המשקה שרובנו פותחים אתו את הבוקר לא נולד בדרום אמריקה או באירופה אלא במזרח התיכון. איך הגיע אלינו המשקה המעורר ומדוע עורר התנגדות בהתחלה?
ראשית, המילה קפה מקורה בערבית. המילה "קַהְוַּה", הייתה עד למאה ה-16 מילה נרדפת ליין בשפה הערבית. השם המלא לקפה היה "קַהְוַּת אל-בֻּן" כלומר: יין פולי הקפה. מכיוון שהיין והאלכוהול אסורים באסלאם, הקשיים בקבלת המשקה היו צפויים.
מקור המילה קפה בערבית. המילה "קַהְוַּה", הייתה עד למאה ה-16 מילה נרדפת ליין בשפה הערבית. השם המלא היה "קַהְוַּת אל-בֻּן" כלומר: יין פולי הקפה. האיסור על יין ואלכוהול באסלאם, הקשו על קבלת המשקה
מקור הקפה בתימן, שם גידלו את הקפה בנוסף לפולים שהגיעו מחבש (אתיופיה) הסמוכה, דרך עיר הנמל מוּחַ'א שלחוף הים האדום, מקור השם מוקה. במאה ה-16 היו אלה אנשי דת, רובם סוּפים (מיסטיקנים) שהפיצו את משקה הקפה לאזור החג'אז בחצי האי ערב לערי הקודש המוסלמיות מכה ואל-מדינה.
המשקה היה ידוע כמסייע לאנשי הדת לשמור על ערנות בשעת הטקסים הדתיים הממושכים. תלמידים שהגיעו מתימן ללמוד באל-אזהר, מרכז הדת החשוב ביותר בעולם הסוני, השתמשו בקפה כדי לשמור על ערנות ולשפר את רמת הלימודים.
שתיית הקפה פשטה בקרב אנשי דת סופים בקהיר ואח"כ הביאו אותו תלמידים וסופים לדמשק. עם הזמן, נפתחו בתי קפה במצרים, בסוריה ובבירת האימפריה העות'מנית איסטנבול. אלה נקראו בערבית: בית אל-קהוה (כיום: מַקְהַה) ובטורקית: קהוה ח'אנה. בתי הקפה הראשונים בארץ ישראל הוקמו בירושלים באמצע המאה ה-16 ואף הוקמה גילדה של בעלי בתי הקפה.
זהירות, קפה זה כפירה
מנהג שתיית הקפה עורר כבר מראשיתו התנגדות בקרב השלטונות ואנשי הדת, מסיבות שונות. הקפה היה חלק מהערכים ש"ייבאו" אנשי הדת המיסטיקנים שלא השתייכו לאסלאם הממסדי. אנשי הדת הרשמיים העבירו ביקורת על הסופים המעודדים פולחן מוסלמי עממי. הם ראו בקפה עוד חידוש מגונה שהסופים מחדשים באסלאם ואף כפירה. ההתנגדות לקפה הצטרפה לעוינות של האסלאם הממסדי למנהגים סופים אחרים, כגון נגינה, שירה וריקוד בטקסים דתיים. הדבר מזכיר את המתח בין המתנגדים והחסידים ביהדות אירופה של המאה ה-18.
אנשי דת ברחבי האימפריה העות'מנית פרסמו פתוות (פסקי הלכה) האוסרים לשתות קפה. שופטים איימו בעונשים קשים, אך אכיפתם הייתה מוגבלת בפועל. אנשי הדת והשופטים נכחו לגלות שהתנגדותם חסרת טעם. לא זו בלבד שבתי הקפה הלכו והתרבו, אלא שאנשי הדת הסופים הפעילו את מלוא השפעתם על מנת לבטל את פסקי ההלכה נגד הקפה.
אנשי דת ברחבי האימפריה העות'מנית פרסמו פתוות (פסקי הלכה) האוסרים לשתות קפה. שופטים איימו בעונשים קשים, אך אכיפתם הייתה מוגבלת בפועל. אנשי הדת והשופטים נכחו לגלות שהתנגדותם חסרת טעם
כאשר נאסרה מכירת קפה בשווקים, היא הופצה בבתים פרטיים. גם לבעלי גילדות הקפה הייתה השפעה משמעותית על הרשויות והם לחצו על אנשי דת והמשפטנים להתיר את הקפה בשל אינטרסים כלכליים.
קפה מסוכן ולא מוסרי
מקורות מהמאות 18-17 מראים כי השלטונות הזהירו כי בבתי הקפה מתחוללים אירועים בלתי מוסריים, כגון בילוי משותף של גברים ונשים ומעשי פריצות בשעות הלילה. עם השנים, עצם שתיית הקפה הפריעה לאנשי הדת פחות והטרידו אותם התופעות הנלוות אליה. בתי הקפה עודדו בילוי פנאי ורבים הלכו פחות למסגדים להתפלל והעדיפו את השתייה בבתי הקפה.
לקראת המאה ה-19 החלו בתי הקפה להטריד יותר ויותר דווקא את השלטונות. צעירים היו מתאספים בבתי הקפה ושותים את השתייה הממריצה, מה שהוליד מחשבה מואצת עם רעיונות חדשים ו"מסוכנים": מרידה, חופש, זכויות פרט. בבתי הקפה גם התגבשו תנועות לאומיות ערביות.
הקפה עורר את מחשבותיהם של הלאומנים הערבים הראשונים ושל ראשי תנועת התחייה הערבית (הנַהְדַ'ה), שהחלו לראות באימפריה העות'מנית כובש מדכא.
ממשקה מזרח תיכוני למשקה עולמי
במאה ה-17 החלו סוחרים טורקים-עות'מנים וערבים לייצא את הקפה לאירופה, ובתי הקפה הראשונים הוקמו בוונציה ואח"כ בשאר ערי איטליה. הקפה התפשט בכל אירופה והפך לאחד מסמלי הקולוניאליזם האירופאי. מעצמות אירופה החלו לגדל את הקפה במושבותיהן באפריקה ובדרום אמריקה בתנאי חום (הדומים לתנאים בחבש ובתימן) החל מהמאה ה-18. המטרה הייתה להשתחרר מהתלות הכלכלית בקפה העות'מני של המזרח התיכון.
מקורות מהמאות 18-17 מראים כי השלטונות הזהירו שבבתי הקפה מתחוללים אירועים בלתי מוסריים, כגון בילוי משותף של גברים ונשים ומעשי פריצות בשעות הלילה. בהמשך, השתייה הממריצה הולידה רעיונות מסוכנים
המאה ה-18 החלו בבתי הקפה של וינה להוסיף לקפה המר את הסוכר (שהיה אז עוד סמל קולוניאליסטי) והחלב וכך נולד הקפוצ'ינו. גם באירופה הייתה לקפה הממריץ ולבתי הקפה עצמם תרומה עצומה להתפתחות רעיונות חדשים במחשבה המודרנית. הוגי דעות רבים כתבו, דיברו, נאמו ונפגשו עם עמיתיהם בבתי קפה.
נשוב למולדת הקפה, המזרח התיכון. הקפה הוא סמל לניצחון העם על הממסד. הוא נאסר ע"י השלטונות, השופטים ואנשי הדת, אך רצון העם ניצח. שום ערך ישן לא יכול להתחרות עם ריח הניחוח וטעמו המדהים של הקפה. יש האומרים שהקפה מעורר פסיכולוגית ומשפיע חיובית על נפש האדם. בריאותית? עניין של אופנה מחקרית.
נסיים עם מנהגי הקפה והטרמינולוגיה שלהם בעולם הערבי.
הקפה בערבית – מנהגים ומנוחים
שתיית הקפה היא אירוע חברתי בתרבות הערבית, באירועים משמחים ועצובים כאחד. הכנת קפה אינה פינוק גרידא, אלא הבעת כבוד לאורח. המוזג עומד, מחזיק ביד שמאל את ה"דַלֵה" (כלי המזיגה) ומוזג את הקפה ל"פנג'אן" (ספל, לא קומקום, כפי שאומרים בטעות בעברית) אותו מחזיקה יד ימין. המוזג אינו מתיישב עד שהאורחים מסיימים לשתות. המוזג לא ממלא את הכוס עד הסוף, מה שנחשב לרמיזה כי עליו ללכת, אלא כשליש מהספל. הוא ימלא שוב ושוב עד שהאורח יאמר "בַּס" (מספיק) או שיניע את הספל עם שארית השתייה. בימי אבלות מסתפקים בכוס אחת ולא מניעים את הספל.
הקפה הוא סמל לניצחון העם על הממסד. הוא נאסר ע"י השלטונות, השופטים ואנשי הדת, אך רצון העם ניצח. שום ערך ישן לא יכול להתחרות עם ריח הניחוח וטעמו המדהים
מנהגי הקפה אצל הבדואים רבים ומגוונים, אך הם משתנים בין שבט למשנהו ומאזור לאזור.
אל-קַהְוֵּה القهوة – הקפה
שימו לב! הבדואים מבטאים את המילה כך: גַהְוֵּה, הכפריים כַּהְוֵּה והעירוניים: אַּהְוֵּה
קַהְוֵּה עַרַבִּיֵה – קפה שחור (בטעות נקרא קפה טורקי)
בֻּן – פולי הקפה
פנג'אן ר' פנאג'ין – ספל ר' ספלים
עִ'לְאיֵה, נקרא אצל הבדואים גם: בַּכְּרַג' – קומקום (הנקרא בטעות בעברית: פנג'אן)
דַלֵה נקרא גם: מַצַבּ – כלי לשימור חום הקפה ולמזיגתו
מַדַ'אפֵה – חדר האירוח ושתיית הקפה
מַגְ'לֵס – המושב המעגלי לשתיית הקפה אצל הבדואים, כאשר המזיגה תמיד בסדר האורחים מימין לשמאל. נהוג להתחיל באורח המכובד או הבוגר ביותר.
מִהְבַּאג' או: הַאוֻּן – מכתש (העלי נקרא: איד אל-מִהְבַּאג') כלי לכתישת הקפה. היה פעם בשימוש לפני הקפה הטחון המסחרי. הבדואים היו שרים לקצב טחינת המהבאג'. את הגרגרים היו שורפים על מעין מחבת עם ידית ארוכה שנקרא מִחְמַאס. מנהגים אלה נשמרים עדיין ע"י הבדואים.
האמרה הבדואית הידועה, אומרת על שתיית שלוש כוסות קפה כך: "פַנְגַ'אן לַ-דֵ'יף, פַנְגַ'אן לַל-כיף וּפַנְגַ'אן לַ-סֵיף" כוס ראשונה לאורח (אין לסרב כי זו הבעת כבוד), כוס שניה להנאה ושלישית לחרב, כלומר ברית הגנה, סמל לנאמנות ומסירות למארח.
יש אמרה בדואית ידועה על שתיית 3 כוסות קפה: "פַנְגַ'אן לַ-דֵ'יף, פַנְגַ'אן לַל-כיף וּפַנְגַ'אן לַ-סֵיף", כוס ראשונה לאורח, כוס שניה להנאה ושלישית לחרב, כלומר ברית הגנה, סמל לנאמנות ומסירות למארח
הברכה למגיש/ת הקפה: "יִסְלַמוּ אִידֵיכּ/י" (יבורכו ידיך/ידייך) ומשיבים "וּאִידֵיכּ/י" (גם ידיך/ידייך) או סַחַה/סַחְתֵין (לבריאות).
הברכה בעת שתיית הקפה: "קַהְוֵּה דַאִימֵה" (שיהיה קפה תמיד) ומשיבים: "דַאמַת חַיַאתְכֹּם" (שיימשך כל חייכם).
.קַהְוֵּה דַאִימֵה.
ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. היה פרשן לענייני ערבים בויינט, ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" (2010) ו"השיעים בארץ ישראל" (2019) יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC. לפודקאסט של ירון "השבוע במזרח התיכון": https://did.li/mAz5q
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כמו אחרים, אתה חוזר על טעות נפוצה. מוצא הקפה (והג'את) הינו אתיופיה. שניהם
הגיעו לתימן בתקופה מאוחרת. לו הקפה היה ממוצא תימני הוא היה מוזכר וממוסחר
כבר בתקופת התנ"ך ביחד עם המור והלבונה.
ביקרתי בתימן מספר פעמים ואיש שם אינו טוען שמוצא הקפה בתימן.
ודרך אגב: התימנים עצמם אינם צורכים את פולי הקפה אלא שותים חליטה במופקת
מקליפתו של הקפה וטעמה חמצמץ ונוראי.
מוטקה הדר
צריך להבדיל בין כשרות שתיית הקפה עצמו לבין הפעילות בבתי הקפה ששתיית הקפה היתה מרכיב שלה. לגבי הקפה עצמו, התגבש בסוף המאה ה 16 קונצנזוס בין המלומדים ששתייתו מותרת, מכיוון שאינו משכר כמו היין.