לפני כשבע שנים זכיתי לראות את בוריס ג'ונסון מקרוב. במסגרת מסע הבחירות השני שלו לראשות עיריית לונדון, הוא יצא לסיבוב בצפון העיר, לחץ ידיים, הצטלם עם בוחרים ובאופן כללי הקסים את מרביתם. הוא נכנס למספרה אחת, לחץ את ידי הנוכחים ואז גילה בפינה חבורת עובדות ושעט לעברן. הן נמסו במקום.
בחזרה אל הרחוב הוא התנהל באופן נמרץ כשבלוריתו בולטת על רקע המרכז המסחרי הצנוע. "היי, בוריס! בוריס אתה גדול!", צעק נהג מונית לעבר ראש העיר והרעמה. הנהג צפר פעמיים, נופף בידו לעבר בוריס ואז נכנס באחורי מיני מינור שכמעט ולא ניזוקה. המונית השחורה איבדה את כל הפגוש הקדמי.
בריטניה כולה עושה את דרכה לעבר תאונת הברקזיט הגדולה עם מינויו של ג'ונסון לתפקיד ראש הממשלה. קודמתו בתפקיד, תריזה מיי, נבחרה על ידי חברי מפלגתה כי היא הייתה אפורה במובן הטוב של המילה, כלומר פוליטיקאית קשוחה, ישרה, חרוצה ואכפתית.
די מהר התברר שהיא אפורה במובן האיום של המילה. מיי לא סבלה את אור הזרקורים, לא הייתה מסוגלת לעבוד בצוות, לא ידעה להנהיג והיה חשש שבריטניה תקרוס מעצמה עוד לפני התאונה. ג'ונסון הוא ההיפך המוחלט. הוא יוצר קשרים בקלות, הוא רב קסם אבל הוא אינו ישר, אינו חרוץ ואכפת לו רק מבוריס. לפחות אתו האסון יהיה מבדר, צבעוני ורב אפקטים.
ג'ונסון הוא אדם בעל מטרה ויעדים בחיים. "פעם כשהייתי ילד שיחקתי את תפקיד אלוהים במחזה 'תיבת נח', וזה היה נפלא", הוא סיפר. "אני אמיט שיטפון שישמיד על העולם וכל זה…". בהמשך שונמך היעד לתפקיד מלך העולם כשנשאל מה הוא רצה להיות, כילד, כשיהיה גדול, ובהמשך ראש ממשלת בריטניה. בהחלט יתכן שג'ונסון עצמו ישנמך את התפקיד לראש ממשלת אנגליה, מדינת אי חסרת חשיבות באוקיינוס האטלנטי.
הליצן הכיתתי המבריק
בוריס ג'ונסון עוצב בפנימיה היוקרתית איטון ובאוניברסיטת אוקספורד. אלכסנדר בוריס דה פפל ג'ונסון נולד למשפחה תחרותית מרקע בינלאומי ונשלח לאיטון, שם הוא גילה חברים לכיתה מרקע אריסטוקרטי של ממש בניגוד לו. שם הוא המציא את הדמות של "בוריס", הליצן הכיתתי המבריק, מהיר לשון, הבדרן ומספר הסיפורים. הוא גילה את האופוריה של לעמוד מול קהל גדול ולהצחיק ולהלהיב אותו.
איטון ואוקספורד, המכינה האריסטוקרטית לתקשורת, פוליטיקה וחברות הענק, לימדו אותו על כוחה של מילה ומשפט מושחז. שם, בתחרויות הדיונים, עיתון הסטודנטים ותפקיד נשיא איגוד הסטונדטים אליו הוא נבחר, אפשר לנצח אם אתה משכנע את האולם. אם הצלחת להקסים ולהלהיב.
ניתן לעשות זאת בהטעיות, לעיתים שקרים של ממש, בהומור והתחזות. לתוכן אין חשיבות של ממש באותם מועדוני ויכוחים מגוחכים, בטח לא לעקרונות. בוריס נבחר לתפקיד ראש האיגוד כנציג מפלגה ליברלית ולא כנציג השמרנים כי זו הייתה הדרך הקלה יותר לנצח. הלקח הופנם.
משם הוא עבר לעיתון הטיימס הלונדוני, פוטר ממנו אחרי שהתגלה שהוא שיפץ ציטוטים ועבר לטלגרף הימני. הוא התמנה לכתב העיתון בבריסל, שם הוא כיסה את עניני האיחוד האירופי תוך כדי "מערכת יחסים גמישה עם האמת", כדברי עורכו.
ג'ונסון המציא ז'אנר חדש: דיווחים לועגים לביורוקרטיה ולחוקים המוזרים שיוצאים ממטה האיחוד. לעיתים קרובות הדיווחים היו מוגזמים ולעולם לא מחמיאים. "הוא היה נכנס לחדר ומטיח קללות במשך דקות ארוכות עד שהוא היה מגיע לשיא ואז היה כותב מאמר רהוט ומבריק אך מאוד יצירתי", סיפרה סוניה פארנל, מחברת הביוגרפיה שלו.
"בוריס היה נכנס לחדר ומטיח קללות במשך דקות ארוכות עד שהיה מגיע לשיא ואז היה כותב מאמר רהוט ומבריק אך מאוד יצירתי"
הסרקזם שלו התגלה כיעיל ומתגמל. "כשכתבתי מבריסל הרגשתי שאני זורק אבנים מהחצר שלי לעבר חצר השכן ואני שומע איך הם מנפצים את חממת הזכוכית שלו. באנגליה היה לזה השפעה עצומה על המפלגה השמרנית וזה נתן לי תחושת כוח", הוא סיפר. בקטעי וידיאו מאותם שנים הוא נראה דוהר על קורקינט ברחבי המערכת כשמצידיו מריעים לו חבריו העיתונאים. זה נראה כמו סצינה מהסרט "הזאב מוול סטריט".
הוא התמנה לעורך המגזין הימני "הספקטייטור" ושם הוא הסתבך אחרי שחתם על מאמר מערכת שהשמיץ את תושבי ליברפול, בו הם נאשמו בבכיינות ובאחריות חלקית לאסון שהתרחש באצטדיון הילסבורו, שם מתו "יותר מחמישים מאוהדי ליברפול", על פי המאמר. ג'ונסון לא כתב את מאמר המערכת הזה, אבל הוא חשף את התכונה המהותית באופיו – החפפנות.
הטקסט הילדותי, הגס והשגוי – באסון נהרגו 96 אוהדים ולאוהדים לא הייתה אחריות אלא לכוחות המשטרה, ההצלה והגופים המארגנים – לא היה עובר עורך זוטר שהיה משקיע בו קריאה מעמיקה, אבל ג'ונסון היה אדם שהרגיש שהתעמקות היא עבור אחרים והוא תמיד יוכל לחלץ את עצמו עם קסם אישי. זה לא עבד בליברפול, לשם הוא נשלח בכדי להתנצל.
לזרוק חתול מת על השולחן
ג'ונסון נואף סדרתי שאפילו מספר ילדיו לא ידוע, נתפס כ"טיפוס" והוא הפוליטיקאי הבולט ביותר בבריטניה בעשור האחרון. הוא הפך לדמות ארצית אחרי שהשתתף בתוכנית סאטירה ושיחק את תפקיד הליצן חסר המושג המגמגם. יו גרנט עשה מכך קריירה, וגם בוריס. "אני חושב שכטקטיקה בחיים, לעיתים קרובות כדאי לתת את התחושה הקלה שאתה מתיימר שלא לדעת מה קורה בכוונה מאשר שלא לדעת מה קורה באמת", הוא אמר.
"אני חושב שכטקטיקה בחיים, לעיתים קרובות כדאי לתת את התחושה הקלה שאתה מתיימר שלא לדעת מה קורה בכוונה מאשר שלא לדעת מה קורה באמת"
הטקטיקה האהובה עליו היא "לזרוק חתול מת על השולחן", כלומר בעת מצוקה להסיח את הדיון עם טענה אווילית של ממש מלווה בחצאי מילים, מושגים קלאסיים – רצוי מתרבות יוון – וכמה מילים בלטינית או אנגלית ארכאית שמעטים מכירים. "אני אוהב לבנות דגמי אוטובוסים ולצבוע אותם", הוא אמר לאחרונה בעת ראיון. זה היה חתול מת קלאסי.
זה עובד ברוב המקרים. הוא נתפס משוחח עם עברין מורשע, חבר לספסל הלימודים, שהתייעץ אתו בנוגע להכאת עיתונאי שחשף פרטים לא מחמיאים על אותו חבר. ג'ונסון ביקש שאותו עיתונאי לא יספוג מכות קשות מידי. כל פוליטיקאי אחר היה סופג בעצמו מהלומה קשה לדימויו עם חשיפה שכזו, אבל בוריס נופף את בלוריתו, חייך במבוכה מעושה ואמר מול חבריו לתוכנית הסאטירה, קהל באולפן וקהל בבית, "אין לי במה להתבייש".
"במה אין לך להתבייש?" שאל המנחה.
"במה שאין לי במה להתבייש בו", אמר בוריס, והקהל פרץ בצחוק. אם הוא לא מתבייש אז אין סיבה להתבייש.
הוא נבחר פעמים לראשות עירית לונדון, עיר תומכת לייבור, כי התמודד פעמים מול קן ליווינגסטן, שרץ אנטישמי עם חיבה לטיפה המרה ואובססיה למורשת אדולף היטלר. ג'ונסון עמד בראש פרימרוז היל, גבעה ליד קאמדן טאון ממנה ניתן להשקיף על מרכז לונדון, וצילם תשדיר בחירות. "בחרו בי אם אתם מאמינים ב…, במה בעצם אנחנו מאמינים?", הוא שאל את מנהל הקמפיין שלו.
ג'ונסון עמד בראש גבעה המשקיפה על לונדון וצילם תשדיר בחירות. "בחרו בי אם אתם מאמינים ב… במה בעצם אנחנו מאמינים?" הוא שאל את מנהל הקמפיין שלו
אבל הוא למד להתחבר לאופי המקבל, הבינלאומי, הפתוח של לונדון והיה מנציגיה הבולטים בזמן המשחקים האולימפיים ב-2012, האירוע המנוגד ביותר ברוחו לברקזיט. הוא לא היה איש של עבודה קשה או פרטים, אבל כפנים של לונדון הוא ידע לעשות את העבודה.
האיש שרצה להיות מלך העולם לא הסתפק בתפקיד שכזה. הוא תמיד כיוון את צעדיו לדאונינג 10 וב-2016 הוא זיהה את ההזדמנות הגדולה.
בעד ונגד ברקזיט
ג'ונסון התלבט לקראת משאל העם האם לתמוך בברקזיט או להתנגד לו ואף כתב שני מאמרים בתמיכה בכל צד. הוא בחר לבסוף להנהיג את מחנה העזיבה – לא כי הוא השתכנע שזו הדרך הטובה ביותר עבור בריטניה ואירופה, אלא כי הבין שזו הדרך להפוך לראש ממשלה.
ג'ונסון, אדם שתמך בחברוּת באיחוד האירופאי בעבר היה האיש שאולי הכריע מאבק צמוד. ללא כושר השכנוע והיוקרה שלו, לא היה למחנה המתנגדים דמות רצינית לשכנע מתנדנדים. בוריס, הדמות החייכנית או הצעקנית ובדרך כלל המבדרת, נראה מוכה הלם ויגון ביום שאחרי הניצחון המרעיש. פרשנים מעריכים שהוא קיווה להפסד צמוד שישאיר את בריטניה באירופה ויקרב אותו למטרה, אבל הוא הצליח יותר מידי.
מיי מינתה אותו לתפקיד שר החוץ ושם הוא נחשף במערומיו. הוא הגיע לא מוכן לפגישות, הסתבך באמירות מביכות, ובדיון בוועדת פרלמנט סיפר שבריטית שנעצרה באיראן באשמת ריגול הייתה מורה. אותה אישה הגיעה לאיראן לחופשה משפחתית והשלטון האיראני ניצל את הטעות הזו בכדי לבסס את גזר הדין של חמש שנות מאסר.
כשר החוץ הוא היה כישלון חרוץ והתפטר כשהתנגד להסכם עזיבת האיחוד האירופי שמיי הביאה לאישור הפרלמנט. על רקע השיתוק הפוליטי והצניחה באחוזי התמיכה במפלגה השמרנית, ג'ונסון פילס את דרכו לראשות המפלגה והממשלה.
ג'ונסון, כיאה לעומק המשבר, הקצין. הוא השתמש בטקטיקות שהביאו את דונלד טראמפ לבית הלבן והחל לזעזע את המערכת הפוליטית. הוא השווה בין נשים חובשות בורקה לתיבות דואר – והפעם זו לא הייתה פליטת פה, אלא מהלך מתוכנן והכנה לבאות. הבייס החשדני והמתנגד להגירה אהב את האמירה.
Make Britain Great Again
בנאומו הראשון בפרלמנט כראש ממשלה הוא חזר על המילה "גדולה" שוב ושוב והבטיח להחזיר את בריטניה לגדולתה. הוא גם התעלל בג'רמי קורבין, מנהיג האופוזיציה, כשזה העיז להזכיר את המחדל של האיראני של ג'ונסון. קורבין, אדם שעבד בשכר עבור הטלוויזיה האיראנית ופרסם תיאוריות קונספירציה אנטישמיות בטלוויזיה הרוסית, התחרט על הצעד הזה די מהר.
ג'ונסון בידר והלהיב את תומכיו ביומו הראשון, אבל המבחן האמיתי הוא ביום המאה לכהונתו, ה-1 בנובמבר, היום שבו בריטניה אמורה לעזוב את אירופה עם הסכם או ללא הסכם. בכדי להגיע ליום הזה מבלי לגרום לנזק קטסטרופלי יש ללמוד, לעבוד, לתאם, לשתף פעולה ולהתפשר.
ג'ונסון רואה את עצמו הולך בדרכי וינסטון צ'רצ'יל, עיתונאי שהפך לפוליטיקאי ומאוחר יותר מנהיג היסטורי בשעתה הקשה ביותר של בריטניה. אולי זה יקרה, אבל כרגע אין שום סיבה לחשוב שיש לו קמצוץ מתכונותיו של צ'רצ'יל.
חברת מפלגתו אמרה על ג'ונסון: "הוא החיים והנשמה של המפלגה, אבל הוא לא האיש שתרצה שיסיע אותך הביתה בסוף הלילה"
אמבר ראד, חברת מפלגתו, אמרה על ג'ונסון: "הוא החיים והנשמה של המפלגה, אבל הוא לא האיש שתרצה שיסיע אותך הביתה בסוף הלילה". עכשיו הוא האיש שאוחז בהגה ברחוב הראשי והוא גם זה שמנופף וצועק לעבר בוריס בהתלהבות.
"בוריס מיהר להסניף את האגדה שלו לפני שהוא יצר אותה. הוא הראה נטיות נרקיסיסטיות שמדאיגות אותי", אמר ההיסטוריון לורד הנסי השבוע ל-BBC. התאונה צפויה להתרחש בכל רגע.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם