אוצר המילים של השבוע: שִׂיא

מאת אמיר בן-דוד

בוקר טוב לכם בבית. מזג אוויר נפלא, אביבי ומפנק, כאן באצטדיון הסופרלטיבים בטוקיו. ואיזה יום מ-ר-ת-ק צפוי לנו! אנחנו כבר מרגישים את החשמל באוויר.
בהחלט! אני מחושמל לגמרי מרוב דריכות.
כאמור, בעוד דקות אחדות ייפתח הגמר הגדול בהטלת סופרלטיבים למרחק, ומיד אחריו ייערכו בזה אחר זה מקצי הגמר ביצירת דרמה על כלום, ניפוח אלילים וניפוצם, הגזמה אומנותית ואז – מה שבלי ספק יהיה רגע השיא של היום – מלכת המסלול: זריעת פאניקה למרחב.
איזו התרגשות! למה כדאי לנו לשים לב במיוחד בבוקר הדרמטי הזה?
קודם כל, לשעון העצר שמכסה לי עכשיו חצי פנים ומונה את השניות לקראת תחילת המרוץ. שימו לב איך הדופק שלכם מסתנכרן עם השעון שלנו – בום-בום, בום-בום, בום-בום – נכון שאתם כבר חשים בעורקים את ההתרגשות הגואה בקרבכם לקראת הגמר הקרב?
ולמה כל כך חשוב שנשים לב דווקא לזה?
כי שלשום היה שעון עצר כזה שמנה את השעות והדקות לקראת גמר ההתעמלות של ארטיום דולגופיאט, ואתמול היה שעון עצר כזה שמנה את השניות לקראת תרגיל הקורה של סימון ביילס, בעוד שבוע יופיע שעון עצר כזה שימנה את הזמן לקראת גמר תוכנית בישול כלשהי ובעוד חודש יהיה שעון כזה שימנה את הזמן לקראת גמר האירוויזיון, התחלת הסגר, הפסקת האש או פרסום תוצאות הבחירות.

סימון ביילס מבצעת את תרגיל הקורה שזיכה אותה במדליית ארד באולימפיאדת טוקיו, 3 באוגוסט 2021 (צילום: AP Photo/Natacha Pisarenko)
אח… סגר, הפסקת אש, בחירות… איזו נוסטלגיה מתוקה.
זה העניין המרכזי בענף שלנו. כמעט לא חשוב מה קורה – העיקר שמונים את השניות לקראת האירוע.
שעון עצר הוא המסר. מעניין.
אתה זוכר מה היצ'קוק אמר פעם על שעונים מתקתקים?
היצ'קוק הקופץ לגובה מקרואטיה?
לא, היצ'קוק במאי הקולנוע מאנגליה. הוא אמר שאם אתה רוצה להפחיד את הצופים, אתה לא יכול להראות להם בני זוג יושבים במסעדה וסועדים בנחת, כשלפתע פצצה מתפוצצת והורגת אותם. זה אולי מבהיל לרגע, אבל לא מעורר אימה. אם אתה רוצה להקפיא את הדם בעורקי הצופים, אתה צריך לנוע בעריכה מקבילה מבני הזוג הסועדים ולא מודעים למתרחש, למזוודה שמונחת למרגלותיהם ובתוכה פצצה המחוברת לשעון. הזוג סועד, השניות מתקתקות לאחור, הגבר מקנח את פיו במפית, השעות מתקתקות לאחור, הבחורה מזדקפת ומחייכת, השניות מתקתקות לאחור… אתה איתי? אתה כבר מרגיש את המתח נבנה בתוכך?
ברור.
אז זה מה שאנחנו עושים פה בטלוויזיה.
אנחנו הפצצה המתקתקת?

אלפרד היצ'קוק בבית מלון באוסטרליה, 9 במאי 1960 (צילום: AP Photo)
בדיוק. בונים מתח לקראת בניית המתח הבאה שתוביל לבניית המתח שאחריה. אסור להיעצר, להרהר, לתהות, להתבלבל, לבהות, לדמיין – עצרת, נפסלת. הצופים יברחו. כדי לא לאבד את הצופים אנחנו חייבים כל הזמן למנות את השניות לקראת האירוע הבא, ולנוע מדרמה לדרמה, מריגוש לריגוש, משיא לשיא.
אז בוא באמת נדבר על שיאים. ראינו לא מעט כאלה השבוע בטוקיו. חלקם שיאים היסטוריים שלא היו כדוגמתם.
כמובן. זה מה שיפה באולימפיאדה, ולכן כולנו אוהבים אותה כל כך. באולימפיאדה נקבעים שיאים אמיתיים, לא מדומים. שיאים שאפשר למדוד אותם ולהשוות ביניהם. אגב, שים לב לתופעה מעניינת: הרבה פעמים אנחנו מריצים על המסך שני שעונים בכיוונים הפוכים. שעוני העצר האולימפיים נעים קדימה ומודדים את הזמן של השיאים האמיתיים, השיאים של הספורטאים. ובאותו זמן ממש, שעוני העצר של ערוצי השידור נעים לאחור ומודדים את הזמן שנותר עד לשיא המדומיין הבא של הטלוויזיה.
איך אתה מסביר את התשוקה הזו שלנו לשיאים?
בזירה הספורטיבית זה פשוט מאוד – ברור שכל מי שמנצח כאן בגמר כלשהו הוא הטוב ביותר בעולם בתחומו. הוא התאמן, התחרה וגבר על המתמודדים הכי טובים מהעולם כולו. זה כשלעצמו מרגש ומסעיר אותנו, כי בכל אחד מאיתנו מקננת התשוקה להיות ולו לרגע הטוב ביותר בתחום כלשהו. כמובן שרק מתי מעט מאיתנו גם יזכו לחוות את זה. רוב הצופים הרי לא יצליחו להיות אפילו הטובים ביותר בעולם בגלגול ג'וינט.
אוי, כבר בא לי לשדר את התחרות הזאת! ונעבור כעת בשידור ישיר להיכל הגלגול, שם עומד המתמודד הישראלי להתחרות בגלגול פייסל ענק של גראס רפואי… הוא מתחיל עם קונוס יפה מאוד, שימו לב לליקוק הנייר ולהדבקה המושלמת… נהדר… וכעת להצתה, יופי-יופי, ועכשיו לחלק המסוכן באמת, שאיפה ונשיפה… מדהים! שתי טבעות עשן מושלמות שמשתלבות זו בזו… שכטה בדרגת קושי גבוהה מאוד…
תגיד, מה עישנת על הבוקר?
סתם, הדלקת אותי.
בוא נחזור לשיאים: שים לב שגם בתוך המרוץ הזה, מגמר לגמר ומזהב לזהב, המופע של שיא הרגש הוא תמיד שבירת שיא עולמי.

קרסטן ורהולם מנורווגיה חוגג את השיא העולמי שקבע באולימפיאדת טוקיו כשזכה בזהב בריצת 400 מטר משוכות לגברים, 3 באוגוסט 2021 (צילום: AP Photo/Martin Meissner)
למה?
כי מי ששובר שיא עולמי לא רק זוכה להכרה שהוא הטוב ביותר בעולם. הוא הטוב ביותר בכל תולדות המין האנושי. הוא לא רק גבר על הספורטאים בני דורו, אלא גם ניצח את כל הספורטאים בני הדורות הקודמים.
נו, זה באמת הישג מרגש!
בהחלט. ולכן, כשאנחנו צופים בריצת הגמר שלא תיאמן ל-400 מטר משוכות, כשקראסטן ורהולם שבר את השיא העולמי שהוא עצמו קבע לפני חודש כששבר שיא עולמי קודם, שהחזיק מעמד לא פחות מ-29 שנים, וכשבאותה ריצה עצמה גם הרץ במקום השני שובר את השיא העולמי הקודם, ובכל זאת לא מצליח להגיע ראשון – זה רגע שיא אמיתי, היסטורי, אובייקטיבי, טהור, שאי אפשר להתכחש לעוצמתו. זה "שיא" במשמעות המקורית והמלאה של המילה, שאנחנו עושים כל מאמץ להשכיח אותה, כשאנחנו מזייפים אינספור "שיאים" מופרכים ו"גמרים גדולים" של אירועים קטנטנים ו"דרמות" שנשכחות אחרי יומיים.
זה באמת היה אירוע נדיר.
נכון, כי בזירה הספורטיבית האובייקטיבית שיאי עולם הופכים נדירים ככל שחולף הזמן, לכן גם לנחשקים יותר ומלהיבים יותר, כשבאותו זמן אנחנו מבוססים בשיאים משיאים שונים, שאנחנו כבר לא מסוגלים להבדיל ביניהם.

ארטיום דולגופיאט זוכה במדליית זהב בתרגיל קרקע באולימפיאדת טוקיו, 1 באוגוסט 2021 (צילום: AP Photo/Gregory Bull)
תן דוגמה.
הו, יש דוגמאות בלי סוף. הנה, סיננתי את אינספור הידיעות שפורסמו השבוע על שיאים אולימפיים וריכזתי למענך ולמען הקוראים רק ידיעות חדשותיות אמיתיות לגמרי מהיממה האחרונה בלבד שעסקו בשיאים שאינם מתחום הספורט. למשל: "שיא חדש בהייטק הישראלי: ראפיד גייסה 300 מיליון דולר לפי שווי של עשרה מיליארד דולר".
וואו, מדהים.
בלי ספק. זה באמת אירוע יוצא דופן. נמשיך: "שיא דרמטי במספר המאומתים לקורונה אתמול".
מפחיד.
בהחלט. אבל לצד אלה היו גם "הביקוש לשבבי האודיו של DSPG הוביל אותה למכירות שיא", "שנת שיא לדו גלגלי? אחרי שנים של אכזבה השוק מזנק", "טאואר עקפה את התחזיות עם הכנסות שיא של 362 מיליון דולר", "שיא בהנפקות אג"ח קונצרניות בתל אביב", "סמוטריץ': שיא חדש של חרפה בממשלת בנט-עבאס". כל אלה כותרות אמיתיות, שהתפרסמו בישראל רק ביממה האחרונה.
מה זה אומר?
שאפשר לתאר את תקופתנו כ"עידן השיאים". זוכר את ספר השיאים של גינס? זה שנהגנו לזלזל בו בילדותנו, כי הוא היה מלא באנשים שגידלו את השפם הארוך ביותר בעולם, אכלו הכי הרבה המבורגרים או הפליצו את ההמנון הקוריאני בשני קולות? אז התקשורת המודרנית הפכה בעצמה למין ספר שיאים יומי כזה.

נבחרת ישראל בג'ודו זוכה במדלית ארד באולימפיאדת טוקיו, 31 ביולי 2021 (צילום: AP Photo/Vincent Thian)

ובזמן שאנחנו מתמסרים לאשליה שהמציאות הכלכלית, הפוליטית, החברתית, האקלימית היא מין אולימפיאדה כזו שנערכת למעננו, ואנחנו סופרים את הדקות והשניות וההנפקות וההצבעות ומתרגשים מהשיאים היומיים של היזמים, הפוליטיקאים, הסוחרים, הגנרלים, הקבלנים והסלבריטאים – אנחנו שוכחים שכשהם דוהרים קדימה, אנחנו אלה שתמיד נשארים מאחור.
טוב, כל זה ייגמר בקרוב כשנגיע לשיא משבר האקלים.
אה, שכחתי להזכיר גם את הכותרת "החום שובר שיאים והנוסעים מתבשלים בתחנות ובאוטובוסים" שפורסמה אתמול.
מזל שאנחנו בטוקיו… ועכשיו, הרגע שכולנו חיכינו לו: אנחנו נעבור בשידור חי אל המסלול, שם מתחיל ממש עכשיו הגמר הגדול בהטלת סופרלטיבים למרחק.