לצופה מהצד נראה כי עידן חדש פרץ במערכת היחסים בין מצרים וישראל. הביקור של שר החוץ גבי אשכנזי בקהיר (ביקור ראשון של שר חוץ ישראלי במצרים מאז 2008), ביקורו הפומבי של שר המודיעין המצרי עבאס כאמל ופגישותיו עם ראשי המדינה, והמעורבות האינטנסיבית של מצרים לסיום הרגיעה בין ישראל וחמאס, מעוררים תקווה כי מצרים הולכת בעקבות איחוד האמירויות, והחליטה לחמם את מערכת היחסים הקרה בין ירושלים לקהיר.

לצופה מהצד נראה כי עידן חדש פרץ במערכת היחסים בין מצרים וישראל. זאת אחרי מהלכים המעוררים תקווה כי מצרים הולכת בעקבות איחוד האמירויות והחליטה לחמם את מערכת היחסים הקרה בין ירושלים לקהיר

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אך חלומות לחוד ומציאות לחוד. מצרים לא שינתה את עורה. משטרו של סיסי אמנם יוצא מגדרו ומגביר את מעורבותו בסכסוך הישראלי פלסטיני, אך הוא עושה זו מסיבה אחת ויחידה – החשש המצרי מממשלו של ביידן. מערכת היחסים בין המפלגה הדמוקרטית לבין מצרים מתאפיינת במתיחות רבה, בעיקר בעקבות הפרת זכויות האדם על-ידי משטרו של סיסי, אשר מונע בכח הזרוע את צמיחתה של האופוזיציה במדינה. בצוק העיתים ולאור ההבנה כי גם הסיוע האמריקאי למצרים עומד בסכנה, הבין סיסי שהסיפור הפלסטיני הינו קלף מנצח, שכן כך הוא יוכל להמחיש לממשל האמריקני כי הוא שחקן חיובי באיזור שניתן לסמוך עליו.

אך הפעלתנות המדינית של מצרים איננה מעידה כלל ועיקר על שינוי במדיניות המסורתית של המשטר במצרים ביחס לישראל. ראשי משטר זה, כולל סיסי, מעודדים את המשך מסע ההסתה כנגד מדינת ישראל בציבוריות ובתקשורת המצרית, ממשיכים לחמש את צבא מצרים אשר עדיין רואה בצבא ההגנה לישראל את איום הייחוס שלו, ומונעים כל מרכיבי נורמליזציה בין המדינות (ולראיה שת"פ כלכלי זניח, שלא לדבר על הצבת קשיים לפעילותה של השגרירות הישראלית במדינה).

עלינו לזכור כי זו אותה מצרים, שמשקולים פנימיים שלה (בעיקר הנסיון להחליש את חמאס שהיא הזרוע הפלסטינית של תנועת האחים המוסלמים) היתלה בישראל במהלך מבצע "צוק איתן", ולמעשה התנהלותה היוותה את אחת הסיבות להתמשכות המבצע.

המדיניות המצרית הדוגמטית ביחס לישראל בולטת במיוחד, בעיקר לאור הפער הבלתי נתפס בין ההתנהלות המצרית לבין ההתנהלות של איחוד האמירויות ביחס לישראל ולחברה הישראלית. ולראיה, הפעילות המדינית והחברתית העניפה של שגרירה בארץ, אשר נפגש עם כלל גורמי הקשת הפוליטית והחברתית בישראל, בניגוד מוחלט לעמיתו המצרי.

הפעלתנות המדינית של מצרים אינה מעידה על שינוי במדיניות המסורתית של המשטר במצרים לישראל. ראשיו, כולל סיסי, מעודדים את המשך מסע ההסתה נגד ישראל, ממשיכים בחימוש הצבא ומונעים נורמליציה

לישראל אסור להשלים עם מצב היחסים הנוכחי מול מצרים, אשר מעניק למצרים  "עמדת בכורה" בכל הנוגע לעתידה של עזה. זאת בעוד שמצרים ממשיכה להנות מהסיוע המודיעיני והבטחוני הישראלי במאבקה כנגד זרוע דאעש בסיני. כך על-פי פרסומי זרים. בתמורה למהלכים אלו המשטר במצרים מסית כאמור כנגד ישראל והיהודים, ויוצא כנגד כל ביטוי של נורמליזציה.

על ישראל בראש ובראשונה להתנות את הסיוע המודיעיני והבטחוני, שלפי פרסומים זרים היא מעניקה למצרים, בתמורה להתקדמות משמעותית במרכיבים האזרחיים של הנורמליזיציה בין המדינות. בדגש על פתיחת הסכר בפני נציגים רשמיים לביקורים מצד שתי המדינות, הידוקם של קשרים בין גורמי החברה האזרחית, עידוד תיירות (מצד שתי המדינות) וחתימת הסכמים כלכליים משמעותיים (לא רק מתווה הגז).

בנוסף לכך ישראל חייבת לגוון משענות בעזה, ולא להסתמך על קהיר כמקור הסמכות היחידי לכל פתרון עתידי. השענות זו נותנת למתווך מפוקפק זה עמדת בכורה, אותה הוא מנצל עד תום לאינטרסיו. לדוגמה – אפשרות אחת היא להכניס את איחוד האמירויות לסיפור העזתי באמצעות קשריו המצויינים של מחמד דחלאן עם הנהגת חמאס (צעד שגם יהווה "קונטרה" למעורבות הקטרית).

על ניהול היחסים בין המדינות אמור להיות מופקד משרד החוץ, כדי לא לאפשר לגורמים (ומניעים) בטחוניים בלבד לנהל את מערכת היחסים הזו (בהתעלמות מהמרכיבים האזרחיים). העובדה שישנן פגישות בטחוניות בין הצדדים ושמנהיגי המדינות יכולים לדבר בטלפון, אינה אומרת שיש שלום חם בין המדינות, ההיפך הוא הנכון. העובדה שנשיא מצרים חושש להגיע לישראל, ושהפעם האחרונה שראש ממשלת ישראל היה בביקור רשמי במצרים היתה מעל לעשור, מהווים את אחת האינדיקציות הבולטות לבעייתיות של הקשר.

פגישות בטחוניות בין הצדדים וטלפונים אינם עדות לשלום חם בין המדינות. להיפך. זה שנשיא מצרים חושש להגיע לישראל, ושהביקור הרשמי אחרון של רה"מ ישראלי במצרים היה לפני מעל עשור, מעיד על בעייתיות

תחת הכסות של שיתוף פעולה בטחוני ואינטימי (שספק רב אם הציבור במצרים בכלל מכיר אותו), דאגה קהיר להוריד את מתווה היחסים. זאת, תוך שהיא מנצלת את ההתחשבות הישראלית בחשש המצרי, מכך שגילויי נורמליזציה נוספים יזיקו לשלטון במצרים. אולם רק נכונות ישראלית שלא להסתפק בשת"פ הבטחוני המוגבל, ורק אם נפסיק להתלהב מכל מחווה מצרית שאמורה להיות טבעית למדינות שיש ביניהם כבר מעל 40 שנה הסכמי שלום, נוכל לקדם יחסים אלו משמעותית.

דני (דניס) סיטרינוביץ, שירת כ-25 שנים באגף המודיעין במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר של אמ"ן וכיום עמית מחקר במכון למחקרי בטחון לאומי (INSS).