אין הפתעות ולא היו הפתעות - עד שהגיע "מלאך החבלה"

ברק אובמה ושבנימין נתניהו בבית הלבן, 2013 (צילום: AP Photo/Charles Dharapak)
AP Photo/Charles Dharapak
ברק אובמה ושבנימין נתניהו בבית הלבן, 2013

מה שקרוי, ובצדק, "היחסים המיוחדים" בין ישראל לארה"ב, נשען על מסורת של עשרות שנות דיאלוגים מדיניים רגישים בכל הדרגים. עם התפתחות היחסים, נוצרו גם הסכמים כתובים ומחייבים בין המדינות, וגם קוד התנהגות בלתי פורמלי אך משמעותי ביותר.

קוד ההתנהגות הזה, כולל החל מראשית שנות ה-80, את המושג ”No surprises”, קרי התחיבות הדדית בלתי כתובה אך מחייבת, המוסכמת בדרג הגבוה ביותר – נשיא ארה"ב מול ראש ממשלת ישראל – לאי-נקיטת צעדים מסוג כלשהו שיביכו את הצד השני.

קוד ההתנהגות כולל, מראשית שנות ה-80, את המושג ”No surprises”. התחיבות הדדית בלתי כתובה, המוסכמת בדרג הגבוה ביותר – נשיא ארה"ב מול רה"מ ישראל – לאי-נקיטת צעדים שיביכו את הצד השני

דוגמאות לצעדים מביכים כאלה יכולות להיות הקמת התנחלות במהלך ביקורו של מזכיר מדינה אמריקאי בישראל מזה, או תוכנית שלום אמריקאית מזה.

לאורך ההסטוריה הקפידו כמעט כל ראשי ממשלות ישראל לקיים את ההתחייבות הזו, מתוך הכרה באי-סימטריה הבסיסית שבין ישראל לארה"ב, אי-סימטריה שיש המבכרים להדחיק. כל מי שמצוי במרקם העשיר והעמוק של היחסים יודע, כי כושר ההיזק האמריקאי לישראל עולה אלפי מונים על יכולתה של ישראל לפגוע באינטרסים אמריקאיים. היתגרות בארה"ב עלולה לעלות לישראל ביוקר רב, וכבר היו דברים מעולם.

ארה"ב כבר הענישה את ישראל בחומרה על פעולות שפגעו באינטרסים שלה, כדוגמת מכירת מטוסי הביון "פלקון" לסין (1999). ישראל טענה אז לתום לב, טענה שהאמריקאים לא קיבלו, וישראל משלמת מחיר על שגיאתה זו עד היום. כך גם פרשת המרגל פולארד, שנזקיה מורגשים גם הם עד ימינו.

אבל אף ראש ממשלה לפני נתניהו לא העז לפעול במודע, בגלוי ובהתרסה כנגד אינטרסים אמריקאיים חיוניים. ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר גילה כשרון נבואי כשהדביק לנתניהו כבר שנות ה-90 את הכינוי "מלאך חבלה". את נזקי החבלות שביצע ביחסי ישראל-ארה"ב בימי ממשל אובמה, כשניסה בכל דרך לטרפד את המשא ומתן על הסכם הגרעין בין איראן לארה"ב והמעצמות, תשלם ישראל לאורך עשרות שנים. החבלות של נתניהו כללו גם את "אם כל ההפתעות", תיאום הנאום בקונגרס מאחורי גבו של הממשל, וכמובן גם היתממות מעושה בדיעבד, בטענה ש"הספיקר של הקונגרס הזמין אותי לנאום".

אבל אף רה"מ לפני נתניהו לא העז לפעול במודע, בגלוי ובהתרסה כנגד אינטרסים אמריקאיים חיוניים. את נזקי החבלות שביצע ביחסי ישראל-ארה"ב בימי ממשל אובמה תשלם ישראל לאורך עשרות שנים

יוצאי ממשל אובמה משולבים היום בתפקידי מפתח בכל זרועות הממשל, וכולם כולם זוכרים היטב את ההפתעה הזו, כמו גם את ההטפה המחוצפת שביצע נתניהו לעיני המצלמות בחדר הסגלגל, בהפתעה וללא תיאום, כש"הסביר" לאובמה את מה שהוא לא מבין בנושא האיראני. אובמה גמל לנתניהו, בין היתר, בהפתעה משלו בשלהי כהונתו (דצמבר 2016), כשהורה לשגרירתו באו"ם להימנע בהחלטת מועצת הבטחון 2334, שהגדירה את ההתנחלויות כהפרה בוטה של החוק הבינלאומי וככאלה שאין להן שום נפקות חוקית.

מדיניות חוץ מושתתת על אינטרסים, אבל ביחסי ישראל-ארה"ב – כך התגאו תמיד שתי המדינות – יש גם מימד ערכי. חיפוש קצר בגוגל יראה שכל הצהרה משותפת בדרג גבוה כוללת תמיד את המשפט "Joint interests and shared values" (אינטרסים משותפים וערכים משותפים).

בעבר הלא רחוק, אחרי תום המלחמה הקרה, היתה ארה"ב המעצמה היחידה בעולם. כיום מעמדה מצוי בנסיגה מול המעצמה הסינית העולה, והעתיד מזמן זירה בין-מעצמתית המכונה G-2, כלומר עולם דו-מעצמתי סינו-אמריקאי.

ממשל ביידן הציב את סין במוקד מדיניות החוץ והבטחון שלו, ורואה בה את ה- "Peer competitor" (מתחרה שווה-ערך) היחידה על פני כדור הארץ. הממשל ניסח ומממש אסטרטגיית התמודדות רב-מימדית עם סין, הכוללת היבטים מדיניים-אסטרטגיים, צבאיים, כלכליים, טכנולוגיים ואידאולוגיים.

חשוב להתעכב על המימד האידאולוגי, המשליך ישירות על ישראל. כמו בשירו של דיויד ברוזה על "ממשלה של גנרלים מחלקת את הנוף לשלהם ולשלנו, ולא רואים את הסוף", כך ארה"ב, בפשטנות אך בתקיפות, מחלקת את העולם לשלהם ולשלנו, ודורשת מבעלות בריתה לבחור צד. החלוקה האמריקאית היא בין מדינות דמוקרטיות-ליברליות, המחויבות לסדר עולמי בהובלת ארה"ב והמערב, לבין מדינות סמכותניות, לא דמוקרטיות ולא ליברליות, המשייכות עצמן למעגל ההשפעה הסיני.

ארה"ב מחלקת את העולם לשלהם ולשלנו, ודורשת מבעלות בריתה לבחור צד, בין מדינות דמוקרטיות-ליברליות, המחויבות לסדר עולמי בהובלת ארה"ב והמערב, לבין מדינות סמכותניות, לא דמוקרטיות ולא ליברליות

בתקופתו של נתניהו, שידכה עצמה ישראל בהדרגה לצד הסמכותני והלא נכון של ההסטוריה. קיים קשר ישיר והדוק בין מדיניות הפנים הסמכותנית וההרסנית שבה נקט נתניהו, לבין מדיניות החוץ שחתרה להידוק יחסים עם כמה מן הגרועים והאנטי-דמוקרטים שבמשטרים, ואף התגאתה בכך.

בעידן טראמפ שינתה ארה"ב עצמה את מדיניותה באופן קיצוני, ויתרה הלכה למעשה על התואר מנהיגת העולם החופשי, ויצרה כאוס במערכת הבינלאומית, שתאם את מדיניותו של נתניהו. אבל ארה"ב השליכה את טראמפ מתחת לגלגלי האוטובוס של ההסטוריה, וסובבה בחדות את ההגה בחזרה לערכים ולאינטרסים המסורתיים של הדמוקרטיה החזקה בעולם.

עכשיו, כשגם ישראל השכילה להשאיר את נתניהו על הספסלים האחוריים של הכנסת, חשוב ביותר ליישר קו עם בת-הברית האסטרטגית והדמוקרטית החשובה ביותר של ישראל. יישור הקו הזה חייב לכלול חזרה לקוד ההתנהגות המוסכם של "אין הפתעות", וחשוב לא פחות, גם לשותפות הערכים בין שתי הדמוקרטיות, האחת גדולה ומבוססת, והשנייה קטנה, צעירה ושברירית.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
אני לא אוהב את זה שישראל רוקדת לחליל של ארה"ב. לא רואה בכך גאווה אלא השפלה. מדינה ריבונית לא יכולה להתנהל כמו מחוז של מדינה אחרת. יחד עם זה בתור עם שעבר את השואה, ובמראות של מחנות חינ... המשך קריאה

אני לא אוהב את זה שישראל רוקדת לחליל של ארה"ב. לא רואה בכך גאווה אלא השפלה. מדינה ריבונית לא יכולה להתנהל כמו מחוז של מדינה אחרת.

יחד עם זה בתור עם שעבר את השואה, ובמראות של מחנות חינוך מחדש שהגיעו מסין עוד ב2016, הייתי מצפה מישראל לנקוט קו עצמאי מוביל וברור נגד הגנוצייד שמתרחש בסין כבר שנה רביעית. הייתי מצפה מישראל להוביל את המאבק נגד ההתעללות בבני אדם בסין ולא להכנע ללחצים מבחוץ.

נתניהו שהציב את עצמו במעמד דיקטטור המקומי היה ביחסים נהדרים עם שי ג'ינפין, רוצח ההמונים הסיני. נראה שהיתה בינהם הבנה מרשימה שמעבר למילים.

עוד 749 מילים ו-1 תגובות
סגירה