רגע אחרי השעה שמונה בערב, ב-19 ביוני 1953, אתל רוזנברג, 37, אם לשני בנים קטנים, הוּבלה אל הכיסא החשמלי בכלא סינג סינג בניו יורק. זה קרה דקות ספורות אחרי שחיי בעלה, יוליוס, הסתיימו באופן דומה. שנתיים קודם לכן הורשעה בקשירת קשר לרגל לטובת ברית המועצות, ועכשיו הפכה לאישה הראשונה בארצות הברית שהוצאה להורג על עבירה שאינה רצח.

תיאורה המרשים והמיומן של הביוגרפית הבריטית אן סבה על חייה של רוזנברג, Ethel Rosenberg: A Cold War Tragedy (אתל רוזנברג: טרגדיה של המלחמה הקרה), הוא לא עוד סיפור על מה שרבים תופסים כאי צדק משווע. הוא גם עלילה סוחפת על בגידה בתוך המשפחה, מיזוגיניה ואנטישמיות – משפטם של בני הזוג רוזנברג תואר כפרשת דרייפוס של אמריקה – וכל זה על רקע הפחד, הפרנויה וההיסטריה שאפיינו את שנות ה-50 המוקדמות. הזכויות הקולנועיות לביוגרפיה כבר נחטפו על ידי סרטי מירמקס.

אן סבה (צילום: באדיבות המצולמת)

לסבה אין ספק שיוליוס רוזנברג היה מרגל סובייטי, והיא גם לא מכחישה שאשתו, כמעט בוודאות, ידעה על מעשיו. "אני לא מנסה לפתוח מחדש את המשפט הזה", היא אומרת, "אני מנסה לספר סיפור חיים". סבה מאמינה שחשוב גם להכיר בכך שבזמנו, התחושה בארצות הברית הייתה שאמריקה ניצבת מול "איום קיומי מכיוון ברית המועצות".

ואכן, מעצרם של בני הזוג רוזנברג בקיץ 1950 הגיע ברגע טעון במיוחד בשנים הראשונות של המלחמה הקרה. רוסיה פוצצה את הפצצה האטומית שלה באוגוסט 1949, מאו דזה-דונג ניצח בסין חודשיים מאוחר יותר, וביוני 1950 פלשה קוריאה הצפונית לשכנתה מדרום והציתה עימות עקוב מדם שאליו נגררה ארצות הברית במהירות.

במשך עשורים אחרי ההוצאה להורג הכחישו רבים מתומכי בני הזוג את אשמתו של יוליוס רוזנברג, ביניהם גם שני בניהם, מייקל ורוברט. אבל ב-1995, עם חשיפת מסמכי וינונה – תמלול המסמכים המוצפנים בין מפעילים סובייטים לבין המגויסים שלהם בארצות הברית, כפי שפוענחו על ידי המודיעין האמריקאי – אישרו שיוליוס רוזנברג אכן ריגל לטובת רוסיה בשנות ה-40 המוקדמות.

לסבה אין ספק שיוליוס רוזנברג היה מרגל סובייטי, והיא גם לא מכחישה שאשתו, כמעט בוודאות, ידעה על מעשיו. "אני לא מנסה לפתוח מחדש את המשפט הזה", היא אומרת, "אני מנסה לספר סיפור חיים"

יוליוס, מהנדס-מפקח במעבדה של צבא ארצות הברית וקומוניסט נלהב, העביר לסובייטים את מה שהמפעיל שלו, אלכסנדר פקסילוב, תיאר כ"מסמכים טכניים בעלי ערך רב". ליברל, שם הקוד שקיבל מהרוסים, המשיך לגייס חברים נוספים שגם להם הייתה גישה למסמכים צבאיים מסווגים.

דווקא העובדה שגייס בני משפחה למעגל הריגול שלו – וספציפית, את אחיה של אתל, דייוויד גרינגלאס – היא זאת שסללה את דרכם של בני הזוג אל הכיסא החשמלי. גרינגלאס, שהיה שותף לאמונה ברעיון הקומוניסטי כמו אחותו וגיסו, נשלח באוגוסט 1944 לעבוד בלוס אלמוס על פרויקט מנהטן הסודי ביותר.

אתל ויוליוס רוזנברג, במרכז, במהלך משפטo בניו יורק, 1951 (צילום: AP)

"יוליוס, למרות שלא היה לו ידע מיוחד לגבי הפצצה, האמין שברית המועצות, כבת ברית מרכזית בזמן מלחמה, צריכה ליהנות מכל המידע שהאמין שעכשיו יוכל להשיג מדייוויד, מכונאי פשוט בלי מומחיות מדעית כלשהי, שנשלח לעבוד שם", כותבת סבה.

חשיבות סודות האטום שהועברו על ידי גרינגלאס לסובייטים באמצעות יוליוס רוזנברג שנויה במחלוקת. הוא לא היה המרגל היחיד או החשוב ביותר בפרויקט מנהטן. המדען יליד גרמניה, קלאוס פוקס, שעבד בלוס אלמוס ונעצר בבריטניה בפברואר 1950, העביר מידע מזיק בהרבה לסוכניו של סטלין.

אך מעצרו של פוקס, ואחריו הווידוי שלו, הובילו לציד מרגלים שבתוך ארבעה חודשים הוביל את האף-בי-איי לפתח דלתו של גרינגלאס ואחר כך ליוליוס רוזנברג.

חיילת על לוח השחמט של האף-בי-איי

כפי שהודו עורכי דין של הממשל בשיחות פרטיות, התביעה נגד אתל רוזנברג "לא הייתה חזקה במיוחד". יחד עם זאת, מהר מאוד היא הפכה לחיילת על לוח השחמט של האף-בי-איי, במאמצי הסוכנות לסחוט וידוי מבעלה וחשוב מכך – שמות של מרגלים אחרים.

דייוויד גרינגלאס האזוק מלווה על ידי המרשל יוג'ין פיצג'רלד מבית המשפט הפדרלי בניו יורק אחרי שנידון ל-15 שנות מאסר, 6 באפריל 1951 (צילום: AP)

"ייתכן שההליכים נגד האישה ישמשו כאמצעי סחיטה בעניין זה", כתב ג'יי אדגר הובר, ראש הלשכה הפדרלית לחקירות, לתובע הכללי האוורד מקגראת, יומיים אחרי מעצרו של יוליוס רוזנברג. ההאשמות שהוגשו נגדה בהמשך תחת חוק הריגול משנת 1917, כותבת סבה, "היו חלשות ולא מבוססות. למעשה, אתל הורשעה בכך שניהלה שיחות עם בעלה ואחיה".

אך חולשת התיק נגדה לא מנעה מהתובעים לנסות להציג את אתל רוזנברג כסכנה וכאיום לביטחון הלאומי. "אם הפשע שבו אתל מואשמת לא היה מתרחש, ייתכן שלא היינו נאלצים להתמודד עם המצב הנוכחי בקוריאה", אמר עוזר התובע הראשי במחוז הדרומי של ניו יורק.

במשך עשורים אחרי ההוצאה להורג הכחישו רבים את אשמתו של יוליוס רוזנברג. אבל חשיפת המסמכים המוצפנים של המודיעין האמריקאי ב-1995 אישרה שהוא אכן ריגל לטובת רוסיה בשנות ה-40 המוקדמות

ייתכן שההיבט המדהים ביותר של החקירה הוא שהרשעתה של אתל רוזנברג נשענה, בסופו של דבר, על השקרים שסיפר אחיה ועל בגידתו. כדי לחמוק מעונש המוות ולהגן על אשתו ושותפתו לעבירה, רות, גרינגלאס התוודה במהירות שריגל ושיתף פעולה עם האף-בי-איי בחקירתם את יוליוס רוזנברג.

רות גרינגלאס בבית המשפט הפדרלי בניו יורק, 14 במרץ 1951 (צילום: AP)

בסופו של דבר, גרינגלאס ניסה להרחיק גם את אחותו ממרכז העניינים. "אמרתי קודם, ואגיד את זה שוב, בכל הכנות כי זאת עובדה: מעולם לא דיברתי על זה עם אחותי כלל", אמר לחבר המושבעים הגדול באוגוסט 1950. אבל העדות המהותית הזאת, שלפי החוק האמריקאי לא הייתה צריכה להיחשף בפני ההגנה, לא פורסמה כלל עד 2015.

במקומה שמעו המושבעים במשפט סיפור אחר לגמרי מבני הזוג גרינגלאס. בני הזוג טענו שבספטמבר 1945 אתל רוזנברג הקלידה חלק מהמסמכים שדייוויד סיפק לבעלה.

העדות הזאת תיארה את אתל רוזנברג כשותפה פעילה בריגול של בעלה, וכמעט בוודאות הובילה להרשעתה. כפי שציין התובע בדרמטיות בנאום הסיכום שלו, אתל רוזנברג "ישבה ליד מכונת הכתיבה הזאת ולחצה על הקלידים, נקישה אחרי נקישה, נגד מדינתה שלה ולמען האינטרסים הסובייטים".

חולשת התיק נגד אתל רוזנברג לא מנעה מהתובעים לנסות להציגהּ כאיום על הביטחון הלאומי. "אם הפשע בו אתל מואשמת לא היה מתרחש, ייתכן שלא היינו נאלצים להתמודד עם המצב הנוכחי בקוריאה", נטען נגדה

הבסיס להאשמות החדשות האלה הונחו בתחילה על ידי רות גרינגלאס, שכבר ניצלה את הבימה שניתנה לה בריאיון עם Jewish Daily Forward כדי לתאר אותה ואת בעלה כקורבנות של בני הזוג רוזנברג. הנטייה שלהם לשמאל, משובת נעורים, טענה, נוצלה על ידי הגיסים המבוגרים שלהם, הקומוניסטים הנאמנים.

אתל רוזנברג (במרכז) מגיעה לכלא סינג סינג בניו יורק, 11 באפריל 1951 (צילום: Marty Lederhandler, AP)

רות גרינגלאס תיארה את אתל רוזנברג בצורה ביקורתית כ"אדם הדומיננטי" במשפחה. גרינגלאס האשימה את גיסתה שלא הייתה "קונה מקצב או ירקן אלא אם היה תומך גלוי ברוסיה הסובייטית. היא התייחסה לכל מי שהתנגד לקומוניזם כאל אויב אישי שלה".

לבגוד בבשר מבשרך

אחרי הרשעתם של בני הזוג רוזנברג קיבל גרינגראס עונש מאסר של 15 שנה ושוחרר אחרי שריצה עשר שנים מתוכן. רות מעולם לא הואשמה. בריאיון טלוויזיוני ב-2001, הודה גרינגלאס – שהופיע כשהוא מחופש – ששיקר בבית המשפט, ואמר שלא היה לו "שום זיכרון" של תקרית ההקלדה.

הוא טען שאשתו עזרה לו עם הרישומים. רות, הוסיף, הובילה אותו לשנות את עדותו המקורית כשסיפרה לאף-בי-איי שאתל הייתה זאת שהקלידה את המסמכים.

כשבנה ובתה נעצרו, טסי הייתה נאמנה לדייוויד. בביקוריה הלא תכופים בבית הסוהר כדי לראות את בתה, טסי בעיקר ייסרה את אתל על כך שלא שיתפה פעולה עם האף-בי-איי ולא עשתה די כדי להציל אותו

גרינגאלס, שלא נראה כמי שמביע חרטה, אמר: "אני ישן היטב. לא אקריב את אשתי ואת ילדי למען אחותי. לא היה לי מושג שהם ייתנו לה עונש מוות".

כריכת ספרה של אן סבה, "אתל רוזנברג: טרגדיה של המלחמה הקרה" (צילום: באדיבות המחברת וההוצאה)

כפי שאמר יושב ראש חבר המושבעים לעיתונאי ב-1975, עמיתיו המושבעים האמינו לראיות של גרינגלאס "בדיוק משום שלא יכלו להאמין שמישהו יפנה ככה נגד בשר מבשרו וישקר בשביל זה. לפי ההיגיון שלהם, אם הוא עושה משהו כל כך נורא לאחותו, סימן שהוא אומר את האמת".

הבגידה של גרינגלאס באחותו הוחמרה עוד יותר בשל מערכת היחסים הקרובה שהייתה ביניהם בעבר. כמו שאר המשפחה, אתל העריצה את אחיה הקטן. היא הייתה "מטורפת על דובי", זוכרת חברה ומשתמשת בשם החיבה היידישאי לדייוויד, והפכה מרצון, אומרת סבה, "לאם חלופית בשבילו".

דייוויד הנער התקרב לחבר החדש של אחותו, יוליוס, והרעיות היו גם הן קרובות זו לזו. אך כפי שסבה מציינת, "הקִרבה האינטנסיבית ביניהן התפתחה בהדרגה לעוינות קלה מצד רות, שהתעוררה אולי בשל מעמדה העליון של אתל כאם ובגלל הבית היפה שלה, בהשוואה לדירה העלובה של רות".

אחרי המלחמה, סדרה של עסקים משותפים שבהם היו הגברים מעורבים כשלו, דבר שהרחיק עוד יותר את הנשים זו מזו.

דייוויד לא היה בן המשפחה היחיד במשפחת גרינגלאס שבגד באתל. אמא שלה, טסי, הייתה "אישה מרירה שחיבתה – ככל שהייתה – הוקדשה לבנים במשפחה", לפי אחד התיאורים בספר. היא לא עשתה דבר כדי לעודד את מאמצי בתה לחמוק מהעוני שהכביד על רצונה ללמוד בקולג', להפוך לזמרת אופרה או לשחקנית.

משמאל: הארי מק'קייב, משנה למרשל אמריקאי, יוליוס רוזנברג ואשתו, אתל רוזנברג, ואנתוני ה' פאבונה, סגן מרשל בניו יורק, 8 במרץ 1951 (צילום: AP)

קול הסופרן היפייפה של אתל לא הרשים את אמא שלה. לא היו שום הוכחות לכך שמישהו מבני משפחתה טרח אי פעם לראות אותה מופיעה כשהצטרפה למקהלת החובבים היוקרתית, סקולה קנטורום.

בדיוק בהופעה כזאת משכה את תשומת לבו של הסטודנט יוליוס רוזנברג, אז בן 18, כשראה אותה שרה בערב השנה החדשה 1936 בערב לאיגוד יורדי הים הבינלאומי. "אהבתי אותה מאז אותו הלילה, ותמיד כשאני שומע אותה שרה זה מרגיש כמו בפעם הראשונה ואני יודע ששום דבר לא יוכל להפריד בינינו – שום דבר לא יפריד".

"אהבתי אותה מאז אותו הלילה, ותמיד כשאני שומע אותה שרה זה מרגיש כמו בפעם הראשונה ואני יודע ששום דבר לא יוכל להפריד בינינו – שום דבר לא יפריד"

באופן לא מפתיע, כשבנה ובתה נעצרו, טסי הייתה נאמנה לדייוויד. במהלך ביקוריה הלא תכופים בבית הסוהר כדי לראות את בתה, טסי בעיקר ייסרה את אתל על כך שלא שיתפה פעולה עם האף-בי-איי ולא עשתה מספיק כדי להציל את אחיה.

כשהציעה אמה בינואר 1953, שהיא תגבה את הסיפור של דייוויד, השיבה אתל בכעס: "מה? לקחת את האשמה על פשע שמעולם לא ביצעתי ולהשחיר את שמי, את בעלי ואת ילדיי, כדי להגן עליו?"

פנייתה של אתל רוזנברג לנשיא היוצא, הארי טרומן, בבקשה לחנינה נשיאותית חשפה את רגשותיה האמיתיים כלפי אחיה. היא תיארה אותו כ"קין" ואת רות כ"נחש", וציינה: "דייוויד, אחינו, יודע היטב את תוצאות מעשיו, מתמקח ומוסר את חיינו בתמורה לחייו ולחיי אשתו". בזמן שהיא גוועה במאסר, מאמינה סבה, מטרתה של אתל רוזנברג הייתה "להיות שונה ככל האפשר ממשפחת גרינגלאס".

פרקליט ההגנה עמנואל בלוך, מנחם את סופי רוזנברג בזמן שהיא מביטה על ארונות הקבורה של בנה וכלתה, יוליוס ואתל רוזנברג, במהלך טקס הלוויה שלהם בלונג איילנד, 21 ביוני 1953 (צילום: AP)

טסי עצמה לא השתתפה בלווייתה של אתל. במקום זה, היא התקשרה לאף-בי-איי ואמרה לקצין השטח הראשי הממונה על החקירה שבתה היתה "חיילת של סטלין".

רעיה, אם וקומוניסטית מסורה

אין ספק שאתל רוזנברג הייתה קומוניסטית מסורה. לדברי אישה שהתיידדה איתה בכלא, היא "מילאה אחר הוראת המפלגה באופן לא ביקורתי, בלי לפקפק בנאמר ובאגרסיביות".

יתרה מכך, כותבת סבה, על אף שאולי לא הייתה מרגלת, "ברור שהיחסים בין אתל ליוליוס היו קרובים כל כך, עד שבלתי נתפס שהיא לא ידעה על עסקי הריגול שלו לטובת הרוסים, ולא עודדה אותם, ובמונחים של 1951 זה הפך אותה לשותפה לדבר עבירה".

"ברור שהיחסים בין אתל ליוליוס היו קרובים כל כך, עד שבלתי נתפס שהיא לא ידעה על עסקי הריגול שלו לטובת הרוסים, ולא עודדה אותם, ובמונחים של 1951 זה הפך אותה לשותפה לדבר עבירה"

אבל, שואלת סבה, האם זה פשע, ועל אחת כמה וכמה – פשע שעונשו מוות? "זה לא פשע לדעת דברים", היא אומרת. "היא לא הייתה מחויבת על פי חוק לדווח על מה שהוא עשה".

רוברט רוזנברג, בן 5 בתמונה, ואחיו מייקל, 9, מלווים על ידי עורך הדין עמנואל בלוך לבית הכלא סינג סינג בניו יורק ב-14 בפברואר 1953, כדי לבקר את הוריהם, יוליוס ואתל רוזנברג (צילום: John Lindsay, AP)

כמובן, מסמכי וינונה לא מציעים הוכחה חד-משמעית לאשמתה של אתל רוזנברג. בניגוד לבני הזוג גרינגלאס ולבעלה, למשל, הסובייטים לא הקצו לה שם קוד והתייחסו אליה רק בחטף.

אם השאלה בנוגע לאשמתה של אתל היא תחום אפור, כך גם התפקיד שהיה לאנטישמיות במקרה הזה. מרים מושקוביץ, אסירה יהודייה שישבה בבית המעצר לנשים של ניו יורק, דיברה עם סבה ב-2017 והייתה משוכנעת גם אז ש"שנאת יהודים ריחפה מעל המשפט בנוכחות שאין לטעות בה".

הנשיונל גרדיאן, שבועון רדיקלי שפרסם סדרה של כתבות שעוררו שאלות בנוגע להוגנות המשפט של בני הזוג רוזנברג, בחר בכותרת הזאת ליריית הפתיחה שלו: "האם זה משפט דרייפוס של אמריקה בעידן המלחמה הקרה?".

עבור אמריקאים רבים, החיבור בין יהודים לקומוניסטים היה חזק למדי. "האופן שבו הערכנו את האווירה הכללית הייתה שאנשים הרגישו שאם תגרד יהודי, תמצא קומוניסט", אמר ארנולד פוסטר מהוועד היהודי אמריקאי, המתנגד לקומוניזם.

פנייתה של אתל רוזנברג לנשיא טרומן בבקשה לחנינה חשפה את רגשותיה האמיתיים כלפי אחיה. היא תיארה אותו כ"קין" וכתבה: "דייוויד, אחינו, יודע היטב את תוצאות מעשיו, מתמקח ומוסר את חיינו בתמורה לחייו ולחיי אשתו"

אבל התפיסה, שלפיה, בני הזוג היו קורבנות של אנטישמיות אינה חד-משמעית. "אני לא חושבת שניתן להוכיח שהמעצר שלהם נגרם מאנטישמיות או שהמשפט שלהם הוביל לעלייה באנטישמיות", אומרת סבה.

הקהילה היהודית, היא מאמינה, "הייתה מפולגת לגמרי" בעניין. עורכי הדין של ההגנה, מני ואלכסנדר בלוך, היו יהודים, כך גם היו השופט הצעיר והאמביציוזי, ארווינג קאופמן, ועורכי הדין מטעם התביעה, ארווינג סייפול ורוי כהן.

מרים מושקוביץ, 98, מלווה באחיינה אירה מושקוביץ ובאשתו קארן פונטי, כשהם יוצאים מבית המשפט הפדרלי בניו יורק ב-4 בדצמבר 2014, אחרי ששופט דחה את בקשתה למחוק את הרשעתה מ-1950 בגין קשירת קשר לשיבוש הליכים לקראת משפט הריגול של יוליוס ואתל רוזנברג. היא ריצתה את עונשה, שנתיים מאסר (צילום: Richard Drew, AP)

"היה רצון בקרב יהודי הממסד להרחיק את עצמם מהיהודים הקומוניסטים האלה שלא היו פטריוטים, בגלל שהייתה תפיסה לפיה הם ייצגו סכנה. הם ממש רצו להראות שהם יותר פטריוטים מאנשים כמו אתל ויוליוס. לכן ארווינג קאופמן נלחם כדי לקבל את התיק הזה", מרחיבה סבה.

"היה רצון בקרב יהודי הממסד להרחיק את עצמם מהיהודים הקומוניסטים האלה שלא היו פטריוטים, בגלל שהייתה תפיסה לפיה הם ייצגו סכנה. הם ממש רצו להראות שהם יותר פטריוטים מאנשים כמו אתל ויוליוס"

כשליש מאוכלוסיית ניו יורק באותה תקופה הייתה יהודית, אבל לא היו יהודים בחבר המושבעים. לדעת סבה, זה משקף בחלקו את העובדה ש"רוב המושבעים הפוטנציאלים אם הם היו יהודים פסלו את עצמם, כי יהודים לא רצו להיות אחראים לשלוח יהודים אחרים למותם".

התביעה גם האמינה שהסיכויים שלה יהיו טובים יותר עם חבר מושבעים לא יהודי, וההרכב הסופי התאפשר בין היתר באמצעות החלטות קריטיות של קאופמן.

ההנחיות האלה פסלו מושבעים פוטנציאלים רבים עם עמדות שמאלניות, קטגוריה שאליה השתייכו יהודי ניו יורק ביחס לא פרופורציוני לשיעורם באוכלוסייה.

רוי כהן היה יועצו המשפטי של ג'וזף מקארתי בחקירות תת הוועדה שלו בסנאט. הוא מתועד פה צוחק בזמן שהוא נחקר בחקירה נגדית על ידי עורך הדין ג'וזף וולץ' בזמן ששימש כעד בשימוע בסנאט, 3 ביוני 1954 (צילום: Henry Griffin, AP)

מעשיו של קאופמן, למעשה, הטו שוב ושוב את כפות מאזני הצדק נגד בני הזוג רוזנברג. ברגעים מסוימים, מציינת סבה, הוא ניהל "מתקפה דו צדדית" על אתל רוזנברג לצד התובעים, בזמן שגם ניסה לעורר ספקות בלב המושבעים באשר לבחירה שלה לבחור בתיקון החמישי לחוקה.

אבל זה היה דווקא כהן, שבקרוב יהפוך ליד ימינו של הסנאטור ג'ו מקארתי ובהמשך לעורך דינו ו"המסדר" של דונלד טראמפ, זכה לקדם את שאיפותיו האישיות ואת שמו יותר מכל. כהן, בנו של שופט ניו יורק ידוע, טען מאוחר יותר שעבד מאחורי הקלעים כדי למנות את קאופמן למשפט.

"אני לא חושבת שניתן להוכיח שהמעצר שלהם נגרם מאנטישמיות או שהמשפט שלהם הוביל לעלייה באנטישמיות", אומרת אן סבה. הקהילה היהודית – כך היא סבורה – "הייתה מפולגת לגמרי" בעניין זה

כהן בן ה-23 היה שחקן מפתח בהבטחת עדות השקר של גרינגלאס, אחרי שהזהיר אותו שאם לא יפליל את אתל רוזנברג ישירות, "לא נוכל להבטיח לך שרות תהיה בטוחה מתביעה". כהן גם קבע שאתל לא תחמוק מהוצאה להורג, כשהודה מאוחר יותר שאמר לקאופמן, "היא גרועה יותר מיוליוס. היא המוח מאחורי הקונספירציה הזאת".

אייזנהאואר לא אהב

בסופו של דבר, גורלם של בני הזוג רוזנברג הוכרע על ידי דווייט אייזנהאואר, אחרי שטרומן בחר להעביר את בקשות החנינה ליורשו. בזמן שהקמפיין להציל אותם התחיל לצבור תאוצה ומשך אלפי אנשים לאירועים מחוץ לבית הלבן, העמדה הציבורית המשיכה לתמוך בהוצאתם להורג.

מבט כללי לכיכר נאסיון בפריז ב-17 ביוני 1953, במהלך הפגנה לטובת בני הזוג רוזנברג (צילום: Louis Heckly, AP)

ליברלים רבים הרחיקו את עצמם מהסיפור כולו. האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות סירב לתמוך בבני הזוג, כמו גם הגברת הראשונה לשעבר, אלינור רוזוולט, מתנגדת משכבר הימים לעונש המוות ותומכת במטרות של השמאל. אפילו הדיילי וורקר, עיתונה של המפלגה הקומוניסטית, לא רצה שום קשר לבני הזוג רוזנברג.

אייזנהאואר התעלם מגל הזעם שהציתו גזרי הדין באירופה, בין היתר פניות מהאפיפיור פיוס ה-12, אלברט איינשטיין ופבלו פיקאסו בבקשה לחון את השניים, ובחר שלא להתערב. באופן פומבי אמר הנשיא שמעשיהם סיכנו את חייהם של "אלפים רבים של אזרחים חפים מפשע".

אייזנהאואר התעלם מגל הזעם שהציתו גזרי הדין באירופה, בין היתר פניות מהאפיפיור פיוס ה-12, אלברט איינשטיין ופבלו פיקאסו בבקשה לחון את השניים, ובחר שלא להתערב

אייזנהאואר התייחס לעימות בקוריאה ואמר שהם "בגדו בחירות שלמענה נלחמים אנשים חופשיים ולמענה הם מתים ברגע זה ממש". אך בתכתובות אישיות רמז שהוא מונע גם מהרצון שארצות הברית לא תיתפס כ"חלשה ופחדנית" אל מול האיום הסובייטי.

כפי שכתב לבנו, נדמה שהנשיא גם נרעש מהעובדה ש"האישה היא הדמות החזקה והסרבנית, והאיש הוא החלש". הערותיו של אייזנהאואר משקפות נימה של מיזוגיניה שליוותה את המשפט.

דייוויד גרינגלאס יושב ליד המרשל ג'וזף אורטו במהלך שימוע בתת ועדה בסנאט בוושינגטון, 26 באפריל 1956 (צילום: Henry Griffin, AP)

הבגדים המרושלים של אתל רוזנברג והופעתה הלא מטופחת משכו הערות שליליות, כשעיתונאי אחד תיאר אותה כ"מרשימה כמו פודינג לחם". במקביל, הבעתה הקפואה במהלך המשפט יצרה את התפיסה לפיה היא אישה "קרה וחסרת רגשות".

הסיכום של קאופמן הדגיש את העובדה שאתל הייתה מבוגרת מבעלה בשלוש שנים – "סימן ברור לכך שהיא לא הייתה בדיוק עקרת בית למופת", והטיל ספק גם בכישוריה כאם. "אהבתם למטרה שלטה בחייהם", טען קאופמן, "והייתה גדולה אף יותר מאהבתם לילדיהם".

"אתל הפכה לסמל כנגד כל דרך החיים האמריקאית. הם ניסו לייחס לאישה הזאת את הסכנה לאמריקה בגלל איך שנראתה, איך שהיא התלבשה, העובדה שהייתה מבוגרת יותר ולא הפגינה רגשות", אומרת סבה.

"אתל הפכה לסמל כנגד כל דרך החיים האמריקאית. הם ניסו לייחס לאישה הזאת את הסכנה לאמריקה בגלל איך שנראתה, איך שהיא התלבשה, העובדה שהייתה מבוגרת יותר ולא הפגינה רגשות"

במציאות הייתה אתל רוזנברג אם ורעיה מסורה. "אתל שאפה להיות אם טובה יותר מטסי. לכן הייתה עסוקה כל כולה בילדיה, היא רצתה לתת להם את כל הדברים שהיא לא קיבלה".

בניהם של אתל ויוליוס רוזנברג, רוברט מאירופול (מימין) ומייקל מאירופול, משוחחים עם נציגי התקשורת מחוץ לבית המשפט המחוזי בוושינגטון, 14 ביולי 1975 (צילום: AP)

להתעקשות המוחלטת שלה על כך שהיא ובעלה חפים מפשע – התעקשות מוטעית, כפי שוודאי ידעה, לפחות במקרה של בעלה – השתווה רק סירובה הנחוש לשתף פעולה עם הממשלה או להפריד בין גורלה לגורל בעלה.

"זעם קר מציף אותי ואני יכולה להקיא מאימה וגועל", אמרה אתל רוזנברג כשדווח שמשיקולים "הומניטריים" כלפיה, כאם וכאישה, ייתכן שיחוסו על חייה שלה. "אתל לא יכלה להעלות בדעתה חיים שבהם היא בגדה בבעלה ואז המשיכה לחיות עם בניהם. זה פשוט לא היה אפשרי מבחינת התפיסה שלה לגבי מה הם חיים טובים וכנים".

לא הממשל ולא האף-בי-איי רצו לראות את אתל רוזנברג מתה על הכיסא החשמלי. הם קיוו שהלחץ ישבור את בני הזוג עד שהם יישברו וימסרו את שמותיהם של מרגלים נוספים. אבל זה לא קרה. כפי שניסח זאת סגן התובע הכללי, ויליאם רוג'רס: "היא עלתה עלינו".

לא הממשל ולא האף-בי-איי רצו לראות את אתל רוזנברג מתה על הכיסא החשמלי. הם קיוו שהלחץ ישבור את בני הזוג עד שהם יישברו וימסרו את שמותיהם של מרגלים נוספים. אבל זה לא קרה

אתל רוזנברג, משמאל, מלווה על ידי סגן מרשאל ליליאן מקלכלין, בהגיעה לבית המשפט הפדרלי בניו יורק, 5 באפריל 1951 (צילום: AP Photo)

עבור סבה, לסיפור הזה משמעות אקטואלית. "אם יש דבר אחד שהייתי רוצה שיבלוט בספר שלי זה החשיבות של שלטון החוק.

"לא משנה מה חושבים על העמדות הפוליטיות של אתל, ואני לא מתעסקת בעובדה שהיא הייתה קומוניסטית, ושכולנו יודעים היום שקומוניזם היא פילוסופיה לא רלוונטית בנקודה הזאת בזמן.

"אבל לא לתת לה משפט הוגן ועבור הממשל לראות את אחת מאזרחיה כמשהו שניתן להקריב לטובת הכלל – זה משהו שצריך להדאיג את כולנו".