לא ידעתי שתמות בלילה הזה

 (צילום: iStock-sevendeman)
iStock-sevendeman

"הו, למה איננו אומרים את מה שחשוב, הן כה קל היה לעשות זאת, וארורים אנו שלא עשינו. מילים קלות היו אלו, נדחקות מאחורי שינינו, נשרו בצחוקנו, אנו נחנקים בהן בגרוננו" (ברטולד ברכט/ מתוך שיר על אמי)

אבל לא כל המילים קלות, ברכט, היו דברים שכבר בזמן שקרו ידעתי שנידונתי להיחנק איתם לעד, ושאם אצליח, אי פעם, לעצב את הדברים למילים, איזה מין מילים יהיו אלו, קשות וחדות כמו אבנים?

יש דברים שבזמן אמת הרגשתי איך הם נחרטים אצלי מאחורי גלגלי העיניים, אני יכולה להסתכל פנימה ולראות אותם יום יום, ויום יום בדידותי הולכת וגדלה בגללם.

לא את הכל אפשר לומר, ברטולד, או שאולי אפשר ואני לא ידעתי?

מקץ עשר שנים, אנסה.

* * *

הגוף של אבי רזה כל כך, הראש שלו עגול וגדול, מזל שהוא שוכב במיטה כל היום, ולא צריך להתמודד עם ההבדל הזה. איך אפשר שנשארתי גדול כל כך, שואל הראש את הגוף בשקט, תראה אותך, כמה מוזר, אתה הולך ונעלם, אתה כמו קו שביר.

כל היום הוא שוכב במיטה, אבא שלי. כשאני באה אני חולצת את נעליי ונכנסת למקום שלידו, המקום של אמא שלי, אני מסדרת את הכריות, נשענת אחורה, לא תמיד בנוחות, הסדין חם ומקומט.

באתי, אבא.

הוא לא אומר כלום. בתי הקטנה, כמה טוב שבאת, אני אוהב אותך, הוא לא אומר, טוב שבאת להיות איתי כשאני גוסס, הוא בטח לא אומר, אני כל כך מפחד למות. אני מסתכלת עליו, גם את המילים הקלות של ברכט אני לא אומרת, גם אני אוהבת אותך, אבא, אבל אני חושבת אותן בכוח, הוא מפנה את ראשו ומסתכל לצד השני.

אבא?

שפתיו נקמצות בלי שאני רואה אותן. אולי הוא לא שם לב שהגעתי? אני עושה את עצמי לא מבינה ועוברת לצד השני, להיות ליד העיניים שלו, אין שם הרבה מקום בצד השני, בינו לבין מסגרת העץ המקום צר, בכל זאת אני יושבת שם, ואני שוב מסתכלת עליו. המבט שלו לא ממוקד לפינה העליונה והימנית של המזרון, אנחנו לא אומרים כלום, אני לא יודעת מה להגיד, מילים כמו מה שלומך, יכולות לנשור על המזרון כמו עכברים מתים, עדיף להמשיך לשתוק, אולי אני צריכה להפנות את המבט ממנו, אולי אני מגזימה, אני לא מצליחה.

הוא שוב מפנה את ראשו ממני, לצד הנגדי.

מה זה משנה אם אני מרגישה כעס או השפלה, גבירותיי ורבותיי, לא אני היא הגוססת בסיפור הזה, בזריזות אני מדלגת מעל הגוף הרזה שלו חזרה למקומי המקורי, כלומר המקום של אמא שלי, המקום הריק במיטה.

שוב מסדרת את הכריות, שוב נשענת, הפעם אני לא מגיבה כשהוא מפנה את ראשו שוב, הוא נצמד לקצה המיטה, כמעט ושוכב כולו על מסגרת העץ, אין מקום, לא אוכל לעבור שוב בעקבותיו, אלא אם כן אלמד איך לשבת על האוויר שלידו, זה בסדר, אני גם לא מנסה, אני לוקחת את השלט של הטלוויזיה ומעבירה תחנות הלוך ושוב, שוב והלוך, בלי קול.

אני פה.

* * *

אתה יודע אבא, כשאני מתעוררת בלילה, וכמעט כל לילה אני מתעוררת, אני עושה את אותה התנועה. אני מניעה את גופי השותק עד לקצה המיטה ונצמדת למסגרת, אצלי זו מסגרת ממתכת קרה, אני שוכבת כמעט כל כולי על החומר הקשה. המיטה רכה ונעימה ואני נצמדת אל החומר הקשה, למה אני עושה את זה אבא, למה עשית את זה אתה?

המיטה כל כך חמה אבא, אני מפחדת לטבוע.

* * *

אבא שלי כעס על המוות המתקרב, הוא לא קיבל אותו בכפות ידיים פתוחות, בכלל לא. מרוב כעס, כך חשבתי, הוא שתק חודשים ארוכים. בעיקר לידי. לפעמים בכוח הייתי לוקחת את כף ידו היפה ושמה אותה בשלי, מחזיקה, רק אני מחזיקה, אם אני עוזבת האצבעות נשמטות בכבדות על הסדין, למה אתה כועס עלי אבא, אתה כועס שאני לא יכולה להבין כלום? הרי, בינינו, אף אחד לא יכול להבין כלום ולהיות במקומך, אף אחד בעולם הזה לא יתנדב להיות במקומך.

אפילו אני.

אני לא אומרת שהיית מצפה לזה, חלילה.

אני מצטערת, אבא.

אחרי שעות ארוכות של שתיקה הייתי קמה, הייתי אומרת, אני הולכת, אבוא שוב במהרה, עומדת כאילו הודבקתי לרצפה, עוד כמה דקות. הוא היה אומר לי, בשקט בשקט, או שאולי דמיינתי, אל תלכי, או שאולי דמיינתי, למה את הולכת?

* * *

אתה מבין אבא, לא את הכל אפשר לספר, לא הכל מילים קלות, נשארתי כל כך לבד מאז שמתת, לא ידעתי לדבר על מה שאני זוכרת, למי יכולתי לספר את מה שאני מסרבת לשכוח? אני לא מבינה למה כעסת עלי כל כך בתהליך המוות, למה רק לכבודי היית שותק. הרי היית מגייס את חיוכך הטוב לנכדייך, וכשאמא היתה נכנסת לחדר העיניים שלך היו ממש מאירות, אפילו לאחי הגדול, שבא מארץ רחוקה, חייכת, ורק לכבודי היית מסב את הראש, שוב ושוב. אמרתי לעצמי, הוא רוצה שאהיה שם, תפקידי להחזיק לו את היד ולהבין את הכעס הזה, אמרתי לעצמי, אני צריכה לקבל זאת כמחמאה.

המוות הזה הוא באמת מכעיס, ותמיד הטבתי להבין את הכעס.

עוד אמרתי לעצמי, לאבא שלי אין מילים כנות לדבר, אף פעם לא היו לו. אולי פעם, כשהיה קטן ממש אבל אף אחד לא היה שם כדי להקשיב ומילים מסוג זה נשכחו.

תהיי גאה בעצמך, אמרתי לעצמי, לידך הוא לא צריך להעמיד פנים.

* * *

תעמיד פנים רק קצת בשבילי אבא, בבקשה, לפחות אחרי מותך, העיניים הסגורות שלך מתחמקות ממני כל לילה כשאני מתעוררת. ארבע שנים אחרי אני נצמדת למסגרת הקשה של מיטתי ואני פותחת עיניים חזק.

אני זוכרת הכל.

* * *

אני לא רוצה לזכור הכל. אני רוצה לשכוח את הפעם הזו, שפתחתי את דלת חדר השינה וראיתי אותך ואת המטפלת היפה שלך. היית מאוהב בה בהתחלה, נכון?

כמה נעלבת לגלות שהיא לא רואה בך גבר, אלא איש זקן. היא אף פעם לא פגשה את האיש שבתוך האיש הזקן, אבא, היא לא ראתה אותך בבוקר עם לחיים מגולחות, כמו של שארל אזנאבור, היא לא הריחה את הריח של המים הכחולים בבקבוק, אף פעם לא ראתה אותך בבית החולים כמו מנצח על תזמורת. היא לא ידעה שהיית מלך הרופאים, היא לא הכירה אותך.

פתחתי את דלת חדר השינה, זה היה כבר חודשים אחרי ההתאהבות שלך שנשכחה, ואם חשבתי שהגבר הזה כבר מת, נטמע בתוך הגוף הרזה והילדי של לפני המוות, טעיתי.

הגבר עם האפטר שייב הכחול היה שם, מהול באבא שלי.

העיניים שלנו נצמדו.

איך לתאר את המבט שלך אבא, כאב, בושה והשפלה אלו מילות קרטון, הן עולות באש.

כשהייתי בת ארבע לקחת אותי לים וכף היד שלך היתה גדולה וחמה, והמבט שלך היה כמו עיגול שמקיף ומסמן אותי, בצבע כתום זהב.

הלוואי ולא הייתי פותחת את הדלת אבא, הלוואי ולא הייתי רואה את הרגליים הרזות שלך ואת החיתול הלבן והגדול מדי, הלוואי שלא היית שם לב שאני עומדת בפתח, דווקא עכשיו נזכרת להסתכל עליי?

באיזו מהירות אני סוגרת את הדלת, ובאותו הרגע מרגישה איך המראה נצרב לי מאחורי העיניים.

לעד.

* * *

עוד זכרון מהשעות הארוכות האלו במיטה, הזמן מהיר ואיטי בו זמנית. פתאום עינייך נפקחות עגולות, אתה מסתכל על משהו, מה זה אבא? אני לא רואה כלום, אבל עינייך מזדהרות והזרוע הדקה שלך עולה, היא עולה בתנועת ריקוד יפה, כמו ציפור. התנועה כל כך לא מתאימה לגוף שלך, שכמו חפץ שוכב שם, דמום, בכל זאת והיד שלך עולה כמו ציפור ומלטפת משהו בלתי נראה, ברכות כזו, מלטפת קווי מתאר. איזו עדינות, מה זה שאני לא רואה? אני עוצרת את נשימתי.

בפעם הבאה שזה קורה אני לא מתאפקת, ואני שולחת את ידי, וכשאתה מצייר את תנועת הליטוף היפה באוויר, אני מניחה את כף היד שלי בשלך, כאילו שהתנועה הזו נעשתה לכבודי, ובבת אחת

עינייך נפקחות ואתה מסתכל עליי, שוב, ממש עלי, ויש כעס במבט שלך, אני מבינה שעשיתי משהו אסור ואני מורידה את היד, אני מתביישת, בבקשה, אני מוכנה לזה, תפנה את הראש לצד השני, זה ברור, אל תדבר איתי.

* * *

הוא אוהב אותי, אני אומרת לאמא שלי, הוא אוהב אותי כל כך שהוא יכול להראות לי את הפחד שלו. רק לי הוא מעז להראות את זה. בקול שלי יש גאווה. לפני שאני אומרת את זה לאמא שלי אני אומרת את זה לעצמי, שוב ושוב ושוב, אני מתאמנת על המילים האלו עד שאני מאמינה בהן, אני מוכרחה.

את חושבת? המבט של אמא שלי ספקני.

למה את מתכוונת? אני שונאת את המבט הזה שלה.

אני דווקא יודעת שאבא כועס עלייך על שאת לא פה.

אבל אני פה, אני פה שלושה ימים בשבוע, לפחות, וגם בסופי השבוע אני באה, ואני כל הזמן נמצאת לידו במיטה, אני הבת הנבחרת, אני השה לעולה, אין בית משפט שלא היה מזכה אותי, תגידי, למה את מתכוונת?

זה אולי נכון, היא נאנחת, אבל אבא היה מעדיף שתגורי פה, ושלא תעזבי אף פעם.

זה לא הגיוני.

כן, אני יודעת, אבל זה מה שהוא היה רוצה.

מאיפה את יודעת? הקול שלי חשדני.

הוא אמר לי.

מוזר, כי איתי הוא לא מדבר בכלל, בכלל לא ידעתי שהוא מסוגל עוד להגיד משפטים שלמים, אני לא אומרת לה שאני חושדת בה.

שתינו שותקות.

אני מסתכלת איך הסיפור היפה שלי מנופץ לרסיסים על הרצפה.

אני לא אומרת לה מה אני חושבת, אם אדבר אליה בכנות הבית יעלה באש, אתה מבין ברכט, כל כך הרבה מילים הן לא קלות, ביחוד אצלנו במשפחה, אני יודעת שיש מילים כמו, אני אוהבת אותך אבא, אבל מה עושים עם אלו, האחרות?

אני חוזרת לחדר השינה, נכנסת למקום הקבוע במיטה, ליד אבא שלי, לפעמים טוב שהוא לא מדבר, אני יכולה לשתוק לידו, כמו ליד כלב, לפחות השתיקה לא מביכה.

* * *

עכשיו הוא מת, אבא שלי, עשר שנים הוא כבר מת, ועכשיו אני יכולה לומר לעצמי שהלוואי, הלוואי שפעם אחת, בכל הזמן הזה, הוא היה מסתכל עלי ברכות, הלוואי והיה אומר לי, כשעוד יכול היה לדבר, שחשוב לו שאני שם, שהוא שמח שאני באה, שאני הבת הטובה בסיפור שלו, הלוואי.

אני באמת מצטערת אבא, אני מצטערת שלא עברתי חזרה לבית שלכם, רק כדי להיות איתך, אני מצטערת שבאתי והלכתי, שתמיד הלכתי, לא הבנתי איך זה יהיה כשלא תהיה יותר, לא הבנתי שום דבר על המוות ועל האכזריות שלו, למרות שהיה לי הרבה זמן להתכונן.

האם באמת הרשעת אותי בבית הדין הפרטי שלך?

אחרי שכבר מתת, ב"שבעה", ישבנו אחי ואני, והמטפלת היפה עם התלתלים הצהובים, על המיטה שלך ופתאום היא סיפרה לי שכל כך הרבה פעמים סירבת לדבר איתה, שהסתגרת בחדר כמו ילד ואמרת את השם שלי, שוב ושוב ושוב, שחיכית לי כל הזמן, שאבוא.

סליחה על כל השעות שלא הייתי לידך.

עכשיו תבקש סליחה גם אתה, על כל השעות שאתה לא היית לידי.

עכשיו בוא נשלים.

* * *

ביום האחרון, שלא ידעתי שהוא היום האחרון שלך, הסעתי אותך בכיסא הגלגלים לסלון, לא רצית לצאת החוצה ועצרתי את הכיסא מול החלון הגדול, תמיד אמרת שאתה הכי אוהב צבע ירוק, קיוויתי שאתה רואה את העלים שעל העץ, פתאום, בלי לדעת למה, שמתי את המוזיקה של ז'אק ברל לכבודנו.

כל ימי גסיסתך הארוכה נמנעתי מלהשמיע לך את המוזיקה שלו, הקול האדום שלו נשמע לי מוגזם העדפתי את אזנאבור, כי יש לו קול של קטיפה ואפשר לנשום.

אבל פעם, לפני שגססת, אהבנו שנינו את ברל.

הכי אהבנו אותו.

פעם, לפני שגדלתי והתחרטת, אפילו רצית שאהיה כמו ברל.

שאבער.

שמענו את ברל, ואני אמרתי לך שאני אוהבת אותך, גם אני, לחשת, אני יודעת שלחשת את זה, אני לא מדמיינת.

לא ידעתי שתמות בלילה הזה, לא היתה לי שום תחושה מוקדמת.

* * *

מאז שמתת הבדידות שלי נתעצמה, היא גרה לי בתוך הבטן והגרון כמו נמר, אני צריכה לנהוג איתה בעדינות, שלא תלפות אותי בציפורניים, או גרוע מזה.

אני צריכה להלך על קצות האצבעות.

אבל פעם, כשהייתי ילדה, הייתי רוקדת בפראות בסלון הגדול, ואתה היית שותה יין עד שאמא היתה אומרת לך שאתה מגזים, אני זוכרת את העיניים שלך אז, אבא.

* * *

אני רוצה לזכור הכל אבא, אבל אני גם רוצה לרקוד שוב.

אני הכי אוהבת צבע אדום.

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה, ובארץ עוסקת בתרפיה בדמיון מודרך.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 1,769 מילים ו-1 תגובות
כל הזמן // יום שלישי, 17 בספטמבר 2019
מה שחשוב ומעניין עכשיו

השופט מלצר ביטל את כנס סיום הקמפיין של כחול-לבן בזמן שגנץ נשא בו נאום

יו"ר כחול-לבן: "נתניהו רצה לגרור אותנו למלחמה כדי לדחות את הבחירות" ● נתניהו: "גנץ, תתבייש לך" ● גורם ביטחוני שנכח בישיבת הקבינט: "היתה תחושה שנתניהו איבד שליטה" ● יו"ר ש"ס אריה דרעי: "כמו שזה נראה עכשיו, אנחנו באופוזיציה" ● ליברמן: "כל צמרת הליכוד עוסקת ביום שאחרי נתניהו"

עוד 69 עדכונים

כשצד אחד בלבד מכבד את מערכת הכללים

הבהלה הקבועה – היא המפתח האסטרטגי שמבטיח לימין הרפובליקני, גם בארץ, ניצחונות חוזרים בבחירות במלחמת החורמה נגד יריביו בזירה הפוליטית.

הימין הרפובליקני הישראלי בחר שלא לפעול לאור ערכים או מורשת. במקומם יש רק טקטיקה, ובחירה זו עוד תגרור כתב אישום היסטורי בבגידה נגד האסטרטגים במפלגות הימין שהתפצלו לזרם נפרד. זרם הסוגד לניצחון פוליטי בכל מחיר. מתי כתב האישום יגיע? רק כשנפסיק להיות מבוהלים.

בכל רגע נתון יכול השמאל להנחית מכת ברק על הימין הרפובליקני, שתחרוץ את דינו להפוך להיסטוריה. המטען החשמלי בין הפשיזם למגילת העצמאות גובר בכל פעם, שאסטרטגים החדשים במפלגות הימין חוצים את הגבולות, מפנים גב לממלכתיות, לזהות ולמורשת, ופועלים כנגד השיטה הדמוקרטית כולה.

ההיסטוריה הוכיחה שדרך קיצור מובילה אל סמכויות המדינה, אם כורתים ברית עם השטן, ונוקטים באמצעים פשיסטים של סימון אויבים מבפנים. ותמיד יהיו החלשים שיבחרו לקחת שאולה בצומת. בכל פעם שזה קורה, כמו נגיף אדפטיבי, רמת התחכום של הנגיף עולה. הגיע הזמן שגם רמת התחכום של מערכת החיסון תעלה.

ותמיד יהיו החלשים שיבחרו לקחת שאולה בצומת. בכל פעם שזה קורה, כמו נגיף אדפטיבי, רמת התחכום שלו עולה. הגיע הזמן שגם רמת התחכום של מערכת החיסון תעלה

נסכים על הנחת יסוד, שהמערכת הדמוקרטית הפוליטית איננה מתפקדת, אלא כששני הצדדים משחקים לפי אותם הכללים. בעבר, כשטובת הכלל היתה בקונצנזוס, שת"פ בין מפלגות יריבות היה אפשרי.

אבל לכולנו ברור שהיום המציאות שונה, מספיק שנריץ קדימה לסצנה אחת זכורה ששווה אלף מילים, לח"כ מהימין, יו"ר הקואליציה דויד ביטן, שמצווה על קואליציית מפלגות הימין בגערות "בעד" ו-"נגד", כיצד להצביע על הצעות חוק, כאיש אחד, בהתאם לקריטריון אחד ויחיד – מי המגישים. קואליציה לחיים, אופוזיציה למוות. ושום שיקול אחר.

עוד דוגמא שזכורה היטב, שלט אחד בודד "אשם עד שתוכח חפותו", אותו ליקט הימין והשתמש בו כדי להדגים כיצד השמאל הוא הוא שמפר את כללי המשחק, לא חלילה ראש הממשלה, שלא התפטר אחרי המלצת משטרה להעמידו לדין.

אלו פעמים בודדות מיני רבות, בהן הימין זרק מפתח שוודי אל תוך המערכת. בכל פעם שהימין מחבל במערכת הפוליטית, שובר גלגלי שיניים וכללי משחק, הוא מיד נענה בביקורת. אלא שבאופן אבסורדי, חברי הכנסת ממפלגות הימין, משתמשים בביקורת עצמה – כדי להאשים את חברי הכנסת ממפלגות השמאל בנזק שנגרם למערכת.

הפסילה במומם היא פעולת מנע טקטית של הקדמת הסתה למכה, כי חברי הכנסת ממפלגות הימין עושים לשמאל את מה שהימין לא רוצה שהשמאל יעשה לו.

מה שמבטיח לפוליטיקאים מהימין, שהפוליטיקאים משמאל לא ישיבו באותו מטבע – היחיד שמצביעי הימין מבינים – הם האינסטינקטים השמאליים לפעול בעליונות מוסרית. או במילים אחרות – ההתחייבות הלא כתובה של השמאל לגונן על כללי המערכת. הפשיזם מנצח כשאנחנו והצדק הופכים לבני ערובה של המערכת.

כולם יכולים לראות מה הימין עושה, אבל מוגבלים בהתנגדות לזה מתוך מערכת הכללים. את מערכת הכללים רק צד אחד מכבד. מערכת הכללים חלה רק על השמאל. את זה בדיוק הימין מנצל

אנחנו הימין, נסית נגדכם השמאל, בשיא חדש של שפלות מוסרית, כדי שאתם השמאל, מתוקף היותכם בני ערובה של המערכת, תסלדו מאופן המחאה של עצמכם, תחדלו מלהסית נגדנו, ולא תעשו לנו את הדבר היחיד שמעשינו מצדיקים שיעשו לנו.

כולם יכולים לראות מה הימין עושה, אבל מוגבלים בהתנגדות לזה מתוך מערכת הכללים. את מערכת הכללים רק צד אחד מכבד. מערכת הכללים חלה רק על השמאל. את זה בדיוק הימין מנצל.

בעולם בלי פחד ובדידות, אין פשיזם. אבל אנחנו לא חיים בעולם אידאלי. למרות שעליונות מוסרית אמורה לעורר השראה, והצד שמתגייס להגן על המערכת אמור לזכות בתמיכה הציבורית – יש בעיה אחת שנוטים לשכוח – השמאל לא יודע על דרך אחרת להיאבק בפשיזם, מלבד לעולם לא להפסיד בחירות.

אז במקום לפרק את ארון הקבורה היחיד, היה נכון שבהפגנה הבאה היינו מביאים עוד מאה.

I need a hundred black coffins for a hundred bad men
A hundred black graves so I can lay they ass in
I need a hundred black preachers with a black sermon to tell
From a hundred black bibles, while we send them all to hell
I need a hundred black coffins, black coffins, black coffins, oh lord
I need a hundred black coffins, black coffins, oh lord, black coffins
I need a hundred
~
Rick Ross

נשאל אז, מה יקרה אם שני הצדדים יטיחו "פשיסטים" אחד כלפי השני? כמו בסצינה בסרט כשאחת הדמויות מחופשת לדמות אחרת, והיא והדמות שהתחפשה אליה נעמדים מול דמות שלישית, שלא יודעת להבדיל ביניהן. איך קובעים מי הדמות המחופשת? שואלים שאלה אישית. איך קובעים מי הפשיסט? מתחשבים בהקשר הרחב, מביאים את הצדק בחשבון.

מה יקרה אם שני הצדדים יטיחו "פשיסטים" אחד כלפי השני? כמו בסרט, כשאחת הדמויות מחופשת לדמות אחרת, והיא והדמות שהתחפשה אליה נעמדים מול דמות שלישית, שלא יודעת להבדיל ביניהן

מה שהשמאל צריך להבין זה, שכשהמערכת לא משרתת את הצדק, אין טעם יותר להגן עליה. מה הטעם? נשיל מעלינו את הכללים המגבילים, שנעדרי-מוסר מנסים לקבוע בשבילנו, ונעשה מה שצריך כדי להביא את בעלי-המצפון להחזיק בסמכויות מדינה, כי עליונות מוסרית, לפני היופמיזם, היא עשית הצדק.

נמרוד גז-חבר הוא איש שמאל פרוגרסיבי. סוציאל-דמוקרט. אתאיסט. רודף צדק אמת ושוויון בין בני האדם כולם. תובע אחריות על החלשים. ציוני שמאמין שהעם היהודי חייב להיות אדון לגורלו. נולד בעיר. גדל במושב. התחנך בעיקר בחינוכית

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 748 מילים

דעה הנה אנו המיואשים

אל פתיחת הקלפיות בבוקר מגיע ציבור הבוחרים כשהוא מרוסק, ללא חדווה, חסר-חיים, שפל-רוח ונטול-אמונה ● קשה למצוא אנשים שאוהבים את המועמדים שלהם ● קשה לראות מישהו רוקד כל הדרך אל הקלפי ● על תשוקה או אמונה יוקדת כבר אין מה לדבר ● ישראל ספטמבר 2019 – מסתפקים בזה שתגיעו

מחר בבוקר, עם חבוט יוצא לבחירות. מרוסק, ללא חדווה, חסר-חיים, שפל-רוח ונטול-אמונה. משמאל ומימין ייצאו מיליונים להצביע כקפאם-שד. קשה למצוא מצביעים שאוהבים את הבחירות האלה. קשה למצוא אנשים שאוהבים את המועמדים שלהם. קשה לראות מישהו רוקד כל הדרך אל הקלפי. על תשוקה, היסחפות או אמונה פוליטית יוקדת כבר אין מה לדבר. ישראל ספטמבר 2019 – מסתפקים בזה שתגיעו.

מדינת ישראל נחשבת לאחת התוססות והצעירות בעולם. לכאורה, הישראלים נהנים בשנים האחרונות מיציבות כלכלית יחסית, ולמרות החזיתות המתעוררות מצפון ומדרום, גם משלווה ביטחונית. זו פריזמה נוחה לפחות עבור חלק מהאוכלוסיה: חיי שפע ושיגשוג, טיסות ממריאות כל דקה, קניונים ומסעדות הומים אדם. לכאורה, ערוץ החיים הטובים. גם מי שאין לו מנסה לקחת משכנתאות והלוואות ולהעמיד פנים שיש. אם אתה לא חי בדרום או בשטחים, ואין לך בעיה עם אוברדראפט מפלצתי – הכל דבש.

אך מבחינה חברתית המדינה נדמית בסוג של שקיעה מתמשכת. הציבור מפולג וכיתתי מאי פעם, חשדן ואגרסיבי, אינו מאמין לנבחריו, מזלזל במוסדותיו הלאומיים ובז לחוקתו-הבלתי-קיימת. ההצבעה שבטית, השיח מתלהם, והאופק הפוליטי הוא מילימטר-וחצי קדימה.

הטון הוא הפחדה מתמדת: מהיריב, מהשמאל, מהחרדים, מהגזענים, מהערבים, מנתניהו. אין פוליטיקה של תקווה, ומעטים משלים עצמם שמשהו באמת הולך להשתנות.  מתנגדי-ביבי מכינים עצמם לקדנציה נוספת של שימועים, תומכיו מדגישים שאין לו תחליף.

הכול כה ציני, שאיש לא יפול מכסאות הנוח בים אם בשבוע הבא יתברר שהולכים לסיבוב שלישי.

מכל עבר עוטפים אותנו קמפיינים מתחננים: "צאו להצביע בבקשההההה". ברשתות החברתיות מאיימים עלינו לא להישאר בבית. פעולה פשוטה שלוקחת 15 דקות, ושעבורה קיבלנו יום שבתון, הפכה להיות עול נוראי, מעמסה נפשית כמעט בלתי-נסבלת. מי שמממש את זכותו הדמוקרטית הוא גיבור, ומי שבורח בוגד. פעם היה צריך לרדת מהארץ כדי להפוך לנפולת של נמושות. היום יש נפולת אינסטנט: השכן שלא הצביע.

מי שמממש את זכותו הדמוקרטית הוא גיבור, ומי שבורח בוגד. פעם היה צריך לרדת מהארץ כדי להפוך לנפולת של נמושות. היום יש נפולת אינסטנט: השכן שלא הצביע

וכמובן, שלב הגמר של התחרות הלאומית "אין לי למי להצביע", בה לוקחים חלק כשליש מהמצביעים שפשוט אין. להם. למי. להצביע. הם רוצים להצביע, כן? אבל אין להם למי. ברכבת מתנהלות שיחות עייפות וצפויות שתחילתן או סופן זהה: "גם לי אין הפעם! אני לא יודע מה אעשה?". אין לי מועמד, אין לי מפלגה, אין לי שייכות, אין לי בית פוליטי.

היו תקופות שישראל אהבה להצביע. זאת אינה נוסטלגיה, סתם ציון עובדה פשוטה. היו זמנים שהוויכוחים היו מלאי להט ותשוקה. אחוזי ההצבעה התקרבו ל-80 אחוז. נכון, פופוליזם ודמגוגיה תמיד איפיינו את המשחק הפוליטי. אבל קשה לי לזכור מתי התהליך הגעיל כל כך הרבה אנשים בבת-אחת.

פכים קטנים של פוליטיקה רכילותית

צפיתי בשרשרת הראיונות המייגעת של רינה מצליח בערוץ הלאומי עם ראשי המפלגות. מצליח היא תמונת המראה של עידן נתניהו. בערוצים האחרים, כך אומרים, התקיימו ראיונות עמוקים יותר.

פעם אהבתי לצפות בראיונות פוליטיים. ניתחתי את האסטרטגיה, התשובות, הגימגומים, ההתחמקויות, ההתקלות והכותרות. הפעם זה היה שיעמום צפוי ומוסכם מכל הצדדים. כאילו מצליח כינסה אותם אחד אחד בחדר צדדי והם חתמו על חוזה:

"נדבר על כלום. לא בריאות, לא רווחה, לא עתיד המדינה, לא חינוך, לא משפט, לא סביבה, לא מדיניות עולמית. אני אטווח אותך בצרור של שאלות שלא קשורות אחת לשניה על פכים פוליטיים מיותרים, בקצב של מא"ג 7.62. אתה תאשים פוליטיקאי אחר בהסתה ו/או שקר ו/או הפרת התחייבות. אני אוציא ממך כותרת.

"בערך בדקה השלישית תפתח עלי מבערים שאני שאלתי אותך אבל לא נותנת לך להשלים משפט ואני אאשים אותך שאתה לא נותן לי לשאול שאלה. ואז נתפייס ואני אשאל אותך אם אין שום סיכוי שבעולם שבאיזושהי קונסטלציה תשב עם ביבי. מבטיח? מבטיח-מבטיח? נשבע באמאשך? נגעת באדום?

"ואתה תגיד לי שאת זה אמרת לי כבר בשבוע שעבר ובזה שלפניו. ואני אזכיר לך ש'אמרת לי קודם באיפור' משהו שהשתמע אחרת. ואזהה אצלך עוית קלה בעין שמאל, שמעידה שאולי בכל זאת יש פתח לממשלה עם ביבי. שוב אוציא כותרת. ואתה תגיד 'רינה, אז הנה אני אומר לך כאן עכשיו, בשידור חי'. ואז תצא מהאולפן. ותקרא לבא בתור במסדרון".

בחירות 2019 מועד ב' ייזכרו לא רק כמיותרות לחלוטין. הם ייחקקו בזכרון כסמל לנתק המוחלט בין אזרח למדינתו, בין בוחר לנבחריו, בין ציבור לממסד. אלה הבחירות המבאסות והמעפנות שאיש לא רצה ואף אחד לא יודע להסביר למה הן באמת מתקיימות.

ובכל זאת הם כאן. אז צאו להצביע! בבקשהההההה.

עוד 654 מילים

רגע לפני הבחירות, תושבי טירה וטייבה מתלוננים על הזנחה ואפליה שיטתיות של קהילותיהם, אבל חלקם עדיין נחושים ללכת לקלפי ● "אנחנו רוצים שוויון בין יהודים לערבים", אומרת עאידה (62) מטייבה, "אני לא רוצה את נתניהו כי אני לא רוצה גזענות בממשלה"

עוד 1,537 מילים

"בחירות גורליות? רק לעתידם של הפוליטיקאים"

בין שליש ל-40% מאזרחי ישראל, קרוב ל-2 מיליון בעלי זכות בחירה, לא יצביעו בבחירות הקרובות ולא ישפיעו על המציאות במדינת ישראל ● שאלנו כמה מהם מה גרם להם לוותר על זכותם הדמוקרטית, וקיבלנו תשובות מפתיעות

עוד 1,614 מילים
גיא זהר גיא זהר

איך נתניהו והימין הפכו את השמאל ליהודים

תעמולת הנאצים ואנטישמים באשר הם, ממוקדת בהשחרת דמותו של היהודי כמקור הרוע, מקור הכשלים הכלכליים והחברתיים, הרעל המחלחל לתוך חברת המופת בה הוא חי והורס אותה מבפנים.

לאורך מאות רבות של שנות אנטישמיות ורדיפת יהודים, ובהתאם לטכנולוגיות המשתנות, חלחלו מסרים אלו בעל פה, בכתב, באמנות ובהטפות דת, באגדות עם, בספרות עילית ופופולרית, בתיאטרון, בסרטי תעמולה, בתקשורת כתובה ומשודרת.

בהתאם לכך גדלו והתרחבו היקפי פעולות השנאה, הפוגרומים, ההתנכלות האישית והקהילתית, שהשתכללו וצמחו עד השואה, שהיתה התוצאה "המוצלחת" ביותר מבחינתם של כל מי ששאפו להשמיד את החיידק הטורף המכונה העם היהודי.

היקפי פעולות השנאה האנטישמיות, הפוגרומים, ההתנכלות האישית והקהילתית – גדלו והשתכללו עד השואה, שהיתה התוצאה "המוצלחת" מבחינת מי ששאף להשמיד את החיידק הטורף המכונה העם היהודי

מעולם לא שינה לאותם אנטישמים ורוצחי יהודים מי הם המטרות לשנאה ופגיעה: אנשי רוח אשר עיצבו והטביעו חותם מפואר על עולם ההשכלה, האמנות והיצירה, הפילוסופיה, המדעים והמחקר, יהודים ויהודיות אשר ראו עצמם חלק מבשרה של האומה בה חיו.

היו אלו גם רוכלים פשוטים, אנשי עסקים, חסידים ורבנים המסוגרים בקהילתם, סוחרים ובעלי מלאכה וגם אחרון הפושעים היהודים. כולם היו שווי מעמד וטובים כחומר בעירה בתהליך חיסול היהודים – בגלל היותם יהודים ומכך נזק וגורם שלילי וחולני לחברה הלא יהודית בה חיו מאות בשנים.

בישראל, מתבססת גישה דומה כלפי השמאל. דומה כי העמדה הפוליטית חברתית שהיא שמאלה לימין (החדש, הישן – לא ממש ברור), הפכה לתיוג שלילי, ההופך את נושאו למוקצה מחמת מיאוס.

זוהי הדרך להפליל את טובי הא.נשים ובכירי הממסד בחברה הישראלית שאשמתם היא אי תמיכה בנתניהו או בימין החדש/הבית היהודי: קריירות צבאיות מפוארות, מי שהיו החזית הלוחמת במלחמות ההגנה על ישראל או המוח והתמיכה שמאחוריהם, א.נשי הגות, מדעים, מחקר, פילוסופיה, יצירה, פוליטיקה, משפט, אקדמיה, וסתם א.נשי יומיום המעיזים לבטא את עמדתם שאינה בהלימה לדעתו של השליט הנצחי ושליחיו.

בשליפה מיידית מוטח בהאשמה המושג "שמאל", כאילו מדובר בחיידק ממאיר וטורף. אבולה מזן קטלני במיוחד, המכלה את קודשי ישראל – אלו השוכנים בבלפור וקיסריה ובווילות ברעננה ושיכון בבלי

בשליפה מיידית מוטח בכוונת האשמה קשה המושג "שמאל", כאילו היה מדובר בחיידק ממאיר וטורף-אבולה מזן קטלני במיוחד, המכלה את קודשי ישראל – אלו השוכנים בבלפור ו-קיסריה ובוילות ברעננה ושיכון בבלי, ועימו מוריד שאולה את כל עם ישראל באשר הוא.

בשיח המתלהם הנוכחי, כמו בשיח האנטישמי, אין דיון-נימוק-ראציונל ואין אפילו רצון לומר עמדה מפורטת. די בשליפת ה"שמאלני" כהגדרה ובכך תם הכל.

הזולת הופלל, ודרכו לגהינום סלולה במיטב הקללות והנאצות שמפארות את קירות הרשתות החברתיות באיחולי: ״חבל שהנאצים לא גמרו אתכם באושוויץ״, מושפרצות בשנאה ובתיעוב ברחובות ונמסרות גם בעל פה בחסות נציגי שלטון הימין.

בקמפייני הבחירות הקודמות הציג ה"בית היהודי" את השמאל בסרטון שנראה בהשראת קריקטורות אנטישמיות של הדר שטירמר. גם "הליכוד" שחרר סרטים המציגים את השמאל כקאפו של דאע״ש.

כיום זהו ספורט פופולרי של הימין הלאומני המוסת. כולל יאיר נתניהו המצייץ וכותב פוסטים קריקטורות וממים של הסתה, השואבים את השראתם מגופים אנטישמים. כאלה הגאים בכך שבנו של ראש ממשלת ישראל מייצג אותם כל כך בנחישות כנגד יהודים.

מבחינת אותם אנטישמים, יאיר נ. נמצא באותה קטגוריה כמו שמאלנים אחרים, אבל ככה תמיד חשבו יהודים ששיתפו פעולה עם האנטישמים וחשבו שימלטו עצמם מציפורני שנאת היהודים, בזכות שיתוף הפעולה שלהם עם מחוללי השנאה עצמם.

כשמופלל "השמאלני", דרכו לגהינום סלולה במיטב הנאצות שמפארות את קירות הרשתות החברתיות: ״חבל שהנאצים לא גמרו אתכם באושוויץ״, מושפרצות בתיעוב ברחובות ונמסרות בע"פ בחסות נציגי שלטון הימין

אבא של יאיר לחש לפני שנים לרב מקובל וישיש שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים. את האמירה הזו גידל וטיפח, שכלל והעצים עד שהפכה להיות אמירה פשוטה ובוטה הנמסרת הישר מלשכתו לרחבי החברה הישראלית: שמאל שווה סכנה וטינופת אנושית.

בכך הצליח נתניהו להפוך את השמאל להתגלמות עכשווית-ישראלית של היהודי.ה הנרדפים בגלל אמונתם ודעותיהם על ידי שכבת השלטון, שמעולם לא הפנימה את משמעות שנות שלטונה ועוצמתה ועדיין רואה בשמאלנים חיידקים וסכנה שיש לחסלה.

ככה הגדירו מחדש נתניהו והימין את רדיפת ושנאת השמאל – כשנאת יהודים בגלל דיעותיהם. ואת עצמם הפכו לרודפי אותם יהודים.

 

גילה לבני זמיר, חיפאית, יוצרת וכותבת תוכן, יועצת תקשורת וקידום מדיניות ציבורית. הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים: הסרת חיץ הרכבת בחזית הים בחיפה, המאבק במפעלים המזהמים, הבית ברחוב חיים, שינוי המציאות הפוליטית בחיפה ועוד. בוגרת המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית ויצ"ו חיפה, BA בתקשורת, רוח וחברה. יו"ר תנועת ״יאללה חיפה״. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-2.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 602 מילים
עודכן אתמול

למקרה שפיספסת

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

תגובות אחרונות

קולנוע כוכבת "משחקי הכס" תפיק סרט על אחיות יהודיות בשואה​

קאריס ון האוטן, שגילמה את מליסנדרה (הכוהנת האדומה) ב"משחקי הכס", עשויה גם לגלם את אחת הגיבורות בהפקה, שמבוססת על רב-מכר הולנדי

עוד 158 מילים

האם התקווה הגדולה ביותר של גנץ ונתניהו היא להפסיד בבחירות? ● יו"ר המפלגה הגדולה ביותר, שיקבל ראשון את המנדט מהנשיא, צפוי להתקשות בהרכבת קואליציה ולהזדקק לחסדי היריב שיתברג במקום השני ● בתרחיש כזה, דווקא המפסיד בבחירות עשוי לכהן ראשון בממשלת האחדות שתקום ● ובבחירה בין גנץ כראש ממשלה, לבין מועמד אחר מהליכוד - נתניהו יבחר בגנץ ● פרשנות

עוד 1,585 מילים

פרשנות מדוע המשטרה לא חוקרת את קשרי אנגלמן-נתניהו

מנדלבליט אישר לנתניהו לקבל כספים מספנסר פרטרידג', כדי להחזיר את הכספים שקיבל במרמה מבן-דודו ● זאת, אחרי שנקבע שפרטרידג' ונתניהו לא נמצאים בניגוד עניינים ● אבל ניגוד העניינים, לכאורה, עלול להסתתר דווקא בקשר בין נתניהו למתניהו ● ויש הסבורים כי האישור הראשוני להלוואה, שנתן מבקר המדינה, צריך להטריד את המשטרה

עוד 647 מילים

פרשנות ש"ס תהיה הפתעת הבחירות

הימים הם ימי חודש אלול, ומבחינת ש"ס מתקיים פה נס גדול: האפשרות לחבר בין חודש הסליחות ובין הבחירות ● מול קהל שבוי ולצד בכירי הרבנים בית הכנסת היזדים, יו"ר התנועה אריה דרעי מעביר את המסר: "כבודו של הקדוש ברוך הוא מונח כאן" ומזהיר מפני "ממשלה חילונית אשכנזית...שתעביר מאיתנו את כל הכסף״ ● שלום ירושלמי מנבא לש״ס תשעה מנדטים לכל הפחות

עוד 608 מילים

רוז מרימה ידיים נסגרה חקירת האנטישמיות באוניברסיטת היוקרה בפריז

רוז, הסטודנטית היהודייה לרפואה, הועברה לאוניברסיטה אחרת ● נגד הסטודנטים שהתעללו בחבריהם היהודים בפייסבוק לא ננקטו כל הליכים

עוד 619 מילים

בן מלוכה בכיר מבחריין: נתניהו הוא מכשול בדרך ליחסים טובים יותר

ראיון בלעדי בבית המלוכה בבחריין מגנים את הקמפיין הגזעני של נתניהו נגד ערביי ישראל ואומרים "כל מי שהוא משהו בבחריין מרגיש מידה כזו או אחרת של בוז כלפי נתניהו" ● "סיפוח בקעת הירדן יהיה המסמר האחרון בארון הקבורה של השלום" ● "למדינות המפרץ אין שום דבר אישי נגד האוכלוסייה בישראל או נגד יהודים ● "עידן חדש דורש מנהיג חדש"

עוד 836 מילים

שיטת מצליח נתניהו מתעלל בתקשורת - ומנצל אותה לצרכיו

הציניות של ראש הממשלה הגיעה אמש לשיא חדש, כאשר השתמש בכלי התקשורת המרכזיים בארץ כדי לתקוף את התקשורת ● הוא סירב להתחייב שלא יפעל לבחירות שלישיות אם ייכשל בהרכבת ממשלה, ולא הסכים לומר שלא יקדם חוק שיחלץ אותו מהרשעה או מאסר ● פרשנות

עוד 576 מילים

אחרי ששוק המלט נפתח לייבוא ולתחרות, מחירו צנח ● אבל ההוזלה הזו לא השפיעה על מחירי הדירות, והיצרנים הישראלים טוענים שהם עומדים בפני קריסה ● מי בוחש בחוטים בתעשייה הוותיקה הזו, כיצד מעורבבים שם הון ושלטון, אוליגרכים ופוליטיקאים, ומדוע איש לא סופר את העובדים עצמם

עוד 2,179 מילים

נתניהו ביטל כנס פעילים בעקבות "מחקר עומק"; גנץ במסר לנשיא ריבלין

יו"ר ועדת קלפי מטעם ש"ס יועמד לדין בכפוף לשימוע בגין זיופים בקלפי בטמרה ● כחלון מכחיש את הפרסום: "לא פורש. אני בשיא המרץ, רוצה להמשיך ולכהן כשר האוצר" ● שקד תוקפת את נתניהו: "לרה"מ ולסביבתו הקרובה יש איבה לא רציונלית כלפיי" ● רה"מ לאחר שיו"ר ועדת הבחירות סירב להיפגש עמו: "מלצר אמר לחוקק את חוק המצלמות ואז אמר שאין זמן"

עוד 46 עדכונים

פרשנות כדי שנתניהו יילך, עדיף לכחול-לבן להיות קטנה

כדי שציר נתניהו והדתיים לא יגיע ל-61 מנדטים צריכים לקרות שלושה דברים: שהעבודה-גשר והמחנה הדמוקרטי יעברו את אחוז החסימה, שעוצמה יהודית תישאר בחוץ, ושהפערים בין הסקרים למנדטים יהיו הפעם קטנים במיוחד ● אלה יותר מדי דברים לקוות להם ● ללא חיבוק של המחנה הדמוקרטי-ליברלי לערבים, הדמוקרטיה הישראלית עלולה לקרוס

עוד 2,276 מילים
סגירה