אקולוגיה היא תחום מרתק. כשלמדתי ביולוגיה בתיכון ובאוניברסיטה נחשפתי לתכנים מרתקים הקשורים ליחסי גומלין בין בעלי חיים ובינם לבין סביבתם.
אני מניח שהעיסוק בבני אדם תמיד משך אותי יותר מאקולוגיה, אבל ועדיין, קשה לי לשכוח קורס אחד שלמדתי בשנה ב' בביולוגיה, על ביולוגיה של אוכלוסיות, בהנחיית ראש החוג לביולוגיה דאז, פרופ' עוזי מוטרו. הקורס תאר בצורה מתמטית כיצד אוכלוסיות של מינים מתארגנות ביניהן.
המילה הראשונה שעולה כשחושבים על מאזן אוכלוסיות שלמות של מיני בעלי חיים היא תחרות. תחרות על טריטוריה, מזון ומשאבים אחרים ואפילו על הזמן ביממה שאפשר לעלות בו על פני השטח מתוך המחילות.
המילה הראשונה שעולה כשחושבים על מאזן אוכלוסיות של מיני בעלי חיים היא תחרות. תחרות על טריטוריה, מזון ומשאבים אחרים, ואפילו על הזמן ביממה בו אפשר לעלות על פני השטח מתוך המחילות
תחרות כמובן קיימת לא רק בין אוכלוסיות. הרי כי כל מי שיש לו יותר מילד אחד יודע מה היא תחרות. אחר כך כולנו מכירים את הקנאה בדשא של השכן שהוא לא אנחנו, אבל עדיין מאותו מין ביולוגי-אדם.
התחרות בין פרטים וקבוצות מאותו מין דומה לתחרות בין אוכלוסיות מין שונות, אך יש בהקבלה הזו הבדל מסוים – מינים שונים פיתחו יתרונות שונים, לכן אוכלוסיות מינים בדרך כלל נראות שונה אחת מהשניה. זה מקצין את ההבדלים ביניהן ואת היתרונות של כל אחת מהקבוצות. אלא אם אחת מהן עלתה על הרעיון של לחקות את השניה. גם זה קורה.
בנוסף יש בתוך הקבוצה מתחים שונים שמשפיעים על פרטים להישאר דומים לממוצע. גם בעולם בעלי החיים אין סבלנות לחריגים.
ועדיין, יש גם דחיפה לכיוון הקצנה של תכונות שמקדמות העדפה של פרטים מסוימים, או מה שנקרא סלקציה מינית.
שני המתחים הללו משרתים את התחרות, ויש עוד.
אך יש עוד תנועות מלבד תחרות.
יש בקבוצה מתחים שמשפיעים על פרטים להישאר דומים לממוצע. גם בעולם בעלי החיים אין סבלנות לחריגים. ועדיין, יש גם דחיפה לכיוון הקצנת תכונות שמקדמות העדפה של פרטים מסוימים, או מה שנקרא סלקציה מינית
אלטרואיזם קיים גם הוא בקרב בעלי החיים, בין אם בין פרטים בתוך קבוצה ספציפית ובין אם אלטרואיזם בין קרובים גנטיים – מה שנקרא Kin selection, שזה בעצם מה שאנחנו מכירים אצלנו בעצם כנפוטיזם.
יש אפילו חוק מתמטי שקובע לפי קרבה משפחתית מה הסיכוי למעשה אלטרואיסטי – הידוע בתור חוק המילטון.
כל המושגים האלו, שמתארים התנהגות של בעלי חיים, רווונטיים כמובן גם לבני אדם.
האלימות בין קבוצות שונות בחברה מוכרת וידועה. למי ששכח היתה תזכורת באביב האחרון. מישהו למעלה החליט שלא עולים להתפלל בהר הבית, וזה היה גפרור שהספיק להתלקחות מקומית. התלקחות שגבתה חיי אדם במהומות רחוב ולינצ'ים הדדיים ובמתקפות טילים והפצצות של כלי טיס ותותחים. אחרי מרחץ דמים דו כיווני התפייסו הצדדים והלהבות שככו.
מה הסיבה לכך? הרי הפלסטינים והיהודים כמעט לא שונים אחד מהשני מבחינה ביולוגית ובמראה שלהם. מלבד התרבות הדומה, אנחנו גם מאוד דומים פיזית. כולנו הומוספיאנס מגזע קווקזואידי. חלק גדול מאיתנו מגיעים מאותו מוצא וגדלנו באותם איזורים גיאוגרפיים, לפעמים במשך דורות.
את הדילמה הזו פתר בקלות ג'רי סיינפלד כשתיאר את שנאת האוהדים לשחקן שעבר לקבוצה אחרת. במהלך משחק אחד אתה מעריץ אותו ובמשחק הבא אתה מקלל אותו רק בגלל שהוא לובש חולצה אחרת. השיוך הקבוצתי הוא שקובע.
מה הסיבה להתלקחות? הרי הפלסטינים והיהודים כמעט לא שונים ביולוגית ובמראה. מלבד בתרבות, אנחנו מאוד דומים פיזית. כולנו הומוספיאנס מגזע קווקזואידי. חלקנו מגיעים מאותו מוצא ואזורים גאוגרפיים
ומי ששואל את עצמו מה הקשר, וחושב שאלימות בין בעלי חיים קורית בעיקר לשם טריפה או הגנה, כדאי שיכיר את הסיפור הבא:
ג'יין גודול שחיה וחקרה את השימפנזים בטנזניה במשך 40 שנה גילתה כי תופעות כמו לוחמת הגרילה ורצח מתוכנן קיימות גם בקרב שימפנזים ואינן נחלת בני האדם בלבד.
במה שנקרא "מלחמת השימפנזים" נלחמו זו בזו שתי קבוצות שימפנזים, שהתפצלו מקבוצה אחת, בשמורת גומבה. המלחמה התרחשה בין השנים 1974-1978 והסתיימה ברצח עקוב מדם של כל הזכרים באחת הקבוצות. הרצח ההמוני הביא לפירוק אותה קבוצה ולניצחון הקבוצה היריבה.
לאחרונה, עם פרוץ הקרבות ברחובות הערים המעורבות ומעבר לגבול, השתתפתי בדיון ארוך ומתמשך בפלטפורמת וואטסאפ, שמטרתו היתה מקום לשיח מקרב בין מטפלים ערבים ויהודים.
גיליתי שם דבר מעניין: תוקפנות בשיח לא חייבת להיות בצורת שיח תובע בעלות, אלא גם בשיח מאשים. להטיל אחריות זה צעד פוגעני לא פחות מלאיים או לתבוע בעלות. להאשים את הצד הפלסטיני באחריות לאלימות פלסטינית פועל בדיוק כמו להאשים את הצד היהודי באחריות לפגיעה בפלסטינים. כשהמטרה היא להוציא את הצד השני מחוץ לשדה הלגיטימי, אם הצד שלך פגע בצד שלי אז אתה לא לגיטימי – שלום לא צמח משם.
בעצם, זה מה שאנחנו עושים כשאנחנו מקללים אחד את השני. קחו את הקללה הכי שגורה – בן זונה. מה אמרנו על הקורבן האומלל? שאימו עוסקת בדבר לא מוסרי. הוצאנו אותו מהשדה החברתי הלגיטימי. עד כדי כך אנחנו מקדשים את החברה. בעצם, כחיה חברתית – אם נוצא מהחברה – זה משול לגזר דין מוות, לעתים בפועל ממש.
ב"מלחמת השימפנזים" נלחמו ביניהן שתי קבוצות שימפנזים בשמורת גומבה בין השנים 1974-1978. המלחמה הסתיימה ברצח עקוב מדם של כל זכרי אחת הקבוצות, מה שהביא לפירוק הקבוצה וניצחון הקבוצה היריבה
אז מה סופו של כל עימות? אם הוא על השלט של הטלוויזיה, על חניה, או על גזרת הר דב – אין פיתרון סופי מלבד שאיפה לשיווי משקל: אתה תראה תכנית אחת, ואתה תראה אחריו; אתה תחנה פה, ובשבוע הבא אני אחנה; נוותר הפעם על הרעשת תותחים מרתיעה תמורת הבטחה לשקט בגבול מהצד השני. לא כי באמת אפשר להאמין בשלום טוטאלי בין העמים, או בין ילד לאחיו הבכור, או בין חתולים לכלבים. אלא, כמו שאומרים באלכוהולסטים אנונימיים – רק להיום.
רפי לוי הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט בקליניקה פרטית ובמערך בריאות הנפש ומרצה במסגרות שונות. בעל רקע והשכלה ביולוגית ורפואית ומתעניין בדמיון בין בני אדם לבעלי חיים, משורשי אבולוציה ועד לקליניקה של היום. מעבר לכך הוא בעל משפחה מקסימה, טבח מוסמך, נגר חובב ופעיל לזכויות עובדים סוציאליים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ואז לא צריך לדבר על הנכְּבה, או על הממשל הצבאי, או על הגירוש, או על הטיהור האתני או על ההתנחלויות או על המעצרים המנהליים או על גזלת הקרקעות או על המצור או על הפצצת "בלתי חמושים" כי דחילק, כמה זה אלים להאשים.
מחשבת האדם, הרצון שלו, זה תוצאה של כדה"א/טבע/אלוהות. האבולוציה הולכת בכיוון מוגדר, התפתחות – בעתיד, כנראה שמשהו בתדר המחשבתי/רצוני של מין האדם ילך בכיוון של הרמוניה ושיתוף פעולה בכל האנושות