מהודעתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מיום חמישי האחרון, כי החליט שלא להגיש תביעה אזרחית נגד שרה נתניהו, עולה כי היועץ מוחל לאשת ראש הממשלה, בשם קופת המדינה, על סך של 130 אלף שקל – ההפרש בין הסכום שהורשעה בהוצאתו שלא כדין מקופת המדינה לבין הסכום שהשיבה לקופה הציבורית במסגרת הסדר הטיעון.
זה לא נכון. מנדלבליט לא ויתר לשרה נתניהו על 130 אלף שקל – אלא על לפחות 315 אלף שקל. בהחלטתו – המהווה חוליה נוספת בשרשרת ויתורים בלתי מוסברים של מנדלבליט לבני הזוג נתניהו, בתחומים הפלילי והאזרחי – פגע היועץ המשפטי באינטרס הציבורי, שעניינו שמירה על קופת המדינה מפני עושק של בעלי שררה.
הסיבה לפער בחישוב: סכום הבסיס הכלול בהודעתו של מנדלבליט, הוא רק הסכום שעליו סוכם במסגרת הסדר הטיעון של שרה נתניהו, 175 אלף שקל, ושבהקשר לו היא הורשעה במסגרת "פרשת הארוחות" בסעיף "קבלת דבר תוך ניצול טעות הזולת – ללא מרמה".
במאמר מוסגר, אי אפשר שלא להזכיר כי עצם חתימת הסדר טיעון כה מקל עם שרה נתניהו, הן בסעיף האישום והן בסכום המצומק – ועוד אחרי הליך בלתי שקוף שבא לאחר סגירה בלתי מנומקת של יתר התיקים האחרים – הוא בבחינת הקלה בלתי ניתנת להצדקה מצד מנדלבליט כלפי הנאשמת שרה נתניהו.
עצם חתימת הסדר טיעון כה מקל עם שרה נתניהו, הן בסעיף האישום והן בסכום המצומק הוא בבחינת הקלה בלתי ניתנת להצדקה מצד מנדלבליט כלפי הנאשמת
מתוך הסכום הזה, החזירה שרה נתניהו במסגרת הסדר טיעון סך של 45 אלף שקל לקופת המדינה, לצד הקנס שנגזר עליה כעונש בהקשר הפלילי, בסך 10,000 שקל. יוצא כי מנדלבליט ויתר לשרה נתניהו על השבה לקופת המדינה סך של 130 אלף שקל.
אלא שזה לא הסכום הנכון שממנו יש לחשב. 175 אלף שקל הוא הסכום העומד בבסיס הרשעתה של שרה נתניהו; זה לא הסכום המקורי שבעניינו הוחלט להעמידה לדין בפרשת הארוחות.
עלות הזמנת הארוחות, בשעה שבבית ראש הממשלה עבדה מבשלת, עמדה על 359 אלף שקל ביחס לתקופה שבין ספטמבר 2010 עד מרץ 2013; זו התקופה שבעטיה הוחלט להגיש כתב אישום נגד שרה נתניהו (ולכן הגשת תביעה אזרחית בגינה לא עשויה להיתקל בבעיית התיישנות).
אם מחשבים גם את התקופה שמאז אפריל 2009 – מועד כניסתה המחודשת של משפחת נתניהו למעון בבלפור – ועד ספטמבר 2010, עולה הסכום הזה ל-393 אלף שקל.
עלות הזמנת הארוחות, בשעה שבבית ראש הממשלה עבדה מבשלת, עמדה על 359 אלף שקל ביחס לתקופה שבין ספטמבר 2010 עד מרץ 2013; אם מחשבים גם את התקופה מאפריל 2009, עולה הסכום הזה ל-393 אלף
ביחס להגשת תביעה להשבת כספים שנעשקו מקופת המדינה אין שום חובה להידבק דווקא לסכומים שבעטיים הושגה הרשעה – המבטאת הוכחת האשמה מעבר לכל ספק סביר. במשפט אזרחי, כידוע, רף ההוכחה הנדרש הוא של "מאזן הסתברויות", כלומר רמת הוכחה של 51%.
מנדלבליט יכול היה לדרוש את הסכומים המלאים משרה נתניהו, גם במחיר ניהול הליך הוכחות בתביעה האזרחית, ולא להסתפק רק בסכום שבעניינו שרה נתניהו הורשעה בהסדר הטיעון.
בלי קשר לסכום שאבד לקופת המדינה, עצם החלטתו של היועץ המשפטי להימנע מהגשת תביעה אזרחית, מהווה סטייה דרמטית מהמדיניות המוצהרת של משרד המשפטים, לפעול לקבלת פיצוי בשם המדינה כנגד גורמים העושקים את קופתה.
עצם החלטתו של היועץ המשפטי להימנע מהגשת תביעה אזרחית, מהווה סטייה דרמטית מהמדיניות המוצהרת של משרד המשפטים, לפעול לקבלת פיצוי בשם המדינה כנגד גורמים העושקים את קופתה
בכנס משפטי בינואר 2018 דיבר פרקליט המדינה דאז שי ניצן על הגברת היוזמה להגשת תביעות אזרחיות על ידי הפרקליטות במסגרת אכיפה כלכלית ואזרחית. "המדינה זכאית לא רק להתגונן מפני תביעות שווא", אמר ניצן, "אלא גם לתבוע את מי שפוגעים בה כלכלית".
חודשים אחדים קודם לכן הצהיר מנדלבליט עצמו כי "פרקליטות המדינה פועלת להגן על המדינה מפני תביעות במישור האזרחי, ואף ליזום תביעות אזרחיות נגד מי שפגעו בנכסי המדינה".
ב-2017 הגישה הפרקליטות, באמצעות היחידה לאכיפה אזרחית ופרקליטויות המחוז, תביעות יזומות בהיקף כולל של 702 מיליון שקל; בשנת 2019 הוגשו תביעות בסך 708 מיליון שקל – רובן המוחלט בתחום הנזיקין, החוזים והמקרקעין. באותה שנה התקבלו פסקי דין בתביעות אזרחיות שהמדינה הגישה, שהניבו לקופת המדינה 290 מיליון שקלים.
עד לפני כעשר שנים, המחלקות האזרחיות בפרקליטויות פעלו אך על מנת להגן על רשויות המדינה מפני תביעות אזרחיות בתחומים שונים. מאז המדיניות השתנתה ממגננה לפעולה משולבת של מגננה ומתקפה. במקרים המתאימים, המדינה יוזמת הגשת תביעות אזרחיות נגד יחידים וחברות.
היקף הפעילות מרשים, והתוצאה היא שמירה על האינטרס הציבורי הן בהקשר של השבה לקופת המדינה של כספים השייכים לציבור, והן בהקשר להרתעה גם במישור האזרחי מפני עושק הקופה הציבורית.
כל זה נכון, עד שמגיעים לחור השחור שהוא קבלת ההחלטות של היועץ מנדלבליט ביחס לבני הזוג בנימין ושרה נתניהו. כאן פתאום המצפן משתגע, והמדיניות וההנחיות מושלכים לפח. במקרים כאלה, מנדלבליט מעדיף לא להיראות כמי שיזם את ההחלטה המקלה, אלא בסך הכול אימץ את עמדת הכפופים לו.
בהודעתו מיום חמישי, מנה מנדלבליט עצמו את השיקולים שבעטיים ראוי היה להגיש תביעה אזרחית נגד שרה נתניהו: חומרת מעשיה; קיומו של פסק דין מרשיע; והחשיבות הרבה שמערכת אכיפת החוק מייחס להגשת תביעות אזרחיות לשם הגנה על קופת המדינה והאינטרס הציבורי.
אז מה בכל זאת הסיבה להחלטה למחול לשרה נתניהו? היועץ הסביר כי השופט שדן בתיק הפלילי, השופט אביטל חן, העיר במסגרת גזר הדין כי "במרחק הזמן, אין כיום יכולת להבחין בין הוצאות למטרות אירוח לבין הוצאות פרטיות, אם היו כאלו".
היועץ טוען כי נוכח הערה זו, "ספק אם במסגרת ההליך האזרחי יהא ניתן להשיב סכום זה במלואו או בחלקו. על כן, צפוי ההליך האזרחי להוליד – אם בכלל – תועלת מצומצמת למדינה".
ההסבר הזה אינו משכנע. הערת השופט אביטל חן נאמרה בהקשר הפלילי, המטיל על המדינה חובה להוכיח את האישומים מעבר לכל ספק סביר; אין לו כמעט משקל כלשהו בהקשר האזרחי, שבו רף ההוכחה, כאמור, שונה לגמרי.
המדיניות הכללית, שלפיה היועץ המשפטי רואה "חשיבות רבה בעשיית שימוש בכלי המשפט האזרחי לשם הגשת תביעות יזומות בשם המדינה", נותרה בגדר מילים ריקות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
לא מבין – איך השופט טוען ש: "במרחק הזמן, אין כיום יכולת להבחין בין הוצאות למטרות אירוח לבין הוצאות פרטיות, אם היו כאלו"? אפשר לדעת בדיוק לאן סופקו הארוחות ובאיזו שעה ולהצליב עם היומן הרשמי ולדעת האם היה אירוח רשמי ואפילו כמה אורחים. מה הבעיה לבצע את ההצלחה ולהסיק ממנה אם הארוחות היו למטרת אירוח או למטרת ארוחות לדרי הבית (שאותן יכלו לקבל מהמבשלת שנמצאת במעון בית ראש הממשלה)?