האסון בבית הכנסת בגבעת זאב ארע במרחק של פחות משלושה שבועות מהאסון במירון, איש עדיין לא לקח על כך אחריות. במציאות הארועים הנוכחיים – האסון נדחק הצידה. נראה שהנושאים באחריות, יהיו אשר יהיו, עסוקים כרגע בגיבוש אסטרטגיית בריחה. לצערנו גם גבעת זאב לא תהיה האסון האחרון.

האסון בגבעת זאב ארע פחות מ-3 שבועות מהאסון במירון. איש עדיין לא לקח על כך אחריות. במציאות הארועים הנוכחיים – האסון נדחק הצידה ונראה שהאחראים, יהיו אשר יהיו, עסוקים כרגע בגיבוש אסטרטגיית בריחה

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הדרך בה אנו מתמודדים מול מאורעות ומשברים היא סימפטום לחברה שמתרכזת בשכול ובכאב במקום לשאול, לחקור ולהתמודד עם לקחים ומסקנות. חברה שבעה, צדקנית, שוויתרה על ערכים של התפתחות, מצויינות וצמיחה.

צדקנות

המציאות שלנו מאבדת שליטה. אם נביט במראה, נראה צדקנות שאין בה שום ערך: איבדנו את הרצון להשתפר וללמוד. הג'ניוס היהודי שהצטיין בהטלת ספק, ביקורת וחדשנות – נשאר בגלות. חושפי השחיתויות הופכים לבעיה ואף נכנסים לכלא. דעה המטילה ספק במנהיג, נענית במתקפה אישית ומשפחתית. אנו מאבדים את הלגיטימיות לביקורת וגם את היכולת לשאול את עצמנו שאלות קשות.

מגזריות

אנו אוכלים את הדייסה של המגזריות שהשתלטה על המיינסטרים ומחסלת את הממלכתיות: פוליטיקת הזהויות שיסעה אותנו לקבוצות מגזריות, שהפכו את הממשל הממלכתי למנוהל על ידי מגזרים שצברו כוח. אלו יושבים בעמדות ממשל בכירות ודואגים ליותר תקציבים ולפחות פיקוח עבור הקהל שלהם, בהתעלמות בוטה מהאינטרס הכלל חברתי והממלכתי. בתקופת הקורונה ובמירון, מציאות זו התפוצצה למגזר הספציפי הזה בפנים.

ריכוזיות

בין אחריות אישית וחברתית – ראשי הקהילות והמדינה כולה נוהגים בריכוזיות מרעילה: הפלורליזם, ריבוי הקולות והדעות המאפיינים שיח דמוקרטי – הפכו לרועץ. האידיאל השלטוני הוא קבוצה אחת חסרת דיעה המנווטת על ידי קול יחיד וסמכותי: דתי, לאומי, הבייס המפלגתי ודף מסרים אחד, אליו כולם מתיישרים ללא קשר לדעתם הפרטית וחסרת החשיבות. הסיסמה של ג'ורג' אורוול בספר 1984: "בערות זה כוח", מעולם לא היתה כל כך רלוונטית כמו היום. בערות הדוחה מגוון דעות וחשיבה פרוגרסיבית, היוצרת דה לגיטימציה של מנגנונים רחבים יותר: משטרה, משרד הבריאות ובית משפט עליון וגם אנשי צבא וביטחון בכירים.

האידיאל השלטוני הוא קבוצה אחת חסרת דיעה המנווטת על ידי קול יחיד וסמכותי: דתי, לאומי, הבייס המפלגתי ודף מסרים אחד, אליו כולם מתיישרים ללא קשר לדעתם הפרטית וחסרת החשיבות

המציאות המגזרית יצרה מצב בו לכל קבוצה שמחות משלה. ההילולה לזכר הרשב"י בל"ג בעומר, מהווה שיא של עוצמת שמחה לאחר תקופת ימי האבל על תלמידי רבי עקיבא, אותה ניתן להקביל לשמחת העצמאות של מדינת ישראל.

מיתוס השכול

האסון במירון גדע בבת אחת את השמחה והפך אותה לאסון האזרחי הגדול ביותר בישראל. החברה הישראלית החילונית, החבוטה והמותשת מההסתה והשסעים שבה, מצאה באסון מירון הזדמנות להתאחד ולהפגין תמיכה ואמפטיה כלפי משפחות הקורבנות. דגלי הלאום ירדו לחצי התורן, ילדי הנרות חזרו לכיכר רבין, חברי תנועות הנוער הלכו לנחם משפחות חרדיות אבלות מתוך רצון טוב לחבר וללכד. המוות איחד בתיעוד מצולם ומרגש את עם ישראל על קצותיו השונים והיווה נחמה בצד האסון.

נראה כי המוות והשכול בחברה הישראלית-יהודית, הם הערך הכי עוצמתי, סביבו מתאחדות קבוצות שונות בלכידות חברתית ושותפות גורל של החיים במקום. רגעים חמים ומרגשים של תמיכה הדדית סביב שכול, מועצמים כדי להמשיך להיות צודקים – כל מגזר וקבוצה בתפיסתה שלה. מאחורי הצדק וההשלמה מתחבאים קובעי המדיניות, שממשיכים לטפח את מיתוס השכול והמוות כעמוד השדרה החברתי וכערך לאומי, בלי לחוש מכה קלה בכנף.

לשכול יש גם ערך פוליטי: בימים אלו מעמידים עצמם שני אישים כמועמדים לנשיאות המדינה. אחד מהם-יצחק הרצוג. פוליטיקאי ואיש ציבור מנוסה. השניה היא מרים פרץ, אשר בנתה את המיצוב הציבורי שלה כאם שכולה לשני בנים שנהרגו בעת מילוי תפקידם בצה"ל. לפרץ זכויות משלה כאשת חינוך. אולם מה שהציב אותה במודעות הציבור כאשה מובילה שזכתה לכינוי "אם הבנים", הוא השכול הפרטי שלה שהפך לאתוס ציבורי-לאומי.

נראה כי המוות והשכול בחברה הישראלית-יהודית הם הערך הכי עוצמתי, סביבו מתאחדות קבוצות שונות בלכידות חברתית ושותפות גורל. רגעים מרגשים של תמיכה הדדית סביב שכול מועצמים

בתפקידי כמנהל מרכז קמה באורנים, אני עוסק בלמידת מבוגרים, הדומה יותר לחינוך בלתי פורמלי. למידה הנעשית מבחירה, מבוססת על רלוונטיות הבודקת: "כיצד הלמידה משפיעה על חיי ואיפה היא מתנגשת עם ערכיי?". נראה כי העם היהודי, שהיה בגלות עם לומד, מופת אינטלקטואלי והגותי פורץ דרך, איבד את הייחודיות הזו במדינת ישראל של היום. החברה היהודית בישראל מקבלת את המציאות המוכתבת על ידי מנהיגים ובעלי שררה חסרי אחריות – כאילו אין מחשבה בעולם בכלל.

המצב הנוכחי הוא פעמון אזעקה לדעיכה הקשה שתהיה נחלתנו אם לא נחזור להטיל ספק, לדרוש אחריות, מחשבה, מחקר והפקת לקחים מלומדת ומחודדת.

אסון רודף אסון. ראוי לשאול עכשיו בידי מי ואיך היכולת למנוע אותו?

זה בידינו.

אנחנו האנשים להם חיכינו.

דני עבודי הוא מנהל מרכז ק.מ.ה באורנים. הוא בוגר תכנית מנדל למנהיגות חינוכית במסגרתה חקר את נושא המצויינות כערך ופיתוח אישי כמנוף לשינוי חברתי. הקים וניהל את חברת ההייטק "שארפ מינד סולושנס" לפיתוח יכולות חשיבה. בהמשך פנה לחינוך, והקים מיזמים חינוכיים וטכנולוגיים לקידום החינוך הציבורי על בסיס מקומי. עבודי בוגר הפקולטה להנדסה, בעל תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב. מתגורר באבן יהודה, נשוי ואב לשניים.