הדבר הראשון שצד את עיני כשהגעתי לאביתר הייתה עמדת המשטרה בכניסה למאחז. כנער גבעות לשעבר אני רגיל שעמדת משטרה בכניסה נמצאת שם כדי למנוע ממך להיכנס למאחז. אבל לא כאן. הפעם השוטרים עשו חיפושים כדי למנוע הכנסת חומרי בניין, אך לא מעבר לכך.
הדבר הראשון שצד את עיני כשהגעתי לאביתר הייתה עמדת המשטרה בכניסה למאחז. כנער גבעות לשעבר אני רגיל שעמדת משטרה בכניסה נמצאת שם כדי למנוע ממך להיכנס למאחז. אבל לא כאן
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
בהמשך הגעתי למאחז עצמו וקשה היה להבדיל בינו לבין מאחזים מבוססים הקיימים כבר 20 שנה. מעל ל-50 משפחות, קיוסק, בית מדרש וגן ילדים. עשרות נערים ונערות מסתובבים במקום, לומדים, מכינים ארוחת צהריים או בונים.
בשלב מסוים מכריזים על סיור במקום עם ראשון התושבים לנערים שהגיעו לאחרונה ועדיין לא הספיקו להיות באחד הסיורים האלה שנעשים תדיר. אחד הנערים אומר לי, "הם לא רוצים לתת לנערים להסתובב לבד, שלא יקבלו רעיונות עצמאיים".
בסיור, התושב מדבר נגד ועדות קבלה בישובים ביו"ש; הוא סבור שהן פוגעות ב"יישוב הארץ" וחושב שצריך לקבל גם חילונים. שאלתי אותו מה לגבי זוגות להט"בים, הוא טיפה גמגם ואז אמר שכולם מוזמנים לגור, אך במוסדות החינוך זה כבר עניין אחר. הוא גם הבהיר שזו עמדתו האישית והיא אינה משקפת בהכרח את עמדת כלל התושבים.
אם לשפוט מהפיד ברשתות החברתיות ומהכותרות באתרים ובמהדורות, המחלוקת סביב מאחז אביתר היא אחד הסיפורים הגדולים של השבוע. מבט מקיף יותר, למשל על הפופולריות של הערך "אביתר (מאחז)" בוויקיפדיה, מנבא שככל הנראה בימים הקרובים אף אחד כבר לא יזכור שהיה סיפור כזה, ושהוא איים על שלמותה של הממשלה הראשונה שסיימה את עידן נתניהו: ביום ראשון היה הערך במקום ה-10 ברשימת הנצפים ביותר בוויקיפדיה, ביום שני הוא זינק למקום החמישי, ומשם צנח למקומות 38 ו-24. הניוז סייקל נתן, הניוז סייקל לקח.
אבל חשוב להתעכב על מה שידוע לנו על אביתר, ובעיקר על מה שלא ידוע לנו: למשל, העובדה שבניגוד לרושם שמתקבל, ראשיתו של המאחז הזה אינה במאי האחרון; אביתר למעשה קיים לסירוגין כבר מ-2013, בדינמיקת חתול ועכבר של הקמה ופירוק, הקמה ופירוק וחוזר חלילה.
בקרוב לא נזכור שהיה סיפור כזה, שאיים על שלמות הממשלה הראשונה שסיימה את עידן נתניהו: ביום שני זינק למקום 5 ברשימת הנצפים בוויקיפדיה, ומשם צנח למקומות 38 ו-24. הניוז סייקל נתן, הניוז סייקל לקח
מעניין לבחון את הדינמיקה הזו, כי היא יכולה לחשוף את המנגנון הסבלני הזה, שמתחיל בקרוואן וחצי ולבסוף מסתכם בהתיישבות מבוססת עם כוח לשאת ולתת עם הממשלה. מבט מעמיק עוד יותר יכול אולי לספק גם תמונת מצב על תהליכי עומק ביחסי הכוחות בין גרעיני ההתיישבות ונערי הגבעות מול המדינה, באופן שמושפע גם מהתזמון הפוליטי.
בואו נתחיל בהגדרות: כשמדברים על "מאחזים" צריך להבין שישנם שני סוגים: ישובים לכל דבר ועניין, שפשוט לא הוסדרו (מה שלאחרונה מכונה "ההתיישבות הצעירה"); ומאחזים שאף אחד לא ממש דמיין שהם יתפתחו לישובים של ממש. באחרונים לרוב אין אפילו מים זורמים וחשמל, ולכן הם ברוב המקרים גם לא אטרקטיביים למשפחות (למעט אולי משפחות בודדות שמוכנות לגור בתנאים כאלה).
אבל ההבדל הכי חשוב בין שני הסוגים לא קשור לחשמל ומים. הוא קשור לתדירות הפינוי: מאחזים מהסוג האחרון מפונים כל הזמן ובאופן מהיר ויחסית מיידי. התדירות משתנה אבל בדרך כלל לא נותנים למבנה לעמוד יותר מכמה חודשים. לכן המבנים הם לרוב מבנים ארעיים, זולים מאוד לבנייה (וגם קלים לפירוק). באופן טבעי, התנאים האלו מביאים לכך שמי שגר במקום הם בעיקר רווקים. אם יש זוגות הם בדרך כלל זוגות צעירים.
מאז תקופת ההתנתקות ב-2005, נדמה שהמדיניות של ממשלת ישראל והמנהל האזרחי היא לא לאפשר הקמת ישובים חדשים. היו כמה חריגים כמו "עמיחי", שנבנה כחלק מהסכם פינוי עמונה, וישובים כמו "כרם רעים", "לשם" ועוד כמה שכבר קיבלו אישורים או שרשמית הוגדרו כשכונה של ישוב קיים. אבל אלה ישובים שממילא לא נמצאים במיקום אסטרטגי מבחינת מאבק הקרקעות בין יהודים לפלסטינים, אלא בתוך גושי ישובים קיימים.
הקמה של ישוב חדש במיקום אסטרטגי, סמוך לכפרים פלסטינים, זה באופן עקרוני דבר שהמדינה לא איפשרה. במקרים שבהם היו ניסיונות כאלה, המאחזים פונו באופן שגם מנע את האפשרות לחזור אליהם ולפתח אותם ליישוב עם תשתיות מבוססות.
מעניין לבחון את דינמיקה החתול והעכבר, ההקמה והפירוק, כי היא יכולה לחשוף את המנגנון הסבלני הזה, שמתחיל בקרוואן וחצי ולבסוף מסתכם בהתיישבות מבוססת עם כוח לשאת ולתת עם הממשלה
"אביתר" הוקם במאי 2013, לאחר הרצח של אביתר בורובסקי בצומת תפוח. יוסי דגן, שהיה אז סגנו של גרשון מסיקה, ראש מועצת שומרון דאז, העביר לשם את לשכתו, ואליו הצטרפו אנשי תנועת "נחלה" בראשות דניאלה וייס. כפי שהיה ניתן לצפות (ככל הנראה גם בידי מקימי המאחז עצמו) "אביתר" פונה תוך יומיים.
אבל מאז אותו פינוי החל להיווצר גרעין שקרא לקמת ישוב חדש במקום. בשנים הבאות, בכל שנה ביום ירושלים, התקיימה צעדה לאזור. ב-2015 אף הצטרפה לצעדה תנועת הנוער בני עקיבא. ב-2016 היה הניסיון הראשון של עלייה לקרקע עם עשרות משפחות של "גרעין מחדשי ציון". הפעילים הרבים על משפחותיהם נשארו ללון בלילה בהסכמת הצבא, תוך התחייבות להתפנות בבוקר. ואכן כך היה.
ב-2018, לאחר פיגוע הדקירה בצומת אריאל שבו נרצח הרב איתמר בן גל ופיגוע הירי ליד חוות גלעד שבו נרצח רזיאל שבח, גרעין של משפחות עלה אל האזור מחדש. הם פונו תוך פחות משבועיים.
בשנים האחרונות התקיימה תפילת מנחה בכל יום שישי במקום, כאשר לעיתים הגיעו אנשים לחזק מכל רחבי הארץ. ביום שישי שקדם לעליה המחודשת לקרקע הגיע אוטובוס מישיבת ההסדר בבת ים. ובמאי השנה, לאחר הרצח של יהודה גואטה, שוב הוקם המאחז.
איכשהו, המאחז שבפעמיים הראשונות פונה תוך יומיים ופעם השלישית פונה תוך שבועיים – החזיק הפעם (ולמעשה ממשיך להחזיק) כבר קרוב לחודשיים. יותר מכך, הפעם הוא זוכה לחיבוק מצד גורמים רשמיים: ח"כ ניר אורבך מימינה הגיע לחזק, סיעת הציונות הדתית העבירה לשם את לשכתה, וסיעת ש"ס כולה באה לבקר ולתמוך.
היו גם מבקרים רצויים פחות מבחינת אנשי המאחז: חברי הכנסת גבי לסקי ומוסי רז ממרצ הגיעו מלווים בפעילות ופעילי תנועת "עומדים ביחד" – וקראו לפנות את המקום.
איכשהו המאחז, שבפעמיים הראשונות פונה תוך יומיים ופעם השלישית פונה תוך שבועיים – החזיק הפעם (ולמעשה ממשיך להחזיק) כבר קרוב לחודשיים. יותר מכך, הפעם הוא זוכה לחיבוק מצד גורמים רשמיים
מה קרה הפעם? מה השתנה? הקונסטלציה הפוליטית. המאחז הוקם כאשר רה"מ לשעבר בנימין נתניהו כבר הבין ככל הנראה שהוא בדרך לאופוזיציה. נפתלי בנט, רה"מ המיועד, ספג לאורך המו"מ הקואליציוני ביקורת רבה מימין, וכמו שאפשר לראות עכשיו, אופוזיציית הימין ממש לא מתכוונת לתת לממשלה לנוח על זרי הדפנה.
האם ההתבססות של אביתר הפעם קשורה למבנה הפוליטי השברירי בצמרת ההנהגה החדשה? אני אישית סבור שכן. אנשי המאחז, בכל אופן, מספרים שהמצב הפוליטי אינו, ולא היה, שיקול בהקמת המאחז מחדש.
עמיחי בן דוד, תושב המאחז וחבר הנהלה, אמר לי השבוע בביקור שלי בשטח:
"קודם כל, חשוב לי להגיד שהעלייה למאחז הייתה ספונטנית. הייתי בחתונה של אחי, קיבלתי סמס על הפיגוע, הגעתי הביתה ולאחר התלבטות הילדים נשארו בבית עם אשתי ונסעתי עם שכן נוסף לעלות לאביתר. לדעתי אין קשר למצב הפוליטי. יכול להיות שהייתה לזה השפעה עקיפה, אך עיקר ההבדל היה שילוב הכוחות: תנועת נחלה, קבוצה מתושבי יצהר והמועצה האזורית שומרון. כל אחד התמקד בנישה שלו: הבאת ציבור מרחבי הארץ, בניית בתים ותשתיות והבאת אנשי ציבור וגב ציבורי ופוליטי. אני לא שולל שהמצב הפוליטי השפיע על התוצאה הסופית, אבל זה לא נכלל במערך השיקולים מלכתחילה כסיבה לעלייה לקרקע".
כדאי להתעכב על תנועת "נחלה", שהיוותה חלק מרכזי בהקמת "אביתר" ושמתוכה הוקם הגרעין ששמר על מודעות ציבורית למקום לאורך השנים. התנועה התפצלה לפני כעשור מתנועת "נוער למען ארץ ישראל" לאחר חילוקי דעות על דרכי הפעולה.
אנשי "נחלה", שהיוו את רוב הממסד בתנועה-האם, סברו שיש לפנות אל הציבור ולהביא אותו לתמיכה בהתיישבות, בדגש על פריצת הסטטוס-קוו המקודש מ-2005, שבגינו נאסרה הקמת יישובים חדשים.
מה השתנה הפעם? הקונסטלציה הפוליטית. המאחז הוקם כשנתניהו הבין כנראה שהוא בדרך לאופוזיציה. האם התבססותו הפעם קשורה למבנה הפוליטי השברירי בצמרת ההנהגה החדשה? אני סבור שכן
התנועה הקימה מספר מאחזים לאורך השנים, רובם ננטשו, חלקם הקטן עדיין נהרסים כל כמה חודשים ומוקמים מחדש. אחד המאחזים שהוקמו עוד בימי "נוער למען ארץ ישראל" היה המאחז רמת מגרון (גילוי נאות: הייתי תושב המאחז בעבר). המאחז הוקם כמחאה נגד תושבי מגרון, שהסכימו למתווה פינוי. ב"נחלה" התנגדו, והתנגדות זו של התנועה לא השתנתה כאשר הוקמה "נחלה" ואף קיימת גם היום.
כשהגעתי ל"אביתר" השבוע, על רקע הדיונים על חתימת ההסכם, הנושא היה חם מאוד מאוד בשיח של הנערים במאחז, כולל קבוצה גדולה שישבה עם אחד מראשוני המאחז, שענה לטענותיהם וניסה להצדיק את ההסכם. בשלב מסוים, יו"ר "נחלה" צבי אלימלך שרבף כינס את הנערים בבית המדרש ונתן עידכון. גם בדבריו ניתן מענה לטענות נגד ההסכם.
אך בכל הדיונים האלה שמעתי התנגדויות שנגעו לפרטים בהסכם ועדות לחוסר האמון שיקויים. את ההתנגדות העקרונית ש"נחלה" הניפה בעבר בגאון לא שמעתי בשטח (בשונה מהרשתות החברתיות).
שאלתי את בן דוד איך זה שהם, שהתנגדו להסכמים בעבר באופן עקרוני ואף הקימו מאחז שכל כולו התרסה נגד ההסכם שחתמו אנשי המאחז השכן, נוהגים כך. התמצית של תשובתו מרתקת: מאותה סיבה ממש שאנשי שמאל מתנגדים כל כך, אנשי המאחז תומכים כל כך. יש כאן פריצה של הסטטוס קוו על אי הקמת ישובים חדשים ביו"ש.
לטענתו של בן דוד, ההבדל נעוץ בכך שבאותם מקרים היה מדובר בהסכמים שעסקו בישוב קיים וההסכמה הייתה להתפנות למקום אחר. כאשר מדובר בישוב שהוקם לפני רגע ואף אחד לא דמיין שהוא יתפתח עד כדי כך ובפרט שמדובר בהסכמה עקרונית שבסופו של דבר יקימו דה-פקטו (ובהמשך דה-יורה) ישוב חדש, ניתן לעשות הסכם.
שאלתי איך מתנגדי ההסכמים הסכימו. תמצית תשובתו מרתקת: מאותה סיבה שאנשי שמאל מתנגדים כל כך, אנשי המאחז תומכים כל כך. נפרץ הסטטוס קוו על אי הקמת ישובים חדשים ביהודה ושומרון
אפילו בדיקת הסקר לקרקעות, היא עצמה הליך נדיר מאוד ביו"ש, בפרט כאשר לא מדובר בקרקעות שצמודים לישוב קיים. צדיקים, כך נראה, מלאכתם אכן נעשית בידי אחרים.
פשרת אביתר נחתמה סופית.
אחרי הסדרת מעמד הקרקע, "בהקדם האפשרי", יבוטלו צווי ההריסה הקיימים pic.twitter.com/TQOz82G9e9— Carmel Dangor כרמל דנגור (@carmeldangor) June 30, 2021
דוב מורל עובד כפרילנס במחלקת הדאטה של שומרים – המרכז לתקשורת ודמוקרטיה. סטודנט למשפטים, נער גבעות לשעבר וכיום פעיל בקבוצת 'הליברלים במרצ'.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם