קשה להפריז בחומרתה של הצרה שמדינת ישראל – הדמוקרטיה הישראלית – ניצלה ממנה. בשנים האחרונות לכהונתו נקלע נתניהו להלך רוח אוטו-משיחי, ולנוכח סביבה משפחתית בעייתית וערב רב של לקקנים ומלחכי פנכה שהקיפו אותו, החל להאמין באמת ובתמים כי אין עתיד או קיום למדינת ישראל בהיעדר הנהגתו.

קשה להפריז בחומרת הצרה שהדמוקרטיה הישראלית ניצלה ממנה. בשנים האחרונות לכהונתו נקלע נתניהו להלך רוח אוטו-משיחי, והחל להאמין כי אין עתיד או קיום למדינה בהיעדר הנהגתו

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בהתאם, הדיר מסביבתו ומעמדת השפעה בממשלה כל "כופר" שסירב להכיר בכך, הקצין את נטייתו להשתלט על כל מעוזי השלטון ולקעקע כל בלמים, השמיד שומרי סף, העמיק את שליטתו בתקשורת, והקים בבלפור חצר ביזנטית המורכבת מכמה בני משפחה ומקורבים שבאמצעותה ניהל את המדינה.

נתניהו ניטרל לחלוטין את הכנסת, הממשלה, הקבינט, את הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה, את מערכת הביטחון, את התקשורת וכו'. הוא שלט במדינה באופן ריכוזי – סמכותני כמעט – וללא מיצרים.

כשהתחילו צרותיו המשפטיות של נתניהו, היה בכך כפירה בעיקר ממש: הרי נוכח הזיהוי המוחלט בינו לבין המדינה, כל נסיון להעמידו לדין וחלילה להרשיעו ולהרחיקו מעמדת ההנהגה עולה כדי בגידה כמעט. בהתאם, ולנוכח דחף משיחי זה, הקדיש נתניהו את כל כוחו ומעייניו להשמדה מוחלטת של המערכת המשפטית ולקעקוע הלגיטימיות שלה.

למרבה האימה, הוא לא היה רחוק מלהצליח במזימתו: ב-4 מערכות בחירות היה כפסע מהשגת רוב של 61 חברי כנסת שיאפשרו לו להקים ממשלת בובות הסרה כולה למרותו (תמורת אתנן לשותפיו באמצעות הפיכת ישראל למדינת הלכה משיחית בפועל). ממשלה כזו הייתה מאפשרת לו למנות יועמ"ש כלבבו, שימשוך את כתב האישום או יגרום להפסקת משפטו בדרך אחרת. במקביל תכנן לעקר את בית המשפט העליון מסמכויותיו על מנת שלא יוכל למנוע את המהלך.

לו היה מצליח, היה מקיץ הקץ על הערך הבסיסי והחשוב ביותר בדמוקרטיה – השוויון בפני החוק לעשיר ולאביון, לראש הממשלה ולאחרון האזרחים. עם קעקוע של שריד אחרון זה של דמוקרטיה ולנוכח השמדתו בפועל של בית המשפט העליון – ישראל הייתה עוברת שינוי שיטת משטר, והדברים היו רק מתדרדרים עוד יותר מנקודה זו.

כשהתחילו צרותיו המשפטיות של נתניהו, היה בכך כפירה בעיקר ממש: הרי נוכח הזיהוי המוחלט בינו לבין המדינה, כל נסיון להעמידו לדין וחלילה להרשיעו ולהרחיקו מעמדת ההנהגה עולה כדי בגידה כמעט

למרבה הצער, מרבית המערכות שהיו צריכות לבלום את נתניהו קרסו. הכנסת עוקרה מתפקידה. הפוליטיקאים נחלקו בין אלה שאיחרו באופן קריטי להכיר בסכנה לדמוקרטיה הישראלית לבין אלה שתאוות השלטון והאתנן המגזרי גברו אצלם על הכל. התקשורת נכבשה ברובה וקרסה. הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה נוטרלה, פוטרה, הוחלשה והורתעה. למרבה הצער, גם המערכת המשפטית הבינה רק באיחור רב מאד את מזימתו של נתניהו ולא בלמה אותו בזמן אמת.

בפעם האחרונה שמדינת ישראל ניצבה בפני סכנה חמורה כל כך הייתה מלחמת יום הכיפורים. גם אז ההנהגה הפוליטית והצבאית קרסה בתחילת הדרך, ומי שהציל את המדינה היו האזרחים – דרגי השטח של המג"דים, המ"פים, וכמובן חיילי המילואים שנחלצו להגן על משפחותיהם.

כך גם כעת – מול קריסה קולוסאלית זו ניצבו רק כמה איים של התנגדות ברמת השטח  – שבדיעבד הצילו את הדמוקרטיה הישראלית. קבוצה של כמה קציני משטרה ישרים וקשוחים לא הסכימה להניח לנחקר נתניהו לחמוק ולהפוך את ישראל לרפובליקת בננות. קבוצה של פרקליטות ופרקליטים אמיצים וברי לבב לא הניחה ליועמ"ש חלש ומקורב לנתניהו לקעקע את עיקרון השוויון בפני החוק ולמסמס את תיקיו הפלילים (כפי שעשו הוא וקודמיו לחקירות אחרות ולתיקים אחרים של בני משפחת נתניהו). כמה עיתונאים חזקים ומשפיעים התעקשו להמשיך לספר לציבור את האמת מול מכונת השקרים והתעמולה האימתנית שניצבה מולם.

ויחד עמם, כמה  אנשים בודדים החליטו שאינם יכולים עוד לשתוק ולהניח לדמוקרטיה הישראלית לגווע. טיפין טיפין יצאו כל אחד לבדו ומסיבותיו עם שלט, והתגבשו בסופו של דבר למה שלימים נקרא "מחאת פתח תקווה". בדיעבד ברור היום כי רק בזכות המאבק העיקש של האנשים הנחושים הללו חקירות המשטרה נמשכו ולא מוסמסו כמו יתר חקירות נתניהו ובני משפחתו, והתגבשו להמלצות ולכתבי אישום. אם לא היו שם על מנת למחות ולדרוש את ישומו של הכלל הבסיסי ביותר בדמוקרטיה – השוויון בפני החוק – זה פשוט לא היה קורה. לולא היו שם על מנת לזעוק, לדרוש, לעשות רעש ופרובוקציות – החקירות היו הולכות בדרך כל בשר, ומתות בסתר כמו כל קודמותיהן. שלא במקרה, אותו קומץ גיבורים שייך לדור שהציל את המדינה במלחמת יום הכיפורים – קשה למצוא ביניהם מישהו בן פחות מ-65 (כשהצטרפתי באיחור לפעילות במחאה הייתי בשנות ה-40 המאוחרות לחיי – והתקבלתי בברכת "הינה סוף סוף באים הצעירים"). שוב הם הצילו את המדינה.

בפעם האחרונה שישראל ניצבה בפני סכנה חמורה כ"כ הייתה מלחמת יום כיפור. גם אז ההנהגה הפוליטית והצבאית קרסה בתחילת הדרך, ומי שהציל את המדינה היו האזרחים – המג"דים, המ"פים, וכמובן חיילי המילואים

למרות הצלחתה במשימה הקריטית של מניעת קיסרות נתניהו, מחאת פתח תקווה נותרה במובנים רבים "תקועה", ולמרבה התסכול של פעיליה – לא הצליחה לפרוץ למעגלים רחבים. אך בסופו של דבר מחאת פתח תקווה היא הבסיס, הגרעין והתשתית הלוגיסטית והרעיונית למחאת בלפור ההמונית המוצלחת שצמחה מקירבה – ושהביאה סוף סוף את המערכת הפוליטית לכדי פעולה.

בדיעבד, ההמונים וביניהם עשרות אלפי הצעירים המדהימים שכל כך המתינו להם – הצטרפו למחאה רק כשבשלו התנאים לכך: רק לאחר שהציבור כולו הפנים ברמה מסויימת עד כמה נתניהו מסוכן ושקוע בעצמו; וחשוב יותר – לאחר האכזבה הקשה שנחל הציבור מהמערכת הפוליטית ותחושת הבגידה נוכח הצטרפותו של גנץ לנתניהו. סוף סוף הבין ציבור מתנגדי נתניהו כי למערכת הפוליטית אין את הכוח הדרוש להגן עליו, וכי רק אזרחי המדינה עצמם יוכלו לבלום את נתניהו.

הסיבות להצלחתה של מחאת בלפור רבות ומגוונות: כאמור, העת הייתה נכונה והציבור היה בשל לקראתה. הרעיון של קבוצת "הדגלים השחורים" להפגין בגשרים ובכך להנגיש את המחאה למאות אלפי אנשים (במיוחד בזמן הקורונה) היה לא פחות מגאוני.

הביזור בין הארגונים השונים והסירוב הנחרץ והקונצנזוסיאלי להצמיח מנהיגים סיכל כל נסיון ל"הפרד ומשול" ותסכל את חורשי רעתה של המחאה. לצד היעדר המנהיגות הצמיחה המחאה גיבורים (שסירבו בענווה להיות מנהיגים), שהקדישו למחאה את זמנם, מרצם, והתמחותם המקצועית; וקמו קהילות של ממש שיש בהן ערבות הדדית, חברות ותחושה של שותפות גורל.

מחאת בלפור אף הצליחה "למשטר" את המחאה באופן יוצא דופן ממש: מיליוני אנשים ומהם מאות אלפי צעירים הפגינו במשך למעלה משנה באופן יצרי וססגוני – וכל "פשעי" המוחים לכל אורך תקופת המחאה מסתכמים בכמה שלטים לא במקום ומיצג או שניים סרי טעם. לא נרשם אפילו אירוע אחד ויחיד של אלימות, הסתה או התפרעות מצד המוחים – רק נגדם. זה חסר תקדים בכל העולם למחאות מסוג זה.

מי שעוד תרמו להצלחת מחאת בלפור היו נתניהו עצמו, סריסיו ושריו – שדאגו להזין את אש המחאה בדלק בערה סילוני עם ביזיונות על בסיס שבועי כמעט וניסיונות שערורייתיים לחסל את ההפגנות באופן בלתי דמוקרטי (אין שום דבר המזין מחאות כמו נסיונות להשתיקן).

הביזור בין הארגונים השונים והסירוב הנחרץ  להצמיח מנהיגים סיכל כל נסיון ל"הפרד ומשול" ותסכל את חורשי רעת המחאה. לצד היעדר המנהיגות הצמיחה המחאה גיבורים (שסירבו בענווה להיות מנהיגים)

אך הצלחתה של מחאת בלפור מגיעה בעיקר בזכות העובדה ששכנעה רבים כל כך לשים בצד את כל המחלוקות, השאיפות, הדעות והמאוויים ולהתרכז אך ורק בהצלת ישראל מנתניהו. מצד אחד – היה במחאה מקום לכולם וסובלנות למסרים שונים של קבוצות ויחידים: גם לימנים (בניגוד לתעמולה – היו הרבה מאד ימנים פעילים במחאה), גם למבוגרים, וגם לצעירים המדהימים שלא חדלו לרגע לקדם את ערכיהם (שוויון מגדרי וגזעי, צדק חברתי ואישי, וכו'). ומצד שני, כולם הבינו את הצורך להתאחד תחת המסר האחד והיחיד שהיה משותף לכולם, נוכח הסכנה האדירה הגלומה בהמשך שלטון נתניהו.

ואמנם, רוח זו של מחאת בלפור – שכונתה בלעג "רק לא ביבי" והוקעה "כריקנית" הן על ידי חסידי נתניהו והן על ידי מעקמי אף מקצועיים מהשמאל (כמה הם עלובים) – היא זו שבסופו של דבר הביאה את הפוליטיקאים לידי פעולה ולסיום שלטונו של נתניהו.

הייתה זו רוח מחאת בלפור שהביאה גורמים בכחול-לבן למרוד נגד הכניעה המוחלטת לנתניהו וגרמה בסופו של דבר להפלת הממשלה;

הייתה זו רוח מחאת בלפור וקעקוע מעמדו הציבורי של נתניהו שאפשרו לגורמים בימין הממלכתי להרים ראש, לאזור אומץ ולהקים מפלגות כגון "תקווה חדשה" ומפלגתו של בוגי יעלון (שאמנם לא התמודדה אך חיזקה את יצירת גוש השינוי), וקיבעה את מפלגתו של ליברמן בגוש השינוי;

הייתה זו רוח מחאת בלפור ודרישה מציבור המוחים שהביאו את לפיד לאזור אומץ ולהודיע כי לא יחשוש להסתמך על מפלגות ערביות;

ומאידך – הייתה זו רוח מחאת בלפור שהביאה לכך שמפלגות השמאל הטהרניות מטבען לא העזו אפילו לחשוב להתנגד לשיתוף פעולה עם הימין ולהעמיד את נפתלי בנט כראש הממשלה. והעיקר – זוהי רוחה של מחאת בלפור שעומדת כעת בבסיס קיומה של ממשלת השינוי עצמה: הרעיון לשים את כל המחלוקות בצד, להביא לסיום שלטונו המסוכן של נתניהו, ולהתרכז במחבר ולא במפריד.

אך הצלחתה של מחאת בלפור מגיעה בעיקר בזכות העובדה ששכנעה רבים כל כך לשים בצד את כל המחלוקות, השאיפות, הדעות והמאוויים ולהתרכז אך ורק בהצלת ישראל מנתניהו

הינה כי כן, למרות שבסופו של דבר המערכת הפוליטית התעשתה וידעה להתחבר ולהסיר את סכנת נתניהו (קרדיט ענק ליאיר לפיד) – היו אלה אזרחי המדינה שהצילו אותה שוב: הודות לקציני משטרה ישרים, לפרקליטים אמיצים, לפקידים שעמדו על שלהם, ולעיתונאים שסירבו להכנע. הודות לאלפי גיבורים שהובילו את המחאה והקדישו את מיטב זמנם ומרצם להצלת המדינה. הודות לעשרות אלפי פעילים שהתנדבו, ארגנו, תרמו ותמכו. הודות למאות אלפי מפגינים – מבוגרים וצעירים – שהגיעו לבלפור, לתהלוכות ולגשרים בכל מזג אוויר, ספגו קללות, מכות, והתעמרות משוטרים, והמשיכו לבוא. והודות למיליוני אזרחים שהיו חלק מהמחאה כל אחד בדרכו – כל מי שכתב פוסט, עיצב כרזה, שיתף או סתם הביע תמיכה.

פעם נוספת, איפוא, הצילו אזרחי ישראל את המדינה ממנהיגיה.

עורך דין בתחום הקניין הרוחני, נשוי ואבא ל-3 מתבגרים. פעיל מטעם עצמו נגד שחיתות ולמען שיוויון. ציוני ושמאלני גאה