מחלחלות מטה ומשנות לבסוף את הסיקור התקשורתי. כלומר: כובשות את היעד.

המסקנה של פנייבסקי מפתיעה, אפילו מפחידה. היא קובעת שאנחנו חייבים להתחיל להתייחס לגלי ההתקפות על התקשורת לא רק כאל צורה אגרסיבית ולא מנומסת של ביקורת, אלא לשים לב שמדובר במנגנון מתוחכם של צנזורה, לא פחות. צנזורה שכמו בג'ודו, רותמת את הכוח של התקשורת עצמה, כדי לפרק אותה.

בואי נעשה סדר: יאיר נתניהו משתולל בטוויטר, הצל מאיים בפייסבוק, ראש הממשלה שולח תגובה אגרסיבית למהדורת הערב וברחוב מקללים ויורקים על עיתונאים – ברור שזה לא נעים. אבל איך זה צנזורה?
"כשהבנתי את הנקודה הזו, היא מאוד הפתיעה גם אותי. הרי כל עיתונאי יגיד לך שצנזורה עצמית היא האויב הכי גדול של עיתונות. לכן חשבתי שגם אם עיתונאים מצנזרים את עצמם, הם לא יגידו לי שהם עושים את זה.

"אבל העיתונאים שדיברתי איתם – שהם האנשים הכי חזקים בתחום, עם מעמד, משרה, שם, לא עלים נידפים ברוח – בכל זאת סיפרו לי על סיפורים שהם העדיפו לוותר עליהם. זה גם לא חייב להיות סיפור. זו יכולה להיות פרשנות. איזה מילים אתה אומר ואיזה מילים אתה לא אומר.

"אתה לא תאמין כמה עיתונאים בכירים אמרו לי, 'אני לא משתמש יותר במילה כיבוש'. וזה במנותק מהשאלה אם הם חושבים שזו המילה הנכונה לתאר את הסיטואציה, או לא. זה ממש הדהים אותי.

"אתה לא תאמין כמה עיתונאים בכירים אמרו לי, 'אני לא משתמש יותר במילה כיבוש'. וזה במנותק מהשאלה אם הם חושבים שזו המילה הנכונה לתאר את הסיטואציה, או לא. זה ממש הדהים אותי"

"מצד שני, לא הייתה שום מילה שעליה יגידו לי 'את זה אני בחיים לא אגיד, כי זה נשמע ימני מדי'. אין דבר כזה. הם אומרים לי 'אני לא אומר את המילה' אבל כשאני מסתכלת בחדשות, אני יודעת להגיד שהם גם לא מספרים את הסיפור.

"כמה חדשות אתה רואה מעזה או מהשטחים בשנים האחרונות? אפילו העיתונאים שעשו את זה במשך שנים כבר כמעט לא עושים את זה יותר. קח למשל את הסיפור של החיסונים – העובדה שישראל חיסנה רק את האזרחים שלה והתעלמה לחלוטין מהפלסטינים הייתה סיפור ענק בחו"ל. פה זו הייתה הערת אגב איפשהו".

היעלמות הדיון על הכיבוש בלטה מאוד בסיקור האירועים השבוע.
"ממש. אתה פותח שידורים – בכל זאת, התלקחות במזרח התיכון, שייח ג'ראח, עזה – הייתי אומרת שהכיבוש הוא נושא די רלבנטי לסיפור הזה. לא שמעתי את המילה הזו נאמרת. בכלל. כי מה קורה – בהתחלה אתה אומר 'טוב, אני לא אגיד את המילה, כי היא מקפיצה אנשים'. ולאט-לאט, בלי לשים לב, אתה גם לא מדבר יותר על המהות של הדבר.

"וצריך להגיד גם את זה: ברמה המאוד מיידית, זו פגיעה במה שאנחנו יודעים ובמה שאנחנו מקבלים כצופים וכחברה. נפגעת הזכות שלנו לדעת דברים. והיא נפגעת ברמה הכי מיידית, וזה עוד בלי לדבר על הנזק האישי הכבד שמשלמים עיתונאים שרק מנסים לעשות את העבודה שלהם, לא משנה באיזו מידה של הצלחה.

"ברמה המאוד מיידית, זו פגיעה במה שאנחנו יודעים ובמה שאנחנו מקבלים כצופים וכחברה. נפגעת הזכות שלנו לדעת דברים. זה עוד בלי לדבר על הנזק האישי הכבד שמשלמים עיתונאים שרק מנסים לעשות את עבודתם"

"אלה שינויים דרמטיים. הם מעצבים את התודעה של דור שלם של אזרחים ושל דור שלם של עיתונאים צעירים, שנכנסים בלי ניסיון למערכות ומשתלבים באווירה הזו. איך אמר לי עיתונאי אחד? 'אם יש סמטה שאני לא חייב להיכנס אליה, אני לא אכנס אליה'. היום קיבלת בראש. מחר אתה רוצה גם לקבל בראש? לא. לא כל יום אתה רוצה".

העיתונאים שדיברת איתם התראיינו אחרי שהבטחת להם שלא תחשפי את שמם?
"זה מעניין. ערכתי בעצם שני סבבים של ראיונות. הסבב הראשון היה ב-2016-2017, הסבב השני היה ב-2019-2020. בסבב הראשון הופתעתי מאוד מההיענות. כמעט כולם היו מוכנים לדבר בשמם, און דה רקורד. מעט מאוד סירבו ומעט מאוד ביקשו שלא אספר שהם דיברו איתי.

"בסבב השני זה כבר לא היה ככה. אנשים פחדו לדבר. כמעט אף אחד לא הסכים לדבר בשמו. הרגשת את החשש. את קמפיין ההפחדה. את הלחצים. לדוגמה, בסבב האחרון של הראיונות פניתי למישהו, ולמחרת שמעתי מאנשים שעבדו איתי בעבר שהוא התקשר לבדוק איתם אם אני בסדר ואם אפשר לסמוך עלי. זה מעיד על חשדנות מאוד גדולה. חשש שיכול להגיע עכשיו מישהו שאולי מנסה לאסוף מידע, מלשינון כזה.

"ומצד שני, יש רצון לדבר על הנושא הזה. אחרת למה בכלל לבדוק אם אני בסדר? מה הבעיה להגיד 'לא' לאיזה סטודנטית שעורכת מחקר לאוניברסיטה זרה, שאפילו לא גרה פה?"

עם מי דיברת בסבב הראשון, הגלוי?
"כיוון שבשנים שעברו מאז, תחושת האיום והסטרס של האנשים גדלה, אני משתדלת לא לחשוף את השמות של האנשים שכן הסכימו, כי אני מרגישה חובה להגן עליהם. אולי היום הם כבר לא היו רוצים להיחשף. אבל אתה יכול לנחש לבד: אלה היו אנשים הכי חזקים ובתפקידים הכי מרכזיים. אילנה דיין, רביב דרוקר, וכולי".

כשהנושא המרכזי הוא בעצם, איך הם מתמודדים עם גלי מתקפות של פוליטיקאים ובראשם ראש הממשלה, על עצם הלגיטימציה שלהם כעיתונאים?
"כן. כל הפרויקט נולד מתוך תחושה שלי, שקורה כאן דבר דרמטי בחיבור שבין פוליטיקה, תקשורת והציבור. והמסקנה שלי היא שעיתונאים לא עושים עבודה מספיק טובה בהתמודדות עם העניין הזה".

רביב דרוקר (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)
רביב דרוקר (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

כי הם מרגישים ממולכדים? כי הם מתקשים לסקר נושא שהם עצמם עומדים במרכזו?
"גם. יש כמה סיבות. צריך לומר להגנתם של העיתונאים הישראלים, שאנחנו רואים תופעות דומות בכל העולם. זה לא שלעיתונאים בארצות הברית או באירופה היה פשוט להתמודד עם האתגר הזה.

"תעשיית החדשות נכנסת לעימות הזה במצב מאוד לא טוב. המצב הכלכלי על הפנים. הרשתות החברתיות עושות שמות. מדברים הרבה על המחיר הכלכלי שהרשתות החברתיות גובות מעיתונאים, אבל זה לא רק המחיר הכלכלי. זה גם יוצר הרבה תמריצים והסחות דעת, שנכנסים לתוך מערך ההחלטות שהם מקבלים. זה גוזל מהם המון זמן.

"הרשתות החברתיות עושות כל מיני דברים לעיתונאים. ובישראל המצב עוד יותר קשה, כי יש גם את הריכוזיות של התקשורת וגם את הרצון לפנות כל הזמן לכל הקהלים. שהוא ניסיון חשוב, אבל בהקשר של המתקפות האלה הוא ממלכד אותך".

והמלכוד הזה הוא מה שמוביל לרגע שבו אילנה דיין מקריאה מגילה ארוכה של מתקפות עליה ועל התוכנית שלה, שהיא יודעת שהן שקריות, ומסכמת במילים "מה אומרים? לא אומרים".
"נכון. זה היה מקרה מאוד קיצוני למשהו שבעצם קורה כל הזמן. רוב הישראלים שמעו את הדברים הכי איומים שהם אי פעם שמעו על התקשורת ועל עיתונאים – בתקשורת ומעיתונאים. כי כשעיתונאים מותקפים באופן הזה, הם מרגישים אי נוחות להגיב.

"מה תגיד? אני לא שונא את חיילי צה"ל? אני לא ממומן על ידי גורמים זרים? איזה הגנה יש לך מול הדברים האלה, שנעים מדברים שבכלל לא אמורים להיות עלבונות כמו 'את שמאלנית' – גם לשמאלנים מותר לעסוק בעיתונות – ועד תיאוריות קונספירציה של ממש. מה תגיד? שאין דבר כזה דיפ סטייט? איך אתה בכלל מתחיל להתמודד עם הדבר הזה? ולכן יש שם בעיה אמיתית.

איזה הגנה יש לך מול הדברים האלה, שנעים מדברים שבכלל לא אמורים להיות עלבונות כמו 'את שמאלנית' – גם לשמאלנים מותר לעסוק בעיתונות – ועד תיאוריות קונספירציה של ממש. מה תגיד? שאין דבר כזה דיפ סטייט?

"בתחושה שלי, למרות שהמצב האובייקטיבי כל כך מסובך, ולמרות שהתנאים פועלים נגד העיתונאים, ולמרות הכלים שהרשתות החברתיות נתנו לפוליטיקאים, בהחלטות שעיתונאים כן יכולים לקבל, הם עשו בחירות לא טובות.

"אני חושבת שרוב האנשים שנמצאים היום במקצוע של עיתונאות פוליטית, שיכולה להיות לי גם הרבה ביקורת עליהם, בכל זאת לוקחים את העבודה שלהם ברצינות. הם מאמינים שעיתונות זה חשוב. הם מנסים לעשות את הדבר הנכון.

"אבל מה שהמחקר שלי מראה זה, שאפילו כשהם מנסים לעשות את הדבר הנכון – שזה מבחינתם להיות אובייקטיבים, להישאר ניטרליים, להביא את שני הצדדים, לא לענות כשתוקפים אותם אישית – יוצא שהם משרתים את המתקפות עליהם".

כרזת בחירות של הליכוד המציגה את העיתונאים רביב דרוקר, גיא פלג, אמנון אברמוביץ ובן כספית, עם הכיתוב: "הם לא יחליטו, אתם תחליט" (צילום: טוויטר)
כרזת בחירות של הליכוד המציגה את העיתונאים רביב דרוקר, גיא פלג, אמנון אברמוביץ ובן כספית, עם הכיתוב: "הם לא יחליטו, אתם תחליט" (צילום: טוויטר)

איך זה קורה? מה המנגנון?
"הם עובדים נורא קשה כדי להוכיח שמה שביבי אומר הוא לא נכון וככה הם בעצם מחזקים את מה שהוא אומר, כי הם אלה שמפיצים את הטענות שלו נגדם, כדי להראות שהם 'לא סותמים לו את הפה'. וככה הם הופכים להיות בעצם כלי נשק במאבק שלו נגדם".

אם אתה עיתונאי שכל השנים מותח ביקורת על אחרים ועכשיו מותחים ביקורת עליך, תהיה ילד גדול ותתמודד.
"עיתונאים צריכים לדעת לספוג ביקורת. זה נכון. אבל בסוף כולנו אנשים. ואם במשך שנים אתה יודע שכל מילה שאתה תגיד בכיוון מסוים הולכת לעלות לך במטח של מתקפות ארסיות – אנשים מקבלים לטלפון שלהם, לפייסבוק שלהם, נהרות של מאות תגובות. אני כבר לא מדברת על יריקות ברחוב ועל קללות. כשזה היום-יום שלך, אז אתה תחשוב פעמיים.

"ברור שאם יש לך סיפור שהוא סקופ עולמי, שתקבל עליו הערכה גדולה, אז אתה אומר 'יאללה, נתמודד'. אבל אם אתה לא חייב, אז אולי עדיף שלא. ואולי לא נחזור לטפל באייטם ההוא גם היום. יש המון פרקטיקות קטנות של צנזורה לא מודעת, שעיתונאים לא יקראו לה בכלל צנזורה".

"ברור שאם יש לך סיפור שהוא סקופ עולמי אז אתה אומר 'יאללה, נתמודד'. אבל אם אתה לא חייב, אז אולי עדיף שלא. יש המון פרקטיקות קטנות של צנזורה לא מודעת, שעיתונאים לא יקראו לה בכלל צנזורה"

זה לא אותו דבר

יום לפני תחילת המהומות, האזעקות והאש – בדרכנו לבית הקפה ליד כיכר דיזנגוף, שם קבענו להיפגש לראיון – נתקלנו במכר משותף, איש תקשורת ותיק ומוערך. הוא השתתף פעם לצד פנייבסקי בפאנל קבוע של תוכנית טלוויזיה שכבר ירדה מזמן, לא ראה אותה מאז עברה לאנגליה, ושמח להתעדכן.

פנייבסקי סיפרה לו בקיצור נמרץ על המחקר שלה ועל הפידבקים המעולים שהיא כבר מקבלת מחוקרים באוניברסיטאות אחרות בעולם, שמגלים בנושא הזה עניין רב, כי הוא מוכר להם מהבית.

"לדעתי אין פה בכלל אידיאולוגיה", אמר המכר, "אני בטוח שכל השופרות האלה של ביבי, שתוקפים עכשיו את העיתונאים, עושים את זה בציניות. הכול אינטרסים. ומסתובב שם גם מלא כסף שאנחנו לא יודעים עליו בכלל".

"למה אתה אומר את זה?" הסתקרנה פנייבסקי.

והמכר סיפר על מפגש מקרי עם אחד מתומכי נתניהו, שנמצא בשפיץ הקולני של ההתקפות על התקשורת. באוויר ריחפה עדיין האפשרות של הקמת ממשלת שינוי בהובלת יאיר לפיד ונפתלי בנט, והמכר המשותף הקניט את הביביסט בצחוק ואמר לו: בואנ'ה, ביבי הולך לרדת. זהו, אתה גמור. לא תהיה לך פרנסה. תגיד, מה תעשה מעכשיו בלי ביבי?

"אתם יודעים מה הוא ענה לי?", אמר המכר, "הוא אמר לי: יא דפוק, סידרתי לעצמי שלוש דירות בזכות ביבי. אני כבר מסודר. כמה דירות יצאו לך מהעבודה בתקשורת?"

שמעון ריקלין, בנימין נתניהו, ינון מגל ואראל סג"ל בסרטון השיר
שמעון ריקלין, בנימין נתניהו, ינון מגל ואראל סג"ל בסרטון השיר "שבחי ירושלים" (צילום: צילום מסך)

אני לא מזכיר את שמו של המכר המשותף, כי לא ביקשתי את רשותו לפרסם את הסיפור הזה. אני גם לא מפרסם את שמו של איש התקשורת הימני – כי אין לי מושג כמה דירות יש לו או אין לו. זו גם לא השמצה שמופנית כלפי ציבור שלם – אני יוצא מנקודת הנחה שסיפור הדירות היה תגובה הומוריסטית להקנטה הומוריסטית. חלק ממחול העקיצות העירוני. גם לביביסטים יש הומור. לפעמים.

אבל גם אם אין ולא היו לו דירות כאלה, שקיבל בזכות תמיכתו העקבית בראש הממשלה, הסיפור הזה מעיד על הלך רוח, שאותו אנחנו מכירים היטב. בעולם הישן, שכבר הוחרב עד היסוד, עיתונאי שמכבד את עצמו ואת המקצוע שלו לא היה אומר על עצמו דבר כזה, אפילו בתור בדיחה.

מה קורה כשהתקשורת מפיצה שוב ושוב טענות נגד עצמה?
"בארצות הברית יש תפיסה רווחת שהתקשורת הליברלית – שזו המקבילה האמריקאית ל'תקשורת השמאלנית' אצלנו – התחזקה לאורך השנים. יש מחקר שבדק האם הטענה הזו נכונה. חוקרים ערכו ניתוח האם התקשורת האמריקאית אכן נעשתה יותר ליברלית לאורך השנים. והתשובה היא לא. היא לא נעשתה יותר ליברלית. אז למה יותר ויותר אנשים לאורך עשרות שנים מאמינים בזה?

"חוקרים ערכו ניתוח האם התקשורת האמריקאית אכן נעשתה יותר ליברלית לאורך השנים. והתשובה היא לא. היא לא נעשתה יותר ליברלית. אז למה יותר ויותר אנשים לאורך עשרות שנים מאמינים בזה?"

"החוקרים מראים שמספר הפעמים שהטענה שהתקשורת ליברלית סוקרה בתקשורת גבוה פי עשרים ממספר הפעמים שבהם דובר על כך שהתקשורת נעשתה קונסרבטיבית יותר. זאת אומרת – התהודה שניתנת לטענות האלה בתקשורת עצמה, גורמת לזה שהנרטיב הזה תופס בסוף".

יונית לוי ועמית סגל (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)
יונית לוי ועמית סגל (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

אחת הסיבות לתופעה הזו היא שאלה שתוקפים את התקשורת לא סופרים את התקשורת שתומכת בהם. "ישראל היום" יכול להיות העיתון הכי נפוץ בישראל אבל לנתניהו ולתומכיו עדיין הרבה יותר חשוב מה כותבים ב"הארץ".
"נכון. כי גם הם יודעים שלא באמת מדובר בעיתונות. מה שאותי מחרפן זו בכלל נקודת המוצא הזו, לשים את 'ישראל היום' מול 'הארץ'. והאנשים שהכי אוהבים לעשות את זה הם עיתונאים ב'הארץ'. אין קשר בין 'ישראל היום' לבין 'הארץ.' המחויבות שלהם למקצוע העיתונות שונה לגמרי. ואתה רואה את זה היום אפילו באקדמיה. מחקרים שמשווים בין פוקס ל-MSNBC כאילו מדובר בשני צדדים של המדיה, בזמן שזה פשוט לא אותו דבר".

וככה הגענו לתגובת המחץ "זה לא אותו דבר", שהפכה למין טיעון מלגלג מנצח כזה. כאילו אין בעולם דברים שהם לא אותו דבר כמו דברים אחרים.
"העולם איננו סימטרי. ובוודאי לא הפוליטיקה הישראלית כרגע".

בדיוק.
"זה בלב העניין. גם לחוקרים, כמו לעיתונאים, יש אתוס של אובייקטיביות שהם מחויבים אליו. המאמר שלי מתבסס על הראיונות שערכתי, שבהם היה חשוב לי לברר איך העיתונאים הישראלים מתמודדים עם השאלות האלה.

"אחד הדברים ששמעתי שוב ושוב, בכל מיני צורות, מהרבה עיתונאים, זה 'נחכה שביבי יעזוב. אז הכול יסתדר'. כאילו אין מה לעשות עכשיו, וכשביבי יעזוב הדברים יסתדרו. אין לזה על מה להתבסס.

"אחד הדברים ששמעתי שוב ושוב, בכל מיני צורות, מהרבה עיתונאים, זה 'נחכה שביבי יעזוב. אז הכול יסתדר'. כאילו אין מה לעשות עכשיו, וכשביבי יעזוב הדברים יסתדרו. אין לזה על מה להתבסס"

"ניקסון, למשל, ניהל בזמנו מתקפה שנחשבה אז חסרת תקדים על התקשורת האמריקאית. הוא עזב מזמן, אבל הרעיונות שהוא החדיר אז לשיח באמריקה מלווים את הימין האמריקאי עד היום".

בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים, 13 באוגוסט 2020 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים, 13 באוגוסט 2020 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

כשאת שואלת את העיתונאים שראיינת איך הם מתנהגים לנוכח המתקפות האלה, הם אומרים לך שהם ממשיכים להתנהג כאילו 'העסקים כרגיל' אבל את מגלה שזה בעצם לא נכון.
"זה מעניין, כי את הדיבור הזה של 'עסקים כרגיל' אנחנו רואים בהרבה מקומות. בארצות הברית. באירופה. לעורך הראשי היוצא של הוושינגטון פוסט, מרטין ברון, היה מין משפט כזה שכולם אהבו להשתמש בו ביחס לדונלד טראמפ: We're not at war, we're at work. אנחנו לא במלחמה, אנחנו בעבודה.

"אנחנו נהיה מקצועיים ונעשה את העבודה שלנו ואז הציבור ייראה שאנחנו מקצועיים ועושים את העבודה שלנו וישתכנע שמה שאומרים עלינו לא נכון – כי הנה, עובדה שאנחנו מקצועיים".

ואצלנו: המחשבה שאם ראש הממשלה מגיב בטענות א', ב', ג', שאני יודע שהן לא נכונות, אני לא אגיד שהן לא נכונות, כי מחובתי המקצועית להביא את דברי ראש הממשלה כמו שהם, וברגע שאמלא את חובתי המקצועית – הציבור יבין לבד, גם בלי שאגיד לו את זה, שהטענות האלה לא נכונות, מעצם העובדה שאני זה שמסרתי לו אותן.
"בדיוק. קו המחשבה הוא כזה: הרי טוענים נגדי שאני לא אובייקטיבי, אז הנה אני מגלה אובייקטיביות אפילו כלפי הטענות נגדי. ועל זה יש מחקרים שמראים את ההשפעה של סיקור מתקפות על התקשורת בתקשורת על עמדות של אנשים כלפי התקשורת. זו מיסקונספציה כזו שחותרת תחת האינטרס המקצועי של אנשי התקשורת".

ובעצם גם תחת האינטרס האזרחי של הציבור, כי באותו רגע אין מי שמתווך לו את המציאות הזו כמו שצריך.
"בוודאי. וצריך להגיד שנתניהו יודע מצוין לעשות את המניפולציות שמעצימות את זה".

בנימין נתניהו בראיון לחדשות 12, 15 בפברואר 2021 (צילום: צילום מסך)
בנימין נתניהו בראיון לחדשות 12, 15 בפברואר 2021 (צילום: צילום מסך)

וזה, למיטב שיפוטך, נעשה כאסטרטגיה מתוכננת?
"יכול להיות שבהתחלה זה היה יותר אינטואיטיבי והתבסס על תחושת הרדיפה האותנטית שאנחנו יודעים שנתניהו הגיע איתה מהבית. אבל בשנים האחרונות כל דבר שקשור ברטוריקה של נתניהו נבדק ונמדד. הם הרבה יותר מקצועיים בזה מכל השחקנים במגרש הפוליטי. כל מילה נבדקת. ולכן ברור שמדובר באסטרטגיה.

"אתה גם רואה את זה בנאומים שלו. כשהוא חוזר מאה פעם על אותן שלוש מילים שהוא חייב שייכנסו לשיח. ולתקשורת יש חולשות פנימיות שמקשות עליה להגיד 'לא. אין לזה ערך ציבורי. הוא כבר אמר את זה אלף פעם. נכון, הוא ראש ממשלה, אבל אנחנו לא חייבים לשחק כל הזמן לפי החוקים שהוא מכתיב'".

"לתקשורת יש חולשות פנימיות שמקשות עליה להגיד 'לא. אין לזה ערך ציבורי. הוא כבר אמר את זה אלף פעם. נכון, הוא ראש ממשלה, אבל אנחנו לא חייבים לשחק כל הזמן לפי החוקים שהוא מכתיב'"

מה היית מצפה שיקרה? ראש הממשלה מכנס 'מסיבת עיתונאים דרמטית' בשמונה בערב. שלא נסקר את זה? באיזו זכות?
"מה שאנשי תקשורת צריכים לעשות זה לא להעביר את סמכויות העריכה שלהם לידי ראש הממשלה. הבעיה – שחוזרת בהרבה מהראיונות שערכתי – היא שאנשי תקשורת בכירים תופסים את נתניהו כמין כוח כל-יכול שאין הרבה מה לעשות נגדו, ואת הרשתות החברתיות כעוד כוח כל-יכול שאין הרבה מה לעשות נגדו.

"בפועל, ברור שבלי ההדהוד של תקשורת המיינסטרים, כל הטענות של נתניהו בפייסבוק, על מיליוני עוקביו הקנויים והאמיתיים, לא היו מגיעות להשפעה שיש להן היום.

נתניהו (ימין) ומנחה הריאליטי אלירז שדה לועגים לעיתונאי הפלילים משה נוסבאום, בפרומו לליכוד טי.וי ששודר בפייסבוק (צילום: צילום מסך פייסבוק)
נתניהו (ימין) ומנחה הריאליטי אלירז שדה לועגים לעיתונאי הפלילים משה נוסבאום, בפרומו לליכוד טי.וי ששודר בפייסבוק (צילום: צילום מסך פייסבוק)

"הרי אם נתניהו היה יכול להעביר את המסר שלו רק דרך הרשתות החברתיות, ולא היה נזקק להדהוד בתקשורת המיינסטרים, הוא לא היה עסוק בלתקוף אותה כל היום. בסוף צריכת החדשות בישראל מאוד גבוהה וצריכת תקשורת המיינסטרים מאוד גבוהה. יש תחושה של חוסר אונים שהיא לא מוצדקת. יש כאן מוגבלות של הדמיון המקצועי של מה התקשורת יכולה לעשות במקרה כזה.

"הבעיה היא שהיכולת של עיתונאי היום לעשות עבודה עיתונאית טובה נשחקה עד עפר. היחסים בתוך כל התקשורת נעשו מאוד מורכבים. הניסיונות לאזן כל הזמן לכיוון אחד מאוד ספציפי גובה מחיר. עיתונאים השתתפו במשך הרבה שנים במסע הדה-לגיטימציה של עצמם. ולא הבינו כמה כוח יש להם בידיים ושהם חייבים להשתמש בו בצורה יותר חכמה.

"הבעיה היא שהיכולת של עיתונאי היום לעשות עבודה עיתונאית טובה נשחקה עד עפר. היחסים בתוך כל התקשורת נעשו מאוד מורכבים. הניסיונות לאזן כל הזמן לכיוון אחד מאוד ספציפי גובה מחיר"

"להרבה עיתונאים לקח זמן להבין עד כמה הרסני התהליך שקורה כאן וכמה כל הארס והרעל יכולים להתגלגל רחוק. בהתחלה הרבה עיתונאים אמרו לי: 'טוב, אז הוא אומר, אז הם אומרים, זה רק מילים, יתחלף ראש ממשלה, הכול יסתדר'. היום המשמעות של הקמפיין הזה הפכה להיות הרבה יותר מוחשית.

"המראות שראינו השבוע של אלימות כלפי אנשי תקשורת הם באמת מראות קשים. ואפרופו שיחות הסימטריה, צריך להגיד: האלימות כלפי עיתונאים היא כמעט תמיד אלימות של פעילי ימין. וזה מלמעלה עד למטה. מהכוכבים הכי נוצצים של ערוצי הטלוויזיה עד אחרוני כתבי השטח והאנשים הטכניים, שאיש אינו מזהה אותם בקרב הפורעים, אבל הם מחזיקים מיקרופון, וזה מספיק.

"הרבה אומרים עכשיו שאם לא ניזהר יירצח פה עיתונאי. זה נכון שזה מאוד מפחיד. וגם נראה שאנחנו מתקרבים לרגע שבו זה יכול לקרות. אבל חשוב לזכור שהבעיה הרבה יותר עמוקה. זה לא שאם יירצח עיתונאי אז זה אסון נורא אבל אם לא יירצח עיתונאי אז הכול בסדר וסתם היינו היסטריים. זה לא ככה.

"נראה שאנחנו מתקרבים לרגע שבו זה יכול לקרות. אבל חשוב לזכור שהבעיה הרבה יותר עמוקה. זה לא שאם יירצח עיתונאי אז זה אסון נורא אבל אם לא יירצח עיתונאי אז הכול בסדר וסתם היינו היסטריים. זה לא ככה"

"בהרבה מובנים – הנזק כבר כאן. לא צריך לרצוח עיתונאי כדי לחסל חופש ביטוי ולחסל את חופש העיתונות. מספיק שאנשים מפחדים. מספיק שאנשים רואים שהאנשים הכי חזקים במקצוע שלהם צריכים להסתובב עם מאבטחים ושומרי ראש. וכל העיתונאים שעוד לא צריכים להסתובב עם שומרי ראש רואים מה קורה לאלה שכן אמרו משהו שלא נראה למישהו. זה תמים לחשוב שזה לא ישפיע על מה שהם יגידו או יכתבו, ובעיקר על מה שהם לא יגידו ולא יכתבו".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
"האלימות כלפי עיתונאים היא תמיד אלימות של פעילי ימין" אומרת החוקרת באופן קטגורי וכאילו מפספסת את העובדה שלאורך תקופה ארוכה, אפילו ממש בחודש זה, צוותים של ערוץ 20 מותקפים בידי פעילי שמאל... המשך קריאה

"האלימות כלפי עיתונאים היא תמיד אלימות של פעילי ימין" אומרת החוקרת באופן קטגורי וכאילו מפספסת את העובדה שלאורך תקופה ארוכה, אפילו ממש בחודש זה, צוותים של ערוץ 20 מותקפים בידי פעילי שמאל.
אז יש שתי אפשרויות להסביר את ה"פאדיחה" הזו. יכול להיות שהגברת פנייבסקי לא הצליחה לחקור מספיק לעומק את הנושא בו היא אמורה לכאורה לקבל דוקטורט. האפשרות האחרת (והיותר סבירה לדעתי) היא שמי שהיתה עיתונאית ב"הארץ" ועבדה גם במכון "מולד", שניהם גופים אנטי-ציוניים, בהכרח מוגבלת ביכולתה להפיק עבודת מחקר מדעית, אובייקטיבית, שנשענת רק על עובדות.
זה לא שפנייבסקי לא יודעת שערוץ 12 הציב אבטחה על עמית סגל בגלל איומים שהתקבלו על חייו. זה לא שנעלם מעיניה שאנשי שמאל פיצצו כמה וכמה פעמים שידורי חוץ של ערוץ 20. היא פשוט התעלמה מזה כדי שהשורה התחתונה ב"מחקר" לא תזדהם.

עוד 3,128 מילים ו-2 תגובות
סגירה