בוויכוח המתלהט על צדקת המדיניות האגרסיבית של נתניהו מול איראן, יש טיעונים לחובה ולזכות. מצד הזכות, מדובר במדיניות שהובילה לפרישת ארה"ב מהסכם הגרעין, לגניבת ארכיון הגרעין, ולשלל התקפות מסתוריות המיוחסות לישראל. מצד החובה, אותה מדיניות איפשרה התקדמות איראנית מטורפת אל נקודת הסף הגרעינית. אבל נראה שבמאזן הכללי – לא כל הנקודות נלקחו בחשבון. אחת הנקודות המרכזיות היא מאזן בעלי הברית. מי איתנו ומי נגדנו במאבק הזה.

בוויכוח המתלהט על צדקת המדיניות האגרסיבית של נתניהו מול איראן, נראה שלא כל הנקודות נלקחו בחשבון. אחת המרכזיות היא מאזן בעלי הברית. מי איתנו ומי נגדנו במאבק הזה

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

במאבק הזה בעלי ברית הם עניין חשוב. גם על-פי דרכו הכוחנית של נתניהו, ברור היה לו שישראל לא תנצח לבדה וזקוקה לבני ברית. לשם-כך הוא רתם את בעל הברית היחיד אותו הוא החשיב – טראמפ, שנכנע להשפעתו של נתניהו ופרש מהסכם הגרעין.

האם טראמפ היה הבחירה הנכונה? כעת, עם הבחירה הדמוקרטית בביידן, ברור לכל שנטישת הצד הדמוקרטי האמריקני הייתה טעות. אך למעשה אפשר היה להעריך שזו תהיה טעות כבר מרגע בחירתו של טראמפ. כבר אז רוב האמריקנים הצביעו נגד טראמפ, ומצב זה של זכיית מיעוט בנשיאות אותת על אפשרות סבירה ביותר לחילופי שילטון, כפי שאכן קרה.

היום ישראל נתפסת באמריקה כנכס רפובליקאי, ורע שכך. כיום ברור שטראמפ אינו, ולא היה צריך להיות, בעל הברית הראשון במאבק זה. אבל למעשה גם אמריקה לא. אפילו לא אמריקה הדו-מפלגתית. למעשה, במאבק מול איראן יכול היה להיות לנו רק בן ברית אמיתי אחד. בעל-ברית עוצמתי במידה כזו, שרק הוא יכול לשנות את המשוואה ולהסיר את האיום האיראני מעלינו. ובעל הברית הזה, לא רק שננטש אלא שגם נשכח מהלב, ובמקום לחבור אליו אנו פועלים נגדו.

מי שביבי שכח וזנח בתהליך הוא לא אחר מהעם האיראני עצמו.

בסופו של יום התלכדות מול סכנה זו תכונה חברתית המוטבעת בנו ומגבשת אותנו לקהילה. בנושא איראן, השילוב הזה של מדינה שמוציאה לרחובות המון משולהב שצווח מוות לישראל מחד, עם פיתוח יכולות לממש את אותה משאלה מאידך, מעורר בנו את מה שאפשר לכנות חרדה אגרסיבית. איום המגויס לתוקפנות לסילוקו. אין ספק כי אנו מחויבים לסילוק האיום, ובעניין זה נתניהו היה לגמרי בקונצנזוס. אך השאלה האמיתית היא כיצד עושים זאת.

ברור שטראמפ אינו בעל הברית הראשון במאבק זה, אבל גם אמריקה לא. בעל הברית האמיתי לא רק ננטש אלא גם נשכח מהלב, ובמקום לחבור אליו אנו פועלים נגדו. מי שביבי זנח בתהליך הוא העם האיראני עצמו

העניין הוא כי חרדה אגרסיבית, כמו זו שאנו חווים, יכולה גם לשמש ככלי. משטר קיצוני ניזון גם הוא מחרדה אגרסיבית שתלכד את העם, ויותר מכך – תשתיק את האופוזיציה. נתניהו, בגישה האגרסיבית שלו, סיפק לאייטולות את תפקיד האויב המלכד, ובשפע.

העם האיראני יודע להפיל משטרים מדכאים, ולאורך המאה העשרים הוא הוכיח את זה יותר מפעם אחת. כך, כדי שמשטר מדכא כמו משטר האייטולות ישרוד, הוא נזקק לאויב מלכד, אויב שבתחילת דרכו היה סדאם חוסיין, וכשזה נפל, התפקיד הועבר אלינו. משטר האייטולות משקיע משאבים רבים כדי לשמר אותנו כאויב ולייצר לשם-כך איומים עלינו.

מה שקרה הוא שהעם האיראני הושתק. לא דרך דיכוי, אלא דווקא דרך אותה אגרסיביות שהופעלה נגד המשטר. אגרסיביות שהתבטאה באותה פרישה מהסכם הגרעין, באותן הסנקציות שטראמפ הטיל ובאותן התקפות על פרוייקט הגרעין. דווקא היא שהביאה להשתקת ההתנגדות.

כך, אם נביט על השפעת הסכם הגרעין – לא בהיבט של התנהגות המשטר אלא על התנהגות העם האיראני, נמצא, שכאשר רף תחושת האיום הונמך התגלה בעל הברית האמיתי שלנו – עם שמבקש נורמליות. עם חתימת ההסכם העביר המערב לאיראן מיליארדי דולרים שהוקפאו ואיפשר לאיראן לנרמל את סחר הנפט.

צעדים אלה אמורים היו לכאורה לחזק את שלטון האייטולות, אך מה שקרה היה בדיוק הפוך – דווקא הסרת האיום והמצור עוררה את העם האירני לצאת נגד השלטון, ואנו חזינו בגל הפגנות ענק של סטודנטים ששאלו איפה הכסף, של נשים שהסירו בפומבי את הרעלות, של סוחרים שביקשו הקלות בעול המיסים, ושל סתם עמך שבקשו נורמליות וחופש מהמשטר המדכא.

עם חתימת ההסכם העביר המערב לאיראן מיליארדי דולרים שהוקפאו. צעדים שאמורים היו לכאורה לחזק את שלטון האייטולות, אך קרה ההיפך: הסרת האיום והמצור עוררה את העם האיראני לצאת נגד השלטון

כל אלו הושתקו ונעלמו בחסות תחושת החירום הלאומית שהביאו פרישת טראמפ מהסכם הגרעין, החזרת הסנקציות, והתגברות הפיגועים נגד תכנית הגרעין. דווקא הפעילות הפרו-אקטיבית הזו עזרה לחנוק את המחאה המתגברת ועודדה את אגרסיביות המשטר בדיכוי עמו שלו.

נתניהו וטראמפ הפנו עורף לבעל-הברית החשוב הזה, אך לא רק לו. חלק חשוב נוסף בפירוק הדינמיקה השלילית הזו של חרדה אגרסיבית הוא רחב הרבה יותר וקורה ברמה העולמית במה שנקרא "משפחת העמים".

הסכם הגרעין היה הסכם עולמי ששותפו בו בכוונה כל אותם שחקנים משפיעים בעולם. האיחוד האירופי, רוסיה, סין והאומות המאוחדות היו שותפים בהסכם, וגם מכל אלו התעלם טראמפ בפרישה החד צדדית.

להתעלמות הזו והפניית העורף לעולם, גם לה יש תרומה נכבדה בהעצמת החרדה האגרסיבית, לא רק של העם האיראני, אלא של כל העמים השונים בתוך מערכת היחסים העולמית הזו. זו שבירת אמון שיש לה השלכות ארוכות טווח, ושהחזרתה שולחת אותנו לנתיב חתחתים ארוך ומפותל ורצוף משברים.

האם אנשים אחים אנחנו, או אויבים שטובתנו נגזרת מרעת הזולת, או לפחות אדישות כלפיו וגורלו? את זה ימים יגידו.

אבל מלבד בעל הברית החשוב הזה, העם האיראני, שנתניהו וטראמפ הפנו לו עורף, נשבר האמון גם עם כל השחקנים המשפיעים בעולם שהיו שותפים להסכם הגרעין, מהם התעלם טראמפ בפרישתו החד צדדית

אולם מה שצריך להיות ברור לכל מי שעיניו בראשו ומתבונן על עולמנו, הוא כי כובד המאסה האנושית הגדלה על עולמנו מוגבל המשאבים, יוצר תלות גבוהה בין כל חלקי האנושות. לניהול מערכת שמתעלמת מכך יהיה מחיר גבוה שיושת על האנושות כולה.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.