לליכוד נכנסתי כמתפקד בשנת 2015. תמיד ראיתי את עצמי כנוטה לליברטריאניזם עם תמיכה מסויימת בניציות צבאית וברעיון של מדינת לאום יהודית. אז בזמנו הליכוד הייתה נראית לי כמו מפלגה מתלהמת ושבטית שלא מדברת אליי. לאחר התפרקות מפלגת "התנועה הליברלית", שנשאה את דגל הקפיטליזם והליברליזם הכלכלי בלי לעסוק בנושאים מדיניים, הוחלט כי פעיליה יתחלקו ויפעלו מתוך מפלגות קיימות: הליכוד ומרצ. הסלידה העזה שלי ממרצ דחפה אותי לזרועות הליכוד. נכנסתי בצעדים מהוססים, ובמהרה גיליתי שהתבדיתי.

לאחר התפרקות "התנועה הליברלית", שנשאה את דגל הקפיטליזם והליברליזם הכלכלי בלי לעסוק בנושאים מדיניים, הוחלט כי פעיליה יפעלו ממפלגות קיימות: הליכוד ומרצ. סלידתי העזה ממרצ דחפה אותי לזרועות הליכוד

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

החברים שהכרתי דרך פעילים ותאים שונים בליכוד היו משכילים, ליברלים, מכילים וחכמים מאוד. מהר מאוד הרגשתי יותר בנוח שם. הדימוי שהתקשורת ניסתה לקשור לליכוד התברר כלא מדוייק, או לפחות מציג תמונה חלקית לא יפה ולא רחבה.

מצאתי מאחורי עמדות הליכוד ואופן פעולתו היגיון רב ורציונל צרוף. עד מהרה הנוחות שבהשתייכות לליכוד הפכה להיות גאווה: מפלגה עם ניסיון רב במשרדי הממשלה ובמוסדות השלטון, מכילה אנשים מוכשרים, ליברלים, חכמים, שעומד בראשה פוליטיקאי מהטובים שידעה ישראל. המפלגה הייתה פלורליסטית מאוד ואיגדה בתוכה אנשים מרקעים שונים, השתייכויות דתיות וחברתיות ונטיות מיניות שונות. המפלגה שניסו למתג בתור שמרנית, התגלתה כליברלית פרגמטית, ויותר מכל – כגורם בעל משמעות שיכול להושיט יד ולגשר בין חלקי החברה הישראלית השונים, שיכול לדבר עם החרדים ולפתוח שיח בין שכבות האוכלוסייה.

אבל התודה היא לא רק כלפי המפלגה כישות, אלא תודה אישית לחברים שהראו לי את הצד הטוב לא רק של המפלגה, אלא של החברה הישראלית; הכניסו אותי לבתיהם ולפורומים סגורים, בטחו בו והרגישו איתי בנוח לפתוח נושאי שיח שלא היינו פותחים כלפי חוץ.

את התודה הזאת אני מכיר היום גם על השיעור החשוב הטרגי שלמדתי לאחרונה: ישראל היא שבטים, ומאחורי קירות ההסברים הרציונליים יש בכל מפלגה ומפלגה, בסך הכל, שבטים שמזדהים כ"אנחנו", ומאחדת אותם השנאה ל"הם". ואני, כערבי שרציתי לפרוץ את הגדרות האלה ולהצטרף למפלגות על סמך מדיניות ואידיאולוגיה, ללא שיקולי שפה או שבט, אולי ציפיתי לדבר דומה משאר חבריי בליכוד.

בכל מפלגה יש שבטים שמזדהים כ"אנחנו", ומאוחדים בשנאה ל"הם". ואני, כערבי, שרציתי לפרוץ את הגדרות האלה ולהצטרף למפלגות על סמך מדיניות ואידיאולוגיה, ציפיתי לדבר דומה משאר חבריי בליכוד

אני זוכר אז, אחרי בחירות מועד א' של 2019, ישבתי עם חברים קרובים בביתו של בכיר בליכוד ודיברנו על תוצאות הבחירות. כשגילו שהצבעתי למפלגת "זהות" של פייגלין, התדהמה שלהם הייתה לא פרופורציונלית לגודל הפשע שביצעתי. אני הרי יודע שהם קרובים יותר בערכיהם לפייגלין מאשר לליכוד: קפיטליזם לא מתנצל, ולאומיות יהודית גאוותנית. אז למה מסתכלים עליי כאילו הרגע הצבעתי למשותפת?

לקח זמן למסר הזה לחלחל: כי הקבוצה שלנו היא הקבוצה שלנו, והצבעה לקבוצה אחרת היא בגידה בקבוצה שלנו. והרי זה מוסיף נדבך נוסף לחלוקת השבטים הישראלים: "הקבוצה שלי" בתוך השבט, מעין קבוצת כדורגל שהנאמנות אליה היא נאמנות לבית ומשפחה, לא למדיניות וערכים. השלטון הופך להיות העבודה הקבועה "שלי", ומי שלוקח אותו ממני עושה לי עוול ומונע ממני פרנסה.

ואני, אני מה אני קשור? אני ערבי. לא גדלתי בבית ז'בוטינסקאי ואין לי חוויה קולקטיבית עם מפא"י (כלומר, לא במובן ההוא). אני לא הולך להתגייס נגד "ההם, האליטה האשכנזית" או בעד "אמרו עלינו צ'חצ'חים". אין לי מה להגיד על אורתודוקסים מול רפורמים וקונסרבטיביים, ואני גם לא קשור לשיח הזה ואין לי את היוהרה להביע בו דעה. אני ערבי, מה אתם מכניסים אותי להתקוטטויות הקטנוניות בין שבטי העם היהודי? כל מה שרציתי זה שלום בית וכלכלה חופשית.

בבחירות האחרונות הצבעתי בנט. בעיקר בגלל תכנית סינגפור, אבל גם בגלל שאני "אגנוסטיקן" בסוגיית כן ביבי או לא ביבי.

בשלושת החודשים האחרונים של הבחירות – החברים החכמים, האקדמאים והרציונליים שהכרתי לאורך השנים בליכוד, נכנסו להתקף פסיכוזה מתמשך, בעצימות גבוהה. הרציונל נקבר תחת תחושות "האנחנו", והנכונות לשיח עם "ההם" נשרפה עם כל יתר הגשרים.

הפכתי להיות בעיניהם, שוב מזכיר – אני, הערבי – חלק מ"האליטה" של מפא"י, שלחברי הליכוד הבוגרים יש חזיונות של פוסט טראומה ממנה. הפכתי להיות שותף של ישראל הלבנה מול ישראל השנייה השקופה המוחלשת. האבסורד התחיל להרגיש לי מעל יכולות הניתוח המנטליות שלי, ואני בטוח שאיפשהו יש כאן תובנה אנתרופולוגית על-זמנית, שאין לי את הכוחות לקלף ולנבור ברפש כדי למצוא אותה. אני בוחר לברוח בריצת חופש ולא טורח לבקש מאותם אנשים להסתכל על עצמם ולשאול מה הוביל אותנו עד הלום.

בסופו של דבר ולמען האמת, אני מחכה שהזמן ישכיח את החודשים המכוערים האלה וישאיר את זיכרון התודה: לאנשים שהיו חברים, לאנשים שנתנו לי הזדמנות לחלחל אל תוך נבכי החברה הישראלית והימין הישראלי, ולחוות מחזות שלא הרבה, גם בחברה היהודית, זוכים לראות.

אני הערבי הפכתי לשותף של ישראל הלבנה מול ישראל השנייה המוחלשת. האבסורד הרגיש לי מעל יכולות הניתוח המנטליות שלי, ואני בטוח שיש כאן תובנה אנתרופולוגית, שאין לי כוחות לנבור ברפש כדי למצוא אותה

כשיעבור זעם, הפוליטיקה הישראלית תחזור למסלול הטבעי שלה. יריבו על אידיאולוגיה ויבטיחו הבטחות בחירות, לא יוזכר השם ביבי ואף אחד לא יקרא לשני בוגד. גם היום וגם אז, אני נותן חיבוק ענק לכל חברי ומצביעי הליכוד, גם אם בכוח.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"