ההתפתחויות החיוביות ביחסי ישראל ומדינות "הסכמי אברהם" הציפו בחודשים האחרונים עיסוק בשאלה אסטרטגית עמוקה ופוליטית: האם אכן ניתן "להפוך סדרי עולם" – לקיים נורמליזציה עם העולם הערבי ללא פתרון קודם לסוגיה הפלסטינית?

ואם להמשיך את המהלך המחשבתי: האם רעיון כזה יוביל בתורו להבנה של ההנהגה הפלסטינית כי היא נותרת מאחור ועל כן מוטב לה להתגמש כדי לקדם את יעדיה הלאומיים?

ההתפתחויות החיוביות ביחסי ישראל ומדינות "הסכמי אברהם" הציפו שאלה אסטרטגית עמוקה ופוליטית: האם אכן ניתן "להפוך סדרי עולם" – לקיים נורמליזציה עם העולם הערבי ללא פתרון קודם לסוגיה הפלסטינית?

כמובן שעוד מוקדם לענות על שאלה זו. התשובה אליה טמונה לא רק בירושלים וברמאללה, אלא גם בגישת ממשל ביידן לסוגיה ולנכונותו (שטרם הובררה עד כה) להיכנס לעיסוק משמעותי בה.

יחד עם זאת, אירועי השבועות האחרונים – בירושלים, בערי ישראל וברצועת עזה – מציבים ביתר שאת את אחת משאלות המשנה שעלתה על שולחנות התכנון עם חתימת הסכמי אברהם – עד כמה ההסכמים עמידים, וקונקרטית – האם יעמדו בפני "מהלומה" של מבצע ישראלי רחב ברצועת עזה?

מבחן התוצאה מוכיח כי ל"הסכמי אברהם" עמידות לא מבוטלת להתפתחויות שליליות שאמורות היו לערער אותם. זאת, תוך התחשבות בעובדה כי אין מדובר במבצע קרקעי נרחב וכי מניין ההרוגים בצד הפלסטיני נותר נמוך יחסית.

טענה זו דורשת בחינה בשני מישורים מקבילים: במבחן ההנהגות ובמבחן הציבורים.

מבחן ההנהגות

בהשוואה למדינות ערב אחרות (ירדן בפרט), גם ביחס לאירועים בירושלים (שיח' ג'ראח והר הבית) וגם ביחס להסלמה ברצועה, התגובה של הנהגות המפרציות (אמירויות, בחרין, סעודיה) הייתה מתונה ומאוזנת יחסית, בעיקר לנוכח המנעותן מיצירת משבר מדיני מול ישראל.

בצד השלילי, הנהגות מדינות "הסכמי אברהם" יישרו קו עם הקונצנזוס הערבי, הביעו תמיכה "באחיהם הפלסטיניים" והטיחו בישראל ביקורת על פעילותה השלילית הן בירושלים והן ברצועת עזה. במסגרת זאת, היו שותפות להחלטות הלעומתיות בליגה הערבית ובארגון המדינות האסלם (OIC). גם בנאומים בעצרת האו"ם נרשמה נימה ביקורתית מסורתית.

בהשוואה למדינות ערב אחרות גם ביחס לאירועים בירושלים וגם ביחס להסלמה ברצועה, תגובת הנהגות המפרציות (אמירויות, בחרין, סעודיה) הייתה מתונה ומאוזנת יחסית והן נמנעו מיצירת משבר מדיני מול ישראל

בצד החיובי, נרשמו הצהרות מאזנות, אשר מבחינות בסבל ההדדי בישראל וברצועה ורואות בשני הצדדים כאחראים להידרדרות. דוגמאות לכך ניתן למצוא בדבריו של שגריר האמירויות בישראל, שציטט את שר החוץ האמירתי, בקבעו כי יש להביא להפסקת ההסלמה ולקדם דיאלוג בין הצדדים על בסיס עקרונות "הסכמי אברהם".

גם משרד החוץ הסעודי הזכיר תוך כדי הלחימה, כי הממלכה רואה בחמאס ובג'האד האסלאמי גורמי טרור. מיותר לציין כי נציגי המדינות בארץ (והנציגים בחו"ל) נותרו במקומם ולא ננקטו מהלכים דיפלומטיים שליליים דוגמת "קריאה להתייעצויות" וכו'.

מבחן הציבורים

במהלך המבצע, וכצפוי, חלה עלייה בסנטימנט הציבורי השלילי כלפי ישראל במדינות המפרץ. זה נמדד בעיקר דרך מעקב אחר השיח ברשתות החברתיות וכפי שמשתקף בתכניות האירוח ברשתות התקשורת השונות. כל זאת, תוך שיש הזנה בין השיח התקשורתי לדעת הקהל, והתחרות השגורה על הנרטיב בין אלג'זירה (המתסיסה) לבין כלי תקשורת באמירויות ובסעודיה (המציגים תמונה שלילית אך פחות מתסיסה כלפי ישראל).

למול זאת, חשוב להזכיר קמפיין רשת להשחרת חמאס שהתנהל בסעודיה ובאיחוד האמירויות. תחת ההאשטג #حماس_الارهابية (חמאס הטרוריסטית) נרשמו אמירות חריפות של גולשים כלפי מנהיגי חמאס (בוגדים, מושחתים ועוד), תוך צימוד בינה לבין תנועת האחים המוסלמים, שגם היא מוקצית מחמת המיאוס בסעודיה ובאיחוד האמירויות. יודגש, כי קשה להבחין במדינות אלו בין קמפיין ציבורי אותנטי לבין מהלך תודעתי שלטוני, אך לעניין בחינת הגישה למערכה בעזה, ההבדל אינו מהותי.

מול הסנטימנט השלילי כלפי ישראל במהלך המבצע, התנהל בסעודיה ובאיחוד האמירויות  קמפיין רשת להשחרת חמאס. תחת ההאשטג "חמאס הטרוריסטית" נרשמו אמירות חריפות כלפי מנהיגי חמאס (בוגדים, מושחתים)

במבחן השוואתי, היקף השיח בנושא "שומר החומות" ועוצמתו נמוכים משמעותית הן בהשוואה לשיח בציבורים במדינות ערביות אחרות (ירדן, עיראק, מצרים, לבנון) והן ביחס לאירועי הסלמה בעבר. בנוסף, יש להדגיש את מיעוט ההפגנות במדינות "הסכמי אברהם", גם ביחס לחולשת תרבות המחאה אצלן מלכתחילה. גם ציבור הפליטים ומהגרי העבודה הפלסטינים המתגוררים במדינות המפרץ נמנע מיציאה לרחובות להפגנות תמיכה בפלסטינים. יש בכך כדי להעיד גם על ריסון משטרי, אך גם על חוסר עניין ציבורי בסוגיה הפלסטינית ואף מיאוס ממנה ומהקרנותיה השליליות.

בממד הבילטרלי

להבנתי, מדובר בהצלחה מרשימה לתפיסת "הסכמי אברהם" ולעמידותם בפני טלטלות אזוריות. האינטרס המחבר בין ישראל למפרץ (+מרוקו וסודאן) חזק על המפריד. יש בכך כדי להעיד על חופש הפעולה הישראלי הרחב בפעילויות אזוריות ועל הפוטנציאל הגלום בהמשך קידום תהליכי חיבור למרחב – בילטראליים ומולטילטראליים – על בסיס אינטרסים משותפים (אנרגיה, סחר, אקלים, מים, ביטחון מזון, סייבר ועוד ועוד). כמובן שעוד נדרש להוסיף ניתוח מתבקש של היבט השותפות מול האיום האיראני והקשרים של מכירות אמל"ח ישראלי למדינות שונות במרחב, לאחר שהוכחה שוב יעילותו במערכה (יכולות גילוי ויירוט? מודיעין? סגירת מעגלי אש? ועוד).

בזירה הפלסטינית

אמנם אין לצפות כי ההסכמים יובילו לשינוי התפיסה הפלסטינית ולקידום התהליך המדיני בטווח הזמן הקרוב, אך ההסכמים מייצרים תשתית מאפשרת לקידום מעורבות סונית מייצבת בזירה – כבר כיום, ובפרט בהינתן שינוי עתידי באסטרטגיית הרשות הפלסטינית. לטעמי נכון לנצל את מצוקת החמאס על מנת להעמיק את ההשפעה המפרצית-אמירתית, לכל הפחות בעזה, גם על חשבונה של קטאר וחרף התפקיד המייצב לכאורה שנשאה בשנתיים האחרונות.

הרחבת "הסכמי אברהם"

לטעמי נכון להחצין את השקט הציבורי במפרץ, על מנת להציג לצמרת הסעודית כי מחיר קידום היחסים הגלויים עם ישראל אינו גבוה כפי חששם. הציבור הסעודי אפטי לנושא הפלסטיני גם תחת אירועי משבר משמעותיים. גם העולם הערבי אינו כפי שהיה, ואין ברצונו ו/או ביכולתו "לנדות" את המדינות המנרמלות יחסיהן עם ישראל כפי שקרה בשנות ה-80 עם מצרים. במובן זה – אם בעקבות מבצע "שומר החומות" תחול הבנה סעודית כי ניתן להיכנס תחת "הסכמי אברהם", ירשם המבצע כהצלחה אסטרטגית ענקית, גם ללא קשר לעומק הפגיעה בחמאס בעזה.

אם בעקבות "שומר החומות" תחול הבנה סעודית כי ניתן להיכנס תחת "הסכמי אברהם", משום שמחיר היחסים הגלויים עם ישראל אינו גבוה כפי שחששו, ירשם המבצע כהצלחה אסטרטגית ענקית, גם ללא קשר לעומק הפגיעה בחמאס בעזה

מילה על ירדן

בניגוד למדינות המפרץ, ירדן רגישה באופן עמוק למתחולל בזירה הפלסטינית על כל חלקיה. גם ללא הרקע של המשבר הנמשך בין הצמרת הירדנית לזו הישראלית היינו מצפים להתלהמות שהתחוללה בממלכה. עצם העובדה שהמבצע מסתיים ללא נזקים מדיניים מהותיים ו/או התנגשות בגבול (מוציא מכלל כך אירוע חריג של חדירה מירדן המתוחקר על ידי שני הצדדים) מהווה הישג מסוים ליחסים. כך, לכל הפחות, המדינות תוכלנה לשמר את היחסים במתכונת הקיימת בשנים האחרונות – מריבה דיפלומטית לצד שת"פ ביטחוני עמוק וחסר תקדים.

בשורה התחתונה

הימים והשבועות הקרובים יהיו זמן סיכומים וניתוחים טקטיים ואסטרטגיים על מה למדו חמאס וחזבאללה מהאירוע, מה המשמעויות שלו לגבי מערכה נגד איראן, מה עתיד היחסים עם ירדן ומה נגזר מהאירועים לגבי יחסי ישראל עם ארה"ב. בניגוד לאינטואיציה הגורסת כי יש "לצנן את הרוחות" טרם הפנייה לקידום תהליכים מדיניים במרחב, אני ממליץ דווקא להכות בברזל בעודו חם, על מנת לשבור חומות זכוכית נוספות ולהרחיב את הסכמי אברהם – כולל על ידי רתימה של ממשל ביידן, הנשיא סיסי והמלך עבדאללה לתהליך.

תומר ברק הינו סגן אלוף במילואים. שירת כראש ענף בחטיבת המחקר של אגף המודיעין בצהל וכקצין בכיר באגף התכנון. מתמחה בגיאו-פוליטיקה של המזרח התיכון ובזירה הבינלאומית ובתכנון אסטרטגי. בעל תואר שני בלימודי ביטחון ודיפלומטיה מאוניברסיטת תל-אביב.