שכונת ויליאמסבורג בברוקלין עלתה לכותרות בעשור האחרון כמעוז ההיפסטרים המגניבים של ניו יורק. אבל השכונה היא גם ביתה של אחת הקהילות החסידיות הגדולות ביותר בניו יורק.
בספרם החדש A Fortress in Brooklyn: Race, Real Estate, and the Making of Hasidic Williamsburg (בהוצאת אוניברסיטת ייל), נתנאל דויטש ומייקל קספר מתחקים אחר תולדות ויליאמסבורג היהודית, ושופכים אור על ההתנגשות שבין הקהילה היהודית האדוקה לבין כוחות המסחר והפיתוח העירוני.
השניים מראים כיצד חברי חסידות סאטמר ותנועות חסידיות אחרות בשכונה מהווים למעשה גרסה אלטרנטיבית של היהודי מניו יורק – הליברל המתבולל שכבר היה בדרכו החוצה אל הפרברים. ובזמן שיהודים אחרים הפכו ברובם הגדול לבעלי מקצועות חופשיים, החסידים נותרו מאחור, כך שהיה להם הרבה יותר מן המשותף עם התושבים הפורטוריקנים והאפריקאים-אמריקאים, בעלי הכנסה נמוכה הנסמכים על סיוע מהמדינה.
"בוויליאמסבורג גרה בעבר קהילה יהודית. הקבוצות החסידיות חששו שחבריהן יושפעו מהיהודים המקומיים, הם חששו מהם יותר מאשר מהגויים, כי היהודים האחרים ייצגו אורח חיים יהודי שונה", מספר נתנאל דויטש
"השטעטל של מזרח אירופה לא עבר כמו שהוא לברוקלין. המובלעת החסידית בוויליאמסבורג היא יצירה אמריקאית מובהקת, ומסעה משנות הארבעים ועד היום הוא סיפור ניו יורקי קלאסי", כותבים המחברים.
מתח ברחובות ברוקלין
קספר, סופר ודוקטור להיסטוריה באוניברסיטת לוס אנג'לס, מסביר איך ולמה החליטו לכתוב את הספר: "נתנאל ואני התגוררנו לפני כעשר שנים ויותר בוויליאמסבורג ובסביבותיה, ובילינו לא מעט זמן בקהילה החסידית, כל אחד בנפרד. יצרנו שם קשרים. אהבתי להסתובב שם, לקנות עיתונים ביידיש ולדבר קצת יידיש".
"נתנאל ואני נפגשנו בזמן הקריסה הכלכלית של 2008, שלוותה בגל עצום של עיקולי בתים בוויליאמסבורג ובאזור. בכמה מאותם אזורים דווח על שיעור העיקולים הגבוה ביותר בעיר. השכונה כולה עברה מהפך אדיר, וכולנו חווינו אותו בזמן אמת. כל אחד מאתנו גילה עניין בצדדים שונים של החיים בשכונה, כולל היבטים דתיים, דינמיקה חברתית וג'נטריפיקציה. ושנינו התעניינו במיוחד בהתרחבות של הקהילות החרדיות אל שכונות נוספות מסביב, כמו בדפורד-סטייבסנט".
דויטש, מרצה להיסטורה באוניברסיטת קליפורניה, מוסיף: "גרתי בוויליאמסבורג מאז שנות התשעים, אבל בחלק ההיפסטרי של השכונה, במרחק כמה רחובות מהאזור החסידי. התיידדתי עם חבר בקהילה החסידית, וביחד היינו לומדים בשטיבל, בית כנסת קטן שהפך למעשה למעוז של אותם חסידים שהתנגדו נחרצות לג'נטריפיקציה. הוא נהג לקחת אותי לכל מיני מקומות בשכונה ולהכיר לי אנשים.
"במשך עשרות שנים גרו החרדים בעיקר לצד לטיניים ואפריקנים-אמריקנים. וכשהחלו להגיע לאזור אמנים, בוגרי אוניברסיטה ואנשי מקצועות חופשיים, החרדים ראו בהם, איום פוטנציאלי לשלום ילדיהם", אומר מייקל קספר
"כשאשתי הייתה בהיריון עם בתנו השנייה, הייתה לה מיילדת שהתגוררה באזור החסידי של השכונה ויילדה 3,000 תינוקות של נשים חסידיות, כולל אישה אחת שהביאה לעולם 17 ילדים. אז גם זאת הייתה נקודת מפגש נוספת שעוררה בי סקרנות לגבי היבט שונה לגמרי בחיי הקהילה".
הקשרים של הקהילה החסידית בוויליאמסבורג עם מנהיגי הקהילה הלא יהודים או עם פוליטיקאים מקומיים היו בדרך כלל טובים יותר מהקשרים שלה עם נבחרי הציבור היהודים שאינם משתייכים לזרם החסידי. למה?
דויטש: "בוויליאמסבורג התגוררה בעבר קהילה יהודית, אחת הגדולות בניו יורק רבתי, ועוד בשנות העשרים והשלושים היא נודעה כקהילה היהודית האורתודוקסית ביותר בעיר. זו אחת הסיבות לכך שהחרדים נמשכו לשכונה מלכתחילה. ובכל זאת, שרר שם מתח. הקבוצות החסידיות חששו שחבריהן יושפעו מהיהודים המקומיים, הם חששו מהם יותר מאשר מהגויים, כי היהודים האחרים ייצגו אורח חיים יהודי שונה. שמענו על ילדים שנהגו לכנות יהודים אחרים, כולל יהודים אורתודוקסים, שקוצים, שזה כינוי גנאי לגויים. ומדובר ביהודים לכל דבר.
"במקביל, אנשי סאטמר נודעו כאנטי ציונים מוצהרים, בעידן שבו הציונות זכתה לפופולריות רבה מאוד בקרב יהודי ארצות הברית. ולכן, גם במובן זה הם הלכו והתרחקו משאר יהודי ארצות הברית. אז יש מגוון סיבות להתרחקות שלהם, והם רואים בזה דרך להגן על עצמם ועל הקהילה שלהם מהשפעות שליליות".
אתם כותבים על כך שתחושת האיום החיצוני על שלום הקהילה השתנתה עם הזמן, ובסופו של דבר התמקדה באמנים ובהיפסטרים, גם בשל העלייה במחירי הדיור וגם בשל הסכנה הרוחנית. מה מהווה איום חיצוני על ויליאמסבורג של ימינו?
קספר: "במשך עשרות שנים התגוררו החרדים בעיקר לצד שכנים לטיניים ואפריקנים-אמריקנים. וכשהחלו להגיע לאזור האמנים, ולאחר מכן גם בוגרי אוניברסיטה ואנשי מקצועות חופשיים, החרדים ראו באנשים המקועקעים האלה, שצוחקים ברחוב בקולי קולות ומטיילים עם הכלבים, איום פוטנציאלי לשלום ילדיהם, בדומה לסכנה שהייתה גלומה שנים קודם לכן ביהודים הלא-חרדים… במקרים רבים, זו הייתה שאלה של צניעות, והם כתבו לא מעט על האופן שבו נשים הסתובבו בשכונה, כי הם ראו בכך איום על אורח החיים הצנוע שניסו לקיים".
דויטש: "הג'נטריפיקציה של ויליאמסבורג התרחשה במקביל לשינויים אחרים שהשפיעו על הקהילה החסידית בשכונה, כמו גם על כל החרדים באופן כללי. הכוונה לדברים כמו האינטרנט והחשיפה לכל מיני השפעות זרות, כולל מוצרי יוקרה ושאר דברים שלא היו זמינים בעבר לקהילה החסידית – תוצר של ההתברגנות הכללית של הקהילה. כי היה פלח מסוים בקהילה שהלך והתעשר. אם תעקוב אחרי התקשורת החסידית, תשים לב לכל מיני דברים כמו חופשות בשוויץ, או בילוי בחג הפסח במיאמי, או כל מיני מאכלים שצולמו בסגנון מגזיני אופנתי.
"זה היה בעיקר מייקל שחקר את התופעות האלה משנות החמישים ואילך. לחסידות סאטמר הייתה אידיאולוגיה של התנגדות ללוקסוס, למותרות. הסגפנות היא ערך עבורם, והמנהיג שלהם, האדמו"ר מסאטמר, ניסה להנציח את הערך הזה. ובכל זאת, אתה רואה עם הזמן את היחלשותה של ההתנגדות, לפחות בכמה מחנות בתוך העולם החסידי בוויליאמסבורג, ואז אתה רואה שקמה התנגדות להתנגדות".
עמוק בדיור הציבורי
בשנים האחרונות מתנהל דיון בקהילה היהודית סביב השאלה האם יהודים נחשבים לבנים, בהתחשב בהיסטוריה שלהם כמיעוט נרדף. דויטש מספר שגם הם עצמם עסקו בסוגיה: "מבחינתם של חסידי ויליאמסבורג, החוויה האישית שעברו, במיוחד משנות החמישים ועד הג'נטריפיקציה, מזכירה את שכניהם האפריקנים-אמריקנים והפורטוריקנים הרבה יותר מאשר את יהודי אשכנז, מזרח אירופה או גרמניה, או לצורך העניין אפילו את היהודים הספרדים שהתגוררו באותה תקופה בפרברים.
"הג'נטריפיקציה של ויליאמסבורג", מסביר דויטש, "אירעה במקביל לשינויים אחרים שהשפיעו על החסידים. הכוונה לדברים כמו האינטרנט והחשיפה להשפעות זרות, כמו מוצרי יוקרה ועוד דברים שלא היו זמינים בעבר לקהילה החסידית – תוצר של התברגנותה"
"הם עדיין חיים בדיור ציבורי, בעידן שבו הלבנים עוזבים בהמוניהם את הדיור ציבורי בניו יורק ובמקומות אחרים. אז הם נכנסים במקומם לבניינים רבי קומות בדיור הציבורי, וכמעט כל שכניהם האחרים בבתי הדירות האלה הם אפריקנים-אמריקנים ולטינים.
"בתקופת מיזמי החברה הגדולה של לינדון ג'ונסון בשנות השישים, החסידים בידלו את עצמם מיהודים אחרים בעצם השימוש שעשו במיזמי הממשלה למלחמה בעוני. בשלב מסוים, בימי כהונתו של רייגן, סוכנויות הממשל אף העניקו להם הגדרה רשמית של מיעוט מוחלש, ולכן הם זכו להטבות. במקביל, הם חוו גם ירידה חדה בשירותים העירוניים, כפי שקורה לא פעם בשכונות כמו ויליאמסבורג.
"אז האם היהודים לבנים או לא? הם חוו הרבה מהדברים שחוו בעיקר קבוצות אחרות של לא לבנים. הצגתי את השאלה הזאת בפני בחור חסידי שאני מכיר. והוא אמר שזו לא השאלה הנכונה, כי מבחינתו חשובה הרבה יותר ההבחנה בין יהודי לגוי, ובין יהודי חסידי ללא חסידי. ולכן, התשובה היא כנראה גם וגם.
בשנים האחרונות, אחת המגמות המעניינות ביותר מבחינתי בתזוזה החדה של חסידים רבים אל צדה הימני של המפה הפוליטית, היא השאלה עד כמה תוביל המגמה הזו להזדהות גדלה והולכת עם הזהות הלבנה, יותר מאשר בעבר. אני אשאיר את זה כשאלה פתוחה. אבל אני תוהה לא פעם האם זה מתרחש כבר עכשיו, כתוצאה מהתמיכה הגוברת בטראמפ וכולי".
כתבתם בספר שהקהילה החסידית מגוונת מאוד ברמות ההכנסה. מצד אחד, יזמים עשירים. מנגד, אנשים שמחפשים בנרות דיור בר השגה ולעתים קרובות נכשלים. איך אתם מסבירים את זה על רקע התמיכה האדירה של הקהילה כולה בטראמפ?
קספר: "תמיד היה אי שוויון בחלוקת העושר בתוך הקהילה החסידית. וזה בהחלט החריף עוד יותר בעקבות הקריסה הכלכלית של 2008 ועליית מעמד חדש של יזמי נדל"ן חסידיים עשירים במיוחד. אז תמיד היו חסידים עשירים וחסידים רבים ממעמד הפועלים, שמקבלים סבסוד של שכר הדירה או גרים בדיור ציבורי. אין לי מושג עד כמה זה יוצר דיסוננס קוגניטיבי בקרב חסידים שמקבלים סבסוד מצד אחד, ומצד שני גם מצביעים לרפובליקנים שמתנגדים אידיאולוגית למדינת רווחה.
"לחסידות סאטמר הייתה אידיאולוגיה של התנגדות ללוקסוס, למותרות. הסגפנות היא ערך. ובכל זאת, אתה רואה עם הזמן את היחלשות ההתנגדות, לפחות בכמה מחנות, ואז אתה רואה שקמה התנגדות להתנגדות"
"אני חושב שהחסידים הם מצביעים פרגמטיים, במיוחד בבחירות לרשויות המקומיות, ולכן הם יצביעו לרפובליקנים או לדמוקרטים, בהתאם למצב. וגם אם הייתה תנופה גדולה לכיוונו של טראמפ, היו גם חברים בולטים בקהילה החסידית שתמכו בהילרי קלינטון בשנת 2016".
דויטש: "אני תוהה האם כעת, ברגע המסוים הזה, ולפחות אצל חלקם, אנחנו רואים שינוי והתרחקות מאותו פרגמטיזם שאפיין בדרך כלל את ההצבעה החסידית בברוקלין. זה היה פרגמטיזם עמוק, במיוחד בסוגיות הליבה, כמו חינוך ודיור. במובן מסוים, אפשר היה לראות את זה בתמיכה בטראמפ, כשהוא עשה מחוות כאלו ואחרות והבטיח תמיכה בבתי ספר פרטיים וכדומה, אך בעיניי יש כאן גם מרכיב אידיאולוגי חזק יותר, לצד זיקה בעלת אופי כמעט אישי.
"דבר אחד ששמעתי מכמה אנשים הוא הרעיון שטראמפ הוא המועמד הראשון, ברמה הנשיאותית, 'שרואה בנו קהילה'. אני לא רואה איך זה שולל לחלוטין את הפרגמטיות. ובמרוץ הנוכחי לראשות העיר ניו יורק, לדוגמה, אפשר לראות שהחששות הפרגמטיים האלה צפים ועולים כל הזמן".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם