ממאחז קטן בגוש עציון לנופים השלווים בגבול הולנד ובלגיה - יומן מסע

נדרין – לוקסמבורג – בלגיה (צילום: נחום פצ'ניק)
נחום פצ'ניק
נדרין - לוקסמבורג - בלגיה

השבוע הגעתי לבלגיה לשהות של יממה אחת בכפר ציורי וקסום, אחרי ארבעה ימי מסע התפרקות ובנייה מחדש ועם הרבה עוצמה והתפתחות. הייתי בטיסה לגן עדן עם קונקשן בגיהינום, ולמדתי דווקא די הרבה בגיהינום. גן עדן וגיהינום הם מצבי תודעה בתוכינו ולא מקום אי שם. אני יוצר בתודעתי את הסבל ואני יוצר בתודעתי את האהבה. בידיי הדבר.

ישבתי על ספסל בכפר בו אני שהיתי והסתכלתי על הנוף טרם שקיעה. השקיעה שם איטית ולוקחת ארבע שעות בערך, משש בערב ועד עשר וחצי בלילה, ויש בזה משהו קסום. הרוגע שורה בכל, על גבול השעמום.

תוך כדי הישיבה על הספסל נזכרתי בחוויות ילדות שהיו לי בטבע, בחוץ, בין עצים ודשאים ושבילים ושדות, חוויה עמוקה שהעולם הזה הוא מקום טוב ובטוח. שהעולם הזה מזמין אותנו להיות בני בית בו. לא אורחים ולא זרים, בני בית.

אני נזכר בזה שאני גר במאחז בגוש עציון, מאחז (שעדיין) לא חוקי, שלא יושב על אדמה פרטית של אף פלסטיני, מאחז שגדר ההפרדה עוברת ממזרח לו, קרי יהיה בעתיד, ככל הנראה, בשטח ישראל. ומטר מהבית שלי יש כרם של פלסטיני מבית לחם, ובתכלס יש ביננו כמעט שלום של שכנים

הגמרא אומרת "בטוּב העולם נידון", כלומר הדין, האמת העמוקה של העולם הזה, היא הטוּב. וטוּב זה הפנימיות של הטוֹב. זה אומר שכל אחד מאיתנו הוא אדם טוב, שנברא בצלם אלוהים וגם אלוהים עצמו מהותו טוב ואהבה פעילה.

הדרך מהולנד לכפר הזה לקחה לי כ-3 שעות, בהן שמתי לב (בפעם הרביעית) שאני היחיד שצופר בכביש והפסקתי. נסעתי לאט יותר וחשתי תקווה גדולה, ובכלל לא הבחנתי שעברתי את הגבול בין הולנד לבלגיה.

פעם היו שם שתי מלחמות עולם והגבול היה מסוכן, ממש כמו הגבול בין ישראל וסוריה, והיום אין מעבר גבול! הווייז עבר לי מתי שהוא מהולנדית לצרפתית, והשלטים כנ"ל.

המישור ההולנדי הפך לגבעות בלגיות, והעיירות החדישות והמתועשות של דרום הולנד הפכו לכפרים ציוריים ועתיקים עם מבנים דמויי טירות מכושפות שטרם פיענחתי מה הם.

ואמרתי לעצמי שאם הם יכולים גם אנחנו יכולים, אם הם עברו מלחמת עולם ראשונה ושנייה, והיום הם שכנים טובים, שדוברים אמנם שפות שונות, צרפתית והולנדית, אבל משתמשים באותו מטבע – כך גם הגבול בין סוריה לישראל יכול להיעלם. אנחנו לא פחות טובים מהם. אני מדמיין שיהיו לנו שתי שפות שונות ושתי תרבויות שונות ומטבע אחד, ובלי מעברי גבול ובלי מלחמות, וזה ממלא אותי תקווה.

יש שם שגשוג, ומלא ירוק וצמיחה (תרתי משמע) ורוגע, והוא מורגש בבתים וברחובות. אפילו הפרות והסוסים רגועים באחו. ואני מזכיר לעצמי שהשלום הוא שמו של הקב"ה, ושהשלום מתחיל מהאפשרות שלנו לראות בתודעה שלנו חזון בהיר ובר קיימא של שלום וגן עדן עלי אדמות. לא אי שם אלא כאן בבית, ביננו לבין השכנים שלנו.

אף אחד לא מציק לאף אחד. לא קוטף פירות ללא רשות. כשאני משקה את עץ התות שלי אני דואג להשקות את עץ התאנה שלו, וזה סימבולי בעיניי. הוא תמיד מסכים לילדים שלי לקטוף מהתאנים והענבים בקיץ, ואני מוציא לו בקבוקי מים כשהוא בא עם משפחתו לעבוד בשדה.

אני נזכר בזה שאני גר במאחז בגוש עציון, מאחז (שעדיין) לא חוקי, שלא יושב על אדמה פרטית של אף פלסטיני, מאחז שגדר ההפרדה עוברת ממזרח לו, קרי יהיה בעתיד, ככל הנראה, בשטח ישראל. ומטר מהבית שלי יש כרם של פלסטיני מבית לחם, ובתכלס יש ביננו כמעט שלום של שכנים.

אף אחד לא מציק לאף אחד. לא קוטף פירות ללא רשות. כשאני משקה את עץ התות שלי אני דואג להשקות את עץ התאנה שלו וזה סימבולי בעיניי. הוא תמיד מסכים לילדים שלי לקטוף מהתאנים והענבים בקיץ, ואני מוציא לו בקבוקי מים כשהוא בא עם משפחתו לעבוד בשדה.

אני לא חולם שהוא ייעלם יום אחד, וגם הוא לא חולם שאסתלק מפה. יש ביננו כבוד בסיסי. יש ביננו הבנה שאנחנו פה בשביל להישאר.

הרב מנחם פרומן שאמר לי פעם על חולצות המתנחלים שנכתב עליהן "אם אין ערבים אין פיגועים" ככה: "זה נכון. זה נכון שאם אין ערבים אין פיגועים. אבל מה לעשות, יש ערבים!".

שלוש שעות וארבעים וחמש דקות מפאריס, מתתי לעלות לרכב ששכרתי ולנסוע מערבה, אבל זה יחכה לפעם הבאה. בינתיים נהניתי מהפסטורליות ההזויה על גבול המכעיסה (איך הם מרשים לעצמם לחיות בשלום והשקט ובבטח כשבמזרח התיכון הכל בוער?!), יצאתי לטיול בוקר, עשיתי מדיטציה, אכלתי משהו, ובצהרים חזרתי לסחיפול לטיסה, בדרך למולדתי האהובה והשסועה.

נחום פצ'ניק הוא תושב "שדה בועז", מאחז קטן בגוש עציון (שלא נבנה על אדמות פרטיות), נשוי באהבה לאוֹרי, אב לארבעה ילדים חמודים. פסיכותראפיסט בהתמחות ומנחה סדנאות בתחום הגבריות והמיניות. בין לבין כותב שירה והגות דתית עצמאית (הספר השני שלו כמעט מוכן), ורץ למרחקים ארוכים (תרתי משמע)

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 653 מילים
סגירה