לא מזמן נפגשתי עם מסעדנים יהודים וערבים בעיר העתיקה בעכו, מול חורבות מסעדת אורי בורי. סביב השולחן חלקנו מנות טעימות וכן את האמונה והתקווה בעתיד טוב יותר. עבורנו שותפות גורל אינה סיסמה או כותרת של פוסט בפייסבוק, אלא אורח חיים, כמו גם מציאות כלכלית. 

לא מזמן נפגשתי עם מסעדנים יהודים וערבים בעיר העתיקה בעכו, מול חורבות מסעדת אורי בורי. סביב השולחן חלקנו מנות טעימות ואת האמונה בעתיד טוב יותר. עבורנו שותפות גורל אינה סיסמה אלא אורח חיים ומציאות כלכלית

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בדרכי חזרה מ"העיר המעורבת" ליישוב היהודי "על מלא" שלי, הכתה בפני המציאות הכואבת. לצד אנשי עסקים, אזרחים, פעילים ועמותות המקיימים ומעודדים שותפות יומיומית, פועלים גורמיים כוחניים ודורסנים להרס אותה שותפות. 

לצערי, בראש אותם גורמיים הרסניים, ניצבת מדינת ישראל. דוגמה באמת קטנה: בעודנו נוסעים ברכבים נדרשנו לפנות ימינה לרחוב העצמאות מרחוב ההגנה, שמאלה ברחוב וויצמן, ימינה במשה שרת, ובסוף נפרדנו ברחוב "מפרץ שלמה" המנציח את כיבוש מפרץ שלמה במלחמת ששת הימים. ניתן היה לצפות שלפחות חלק משמות הרחובות המרכזיים בעיר לא יתעלמו משליש התושבים הערבים שבה. סימן נוסף לכך שעכו אולי מעורבת, אבל לא משותפת, קיבלתי ביציאה מהעיר, שם נתבקשתי להצדיע עם העיר עכו ל-2,235 משרתי המילואים שבה.

שלט בעיר עכו (צילום: מעוז ינון)

שלט בעיר עכו (צילום: מעוז ינון)

ההתפרצות האלימה והקטלנית של מיעוט מזערי מתושבי עכו הערבים היא הזדמנות להסתכל במראה ולראות את המציאות כפי שהיא – עיר שבה המדינה, בנוסף לגורמים אחרים, מבטלים ומדכאים את האוכלוסיה הערבית כבעלת זכויות שוות ערך. משמות הרחובות, דרך השקעה בחינוך ובתשתיות, יחס המשטרה וניצול ציני בידי פוליטיקאים, גורמים בעלי כוח מטעם המדינה עוסקים במישרין או מעלימים עין מפעולות שמדכאות ומחלישות את האוכלוסייה הערבית. אם המדינה הייתה חברה כלכלית, הרי שהאוכלוסייה היהודית היא בעל השליטה שמבטל ומזלזל בשותפיו לחברה. זהו מצב לא בריא, לא בחברה כלכלית ובוודאי לא במדינה.

המונחים "דו קיום" ו"ערים מעורבות" אינם הפתרון אלא חלק מהבעיה. קיום זה לצד זה ללא כבוד הדדי וללא הכרה ביכולות ובאתגרים של כל צד, דינו להיכשל שכן הוא מאפשר לקיצוניים להשתלט על השיח והמרחב.

פנינו ימינה לעצמאות מההגנה, שמאלה בוויצמן, ימינה במשה שרת, ונפרדנו במפרץ שלמה, המנציח את כיבוש מפרץ שלמה בששת הימים. ניתן היה לצפות שלפחות חלק משמות הרחובות לא יתעלמו משליש התושבים הערבים בעיר

"דו קיום" הוא ביטוי מכובס שמזכיר ימים אפלים בדרום ארה"ב, בהם התייחסו לצאצאי העבדים כ"נפרדים אך שווים", עד שבית המשפט העליון בארה"ב קבע שהפרדה בין אוכלוסיות על בסיס גזעי היא בעצמה פגיעה בשוויון. בישראל של היום המדינה וכוחות אחרים דוחקים באופן גלוי ונסתר את האוכלוסיה הערבית מהרחובות של "הערים המעורבות" באופן שמבטא גזענות וזלזול. שמות הרחובות, ההמנון, הדגל, כל אלו סמלים של יחס זה, בדומה לדגל הקונפדרציה בארה"ב, רק שלגזענים בארה"ב אין משטרה וצבא.

ברוח התחושות אופטימיות והרצון הטוב שיצאתי איתו מכנס המסעדנים, אני רוצה לשתף את מרכיבי המתכון האישי שלי ל"שותפות עירונית" – קהילה עירונית משותפת בה הצדדים מתייחסים זה לזה כשווים, תוך הכרה הדדית, ויודעים להשתמש בשונות ביניהם כיתרון.

• יצירת קריטריונים להגדרתה של עיר כ"שותפות עירונית": כל עיר בה המיעוט הערבי גדול  מ-10% אחוז מכלל האוכלוסיה תוכרז כ'שותפות עירונית.
• תקציבי חגים ומועדים: יחס זהה בין החלוקה הדמוגרפית של העיר להוצאה התקציבית במועדים וחגים, כך שימים בעלי חשיבות למורשת ולתרבות של כל אוכלוסייה יתוקצבו מתקציב העיר. למשל, יום הנכבה ויום העצמאות. כמובן, בניית חגים משותפים בנוסח חגיגות שלוש הדתות בחיפה.
• חינוך לשותפות: אולי אחד המרכיבים החשובים במתכון. בכל בתי החינוך בעיר יתוקצבו על ידי המדינה תוכניות ייחודיות לסובלנות, הכרת הקהילות והחברות השונות הבונות את העיר. ינתן עידוד מיוחד לבתי ספר דו לשוניים, כי חברים הם המלח והפלפל של שותפות כזו. 
• עסקים ויזמויות: ואלו התבלינים שהופכים כל תבשיל למתכון מנצח -יזמות ועסקים. עידוד מיזמים של שיתוף פעולה במגזר העיסקי והחברתי. לא מעסיקים ומועסקים, אלא יצירתם של עסקים משותפים ומקדמי קהילה וחברה.
• סמלים: שמות הרחובות בכל שותפות עירונית יהיו ניטרליים ולא יציגו נרטיב של קהילה אחת על פני רעותה, אלא שמות וסמלים המשותפים הפונים אל כלל האוכלוסייה. לדוגמה: שמות של פרחים, בעלי חיים וכו'. 
• נכסי נפקדים: בערים משותפת יוקם צוות שתפקידו להציע פתרונות מקומיים למניעת "ייהוד" של שכונות. למשל, בדומה לאפליה המאפשרת לכל יהודי להתאזרח בישראל, כך יופלו לטובה קונים ערבים של נכסי נפקדים.

"דו קיום" הוא ביטוי מכובס שמזכיר ימים אפלים בדרום ארה"ב, בהם התייחסו לצאצאי העבדים כ"נפרדים אך שווים", עד שביהמ"ש העליון בארה"ב קבע, שהפרדה בין אוכלוסיות על בסיס גזעי היא בעצמה פגיעה בשוויון

זהו מתכון בסיס – אבני דרך להתחיל לצעוד עליהן מהמקום בו הכאב יצא והמוגלה התפרצה. אסור לנו לוותר על האמונה שיכול להיות כאן טוב יותר לכלל יושבי הארץ. חיינו כאן אינם משחק סכום אפס בו צד אחד מנצח והאחר מפסיד. העתיד של ערבים ויהודים במדינה הזו משותף, אנחנו יכולים לנצח ביחד, או להפסיד ביחד. בואו נבחר לנצח.

מעוז ינון הוא יזם תיירות, יזם חברתי וקהילתי ואקטיביסט חברתי ברמ"ח אבריו. מי שפתח את הגסט האוס פאוזי עזאר בנצרת ומבעלי רשת אברהם הוסטלס. מייסד דף הפייסבוק בארכבת לשיפור השירות ברכבת ישראל. מאמין בעסקים ככלי לשינוי חברתי ושאין דבר שהוא לא פוליטי - בעיקר בעסקים. נשוי לשלומית ואב לשלושה.