להרגיש מיעוט לרגע

פרג' סלימאן (צילום: תמר רכניץ)
תמר רכניץ
פרג' סלימאן

כנראה שמראש לא נמניתי עם קהל היעד של המופע הזה. הפרסום היה בערבית, וכך גם האתר לקניית הכרטיסים; בלובי האודיטוריום בחיפה המתין קהל שונה מאוד ממה שאני מכירה ממזרח ירושלים או ממערבה: חילוני או נוצרי או שניהם, ערבים.

ובתוך האולם – עולם פלסטיני נברא מחדש עד הפרט האחרון: הופעה של היוצר והפסנתרן פרג' סלימאן עם שירים מאלבומו האחרון "אחלא מן ברלין". חוץ ממנו היו שמונה נגנים ורביעיית זמרים, וגם בודקי הכרטיסים, אנשי הסאונד והתאורה, המבריקה יש לומר – כולם היו פלסטינים.

בתוך האולם – עולם פלסטיני נברא מחדש עד הפרט האחרון: הופעת היוצר והפסנתרן פרג' סלימאן עם שירים מאלבומו האחרון "אחלא מן ברלין". גם בודקי הכרטיסים, אנשי הסאונד והתאורה המבריקה – כולם היו פלסטינים

את שיריו של סלימאן הכרתי כשהתחלתי ללמוד ערבית ושוטטתי ברשת בחיפוש אחר שירים בלהג פלסטיני, שאוכל לשפר דרכם את הערבית. יחד עם בשאר מוראד הירושלמי, עזיז מרקה הירדני ואחרים, הגעתי גם אל סלימאן ששר בלהג פלסטיני גלילי. ולכן, שמחתי כשראיתי את הפרסום על ההופעה בחיפה.

משום מה היה לי ברור שלצדי ישבו פלסטינים, יהודים וזרים, כמו בהופעות אחרות שבהן הייתי בירושלים. בכל זאת, הופעה באודיטוריום במרכז הכרמל. במקום זה, נשאבתי לתוך עולם חדש ושונה. אני לא יודעת אם הייתי היהודייה היחידה באולם, אבל גם אם היו עוד, מספרנו היה כמספר עוטות החיג'אב באולם, כלומר לא יותר מעשרים.

אחרי המתנה של שנת קורונה ועוד חמישים (!) דקות בתוך האולם, הקהל התפוצץ מהתרגשות כשסלימאן התחיל בקטע סולו אינסטרומנטלי מאחורי הקלעים. בבת אחת הווילון הוסת, הנגנים הצטרפו, ולקהל התגלה מראה מדהים של שמונה מוזיקאים על רקע אור אדום בוהק, שכנף פסנתר מטילה עליו צל דרמטי. זה באמת היה רגע אמנותי מרגש, ועשרות מסכים תיעדו אותו.

היקום – יקום פלסטיני, אבל ישראל נכחה גם נכחה בו לאורך כל המופע. מיד בתחילתו הזכיר סלימאן את ההקשר הפוליטי. עם הערבית השבורה שלי, לא הצלחתי להבין את הבדיחה במלואה. מספיק היה לי לשמוע "ישראל", "פלסטין", "48" ואת הקהל נקרע מצחוק ומוחא כפיים בהתלהבות, כדי לנוע באי נוחות.

יקום פלסטיני, אבל ישראל נכחה לאורכו. מיד בתחילת המופע הוזכר ההקשר הפוליטי. עם הערבית השבורה שלי, לא הבנתי את הבדיחה במלואה. הספיק לי לשמוע "ישראל", "פלסטין", "48", ואת הקהל נקרע מצחוק

לפני כן, כשחיכינו לתחילת המופע התלבטתי אם לפטפט עם הבחורה בכיסא השכן. עכשיו התכווצתי במושב, הסתתרתי מאחורי המסכה ונשמתי לרווחה שלא חשפתי את זהותי היהודית. כשסלימאן שואל בשיר "רחוב יפו" (شارع يافا) "מי בא מתל אביב? כוונתי מי בא מפולין?", רציתי להיעלם. משפחתה של אמי, אף שלא הדרימה ליפו, עלתה לתל אביב מפולין. אחר כך הסבירו לי שהבדיחה דווקא הייתה הפוכה, על זה שמאשימים את הכיבוש בכל הצרות, גם אם שכחת להכין שיעורי בית.

נזכרתי במה שאמר לי באותו בוקר פרופסור ערבי באוניברסיטה העברית. הוא סיפר שכשהתחיל ללמוד כסטודנט לתואר ראשון הוא צחק עם כולם כשהמרצה סיפר בדיחה, גם אם לא הבין לגמרי את הניואנסים. תמיד היה עליו להוכיח שהוא נאמן, שהוא מצטיין, כסטודנט, כחוקר וכמרצה.

יכולתי להזדהות. האם גם אני צריכה להצדיק את עצמי בקרב הקהל הזה? לצחוק מבדיחות על הכיבוש? להוכיח את בקיאותי בערבית? תחושת המיעוט שהכתה בי באותו רגע הייתה כה מסעירה, מטרידה וממכרת, עד שהבנתי כמה חשוב לחוש אותה לעתים קרובות יותר.

הקהל היה נדיב עם סלימאן, שר כחטיבה אחת את כל השירים וליווה את הנגינה במחיאות כפיים. וסלימאן גמל לקהל על נדיבותו וביצע פעמיים את שני הלהיטים מהאלבום האחרון. באחד מהם, "שאלות בראשי" (في أسئلة براسي) שר סלימאן, במילותיו של מג'ד כיאל שכתב את כל השירים באלבום, שיר געגוע לחיפה המשתנה ביושבו בברלין היפה. הוא שר על פטוש ועל הכרמלית, על אתיופים ועל משת"פים.

האם גם אני יכולה להזדהות עם כיאל וסלימאן ולחוש געגוע ליישוב הדתי בגוש עציון שבו גדלתי? האם יהיה זה ניכוס תרבותי ציני של הפליטות הפלסטינית או שאפשר להלביש את הרגש הזה גם על אזורים אחרים שנויים במחלוקת?

האם גם עליי להצדיק עצמי בקרב הקהל הזה? לצחוק מבדיחות הכיבוש? להוכיח את בקיאותי בערבית? תחושת המיעוט שהכתה בי הייתה כה מסעירה, מטרידה וממכרת, עד שהבנתי כמה חשוב לחוש אותה לעתים קרובות יותר

נוסף על הנגנים שליוו את סלימאן היה גם נגן העוד, דרוויש דרוויש, רביעיית זמרים משעשעת, קטעים אינסטרומנטליים חזקים ותאורה מרשימה. יצאתי החוצה לשדרות הנשיא בחיפה, ולא נותר זכר ליקום המופלא שהייתי בו לפני רגע. נשארו רק שאלות בראשי.

תמר רכניץ היא ירושלמית, עוסקת בהוראת עברית וערבית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
אבל בעצם למה ישראלית שורשית כמוך חווה תחושת מיעוט מסעירה, מטרידה וממכרת, כשהיא נוכחת בהופעה בערבית בחיפה? האם בגלל חוסר הבנה של הניואנסים בערבית? האם אנחנו לא יכולים ללמוד את הניואנסים ... המשך קריאה

אבל בעצם למה ישראלית שורשית כמוך חווה תחושת מיעוט מסעירה, מטרידה וממכרת, כשהיא נוכחת בהופעה בערבית בחיפה? האם בגלל חוסר הבנה של הניואנסים בערבית? האם אנחנו לא יכולים ללמוד את הניואנסים האלה גם אם לא למדנו אותם בילדותנו או בנעורינו?
גם אני הזדעזעתי כששמעתי את פרג' סלימאן שר: "مين أجا من تل أبيب؟ قصدي، مين أجا من بولندا؟"
דווקא לא רציתי להיעלם, אלא רק תהיתי אם מג'ד כיאל לא שמע מה עלה בגורלם של אלה שבמקום להפליג לפלסטינה כשעוד היה אפשר, נשארו בפולין בזמן המלחמה.
הייתי בטוח שהאמירה מכוונת נגד ישראלים יוצאי אירופה. אני עדיין לא מצליח להבין באיזה מובן היא מהווה עקיצה כלפי פלסטינים המאשימים את הישראלים בכל דבר.

עוד 658 מילים ו-1 תגובות
סגירה