סצנה מהסרט שנת הסערה הנצחית (צילום: Neon)
Neon

הווירוס הגיע לקולנוע

זה היה רק עניין של זמן עד שמגפת הקורונה תונצח על המסך הגדול ● הניצן הראשון, "שנת הסערה הנצחית", הוא אנתולוגיה של שבעה סרטים קצרים - חלקם תיעודיים וחלקם עלילתיים - שצולמו ברחבי העולם, כולל איראן, צ'ילה, ארה"ב ותאילנד ● שבעה במאים, שבע נקודות מבט שונות, בכולן עולה המצוקה הגלובלית של סגר, פחד, בדידות, שינוי - וגם איגואנה איראנית שגונבת את ההצגה

מכתב אהבה לקולנוע, שצולם בחשאי ברחבי ארצות הברית, איראן, צ'ילה ותאילנד, על ידי שבעה מהקולנוענים המבטיחים ביותר של ימינו, "שנת הסערה הנצחית" ("The Year of the Everlasting Storm") הוא אנתולוגיה עכשווית העוסקת בהשפעתה של המגפה העולמית במדינות ובתרבויות שונות.

האנתולוגיה הוקרנה בבכורה עולמית בפסטיבל הקולנוע בקאן 2021 במסגרת ההקרנות המיוחדות.

זה היה רק עניין של זמן עד שקולנוענים יבחנו את השפעתה רבת הרבדים של הקורונה על חיי היומיום שלנו. המקבץ הקולנועי מעלה את השאלה המעניינת מתי ואיזה סוג של אמנות יכול – וצריך – לצאת ממשבר, בייחוד משבר בקנה מידה עולמי כמו זה שאנו חווים.

מדובר בנושא מרתק ומאתגר. האם ישנו זמן "מוקדם מדי" בסמיכות לאירועים הקריטיים, או שמא אם מחכים זמן רב מדי האמנות מסתכנת באיבוד הרלוונטיות המיידית שלה?

כידוע, בעקבות המגפה הפקות הסרטים (וכל מגזרי הכלכלה והתרבות האחרים) הוקפאו בפתאומיות במרץ 2020. קולנוענים מסביב לעולם, כמו אזרחים אחרים, הוגבלו לא רק לאזורים הגיאוגרפיים שלהם אלא אל כותלי ביתם.

בתוך כמה שבועות, צורות מוכרות של קשרים חברתיים, עבודה וצריכה השתנו באורח קיצוני. באופן ספציפי יותר, עשיית סרטים, כפי שהכרנו אותה, נכנסה לקיפאון והוערכה כבלתי בטוחה.

המקבץ "שנת הסערה הנצחית" עוסק במגפת הקורונה הן כאירוע פיזי והן כמצב קיומי, ומציג סדרת רצפים קולנועיים שלוכדים את הרמות חסרות התקדים של חרדה, חוסר ודאות ובידוד.

המקבץ "שנת הסערה הנצחית" עוסק במגפת הקורונה הן כאירוע פיזי והן כמצב קיומי, ומציג סדרת רצפים קולנועיים שלוכדים את הרמות חסרות התקדים של חרדה ובידוד

הסרט, שמורכב משלושה פרקים תיעודיים ומארבעה פרקים עלילתיים, מרענן בצניעותו המאופקת. נראה כי המשך הקצר שלו (155 דקות) האיץ בבמאים, שמספרים סיפורים קטנטנים בלי הרבה מהומה (ואגו), אבל בתשומת לב זהירה להשפעה הרגשית של החיים בסגר.

כמו אנתולוגיות קולנועיות אחרות, "שנת הסערה הנצחית" איננו אחיד מבחינת העניין העלילתי והאיכות האמנותית של שבעת החלקים המרכיבים אותו.

פוסטר הסרט שנת הסערה הנצחית
פוסטר הסרט שנת הסערה הנצחית

מנהלי הפרויקט האפי הזה – מבחינת ההיקף ותנאי ההפקה – קיבלו החלטה נבונה להתחיל את האנתולוגיה בסרטו של הבמאי האיראני ג'עפר פנאהי ולסיים אותה בסרטו של הבמאי התאילנדי אפיצ'טפונג ויראסתקול.

הבמאים האחרים הם דיוויד לאורי, לורה פויטרס, דומינגה סוטומאיור, אנתוני צ'ן ומאליק וית'אל, כולם יצרו סיפורים אנושיים ונוגעים ללב שהם גם מיוחדים וגם משונים.

פנאהי מייצג מקרה מעניין במיוחד, היות שבמשך שנים הוא היה נתון במעצר בית בצו המדינה, ונאסר עליו לכתוב ולביים סרטים. אולם כאמן רב-תושייה, פנאהי מצא דרכים אמיצות להגיב על מצבו ועל המעצר האבסורדי שלו. "זה לא סרט", שצולם ובוים ב-2011 מתוך דירתו בטהרן, בשיתוף עם הקולנוען מוג'תבא מירטהמאסב, מציע אמירה על רוח העמידה של אמנים מתוך התבוננות עצמית.

באנתולוגיה הזאת, הפרק המשעשע של פנאהי, שנקרא "חיים", מביא את הסיפור הביתי שלו, שבו איגואנת מחמד ענקית (בשם איגי) ממלאת תפקיד מרכזי. הוא בוחן בפיקחות את תחושת הלימבו שנחתה על מי שנגזר עליהם פתאום להיות מרותקים לביתם. באופן מוזר ואירוני, בשל עברו, פנאהי היה מוכן בצורה יוצאת דופן לניתוק מהעולם החיצוני.

הסיפור נסב על תגובותיהם של בני משפחתו לריחוקם הבלתי נמנע זה מזה. יום אחד, אמו של פנאהי מופיעה בפתח ביתו, לבושה כולה בחליפת מגן. לאחר שאשתו מרססת את החליפה בחומר חיטוי, האם מדברת עם נכדתה בשיחת וידיאו. בסופה, השתיים מחליפות שבועות אהבה והקרבה זו לזו, גם אם פירוש הדבר הוא מוות.

יום אחד, אמו של פנאהי מופיעה בפתח ביתו, לבושה כולה בחליפת מגן. לאחר שאשתו מרססת את החליפה בחומר חיטוי, האם מדברת עם נכדתה בשיחת וידיאו

באופן לא מפתיע, הקטעים התיעודיים קשים יותר. מאליק וית'אל, במאי הסרט "מצלמת גוף" (מ-2020), עוקב אחר בובי יאי יאי ג'ונס, אב שחור שנאבק כדי להחזיר לעצמו את המשמורת על שלושה מילדיו, שנלקחו ממנו על ידי שירותי הרווחה והושמו אצל משפחות אומנה.

הבמאי מאליק וית'אל בפסטיבל קאן, 15 ביולי 2021 (צילום: REUTERS/Eric Gaillard via Alamy)
הבמאי מאליק וית'אל בפסטיבל קאן, 15 ביולי 2021 (צילום: REUTERS/Eric Gaillard via Alamy)

"אמצעים קטנים", המשלב אנימציה בשיחות שמנהל ג'ונס עם ילדיו דרך הסמארטפון, מתייחס לאחד ממאפייני החיים בסגר – שיחות פייס טיים או זום – אבל ממקם אותן בהקשר מפוכח יותר, שבו אותו אב מסור נאבק להיות נוכח בחייהם של בנותיו ובניו.

ברגע נוגע ללב, בובי מדריך את בנו כיצד לנהוג ולהגיב כשהוא שומע יריות מבחוץ – מציאות עגומה ברוב ערי ארצות הברית בימים אלה. לאחר מכן הוא מספר באגביות כיצד הוא עצמו היה ילד מוזנח וחסר בית וכיצד היה עליו להתמודד עם הפרעת דחק פוסט טראומטית כאשר נאבק לזכות שוב במשמורת על ילדיו.

פויטרס, שביימה את הסרט התיעודי הפוליטי זוכה האוסקר "אזרח מספר 4", על מדליף המידע האמריקאי אדוארד סנודן, ואת "סיכון", על מייסד ויקיליקס ג'וליאן אסאנג', יצרה את הסיפור הדוחק ביותר באנתולוגיה (והטוב ביותר בעיניי).

המיני-סרט התיעודי שלה, "מגפת טרור" ("Terror Contagion"), מדגיש את האיום הקרב של אפליקציות המעקב לאיתור נשאי קורונה, המשמשות ומנוצלות להגברת המעקב הממשלתי והמשטרתי אחר אזרחים ללא ידיעתם.

המיני-סרט התיעודי "מגפת טרור" מדגיש את האיום הקרב של אפליקציות המעקב לאיתור נשאי קורונה, המשמשות ומנוצלות להגברת המעקב הממשלתי אחר אזרחים ללא ידיעתם

הסרט מבוסס על ראיונות עם מומחים שמדברים על "הזיהום הדיגיטלי" של הטלפונים, המחשבים והמצלמות שלנו באמצעות תוכנות זדוניות. קבוצת NSO הישראלית מוזכרת במיוחד כמי שנוטה לאיים ולתבוע את כל מי שמנסה לפעול נגדה. הצופים הבקיאים יותר אולי לא יופתעו לגלות כי NSO היא גם יצרנית נשק סייבר וגם מפתחת אפליקציות מעקב לאיתור נשאי קורונה.

במאי הסרטים באנתולוגיה "שנת הסערה הנצחית" בפסטיבל קאן, 15 ביולי 2021 (צילום: REUTERS/Reinhard Krause via Alamy)
במאי הסרטים באנתולוגיה "שנת הסערה הנצחית" בפסטיבל קאן, 15 ביולי 2021 (צילום: REUTERS/Reinhard Krause via Alamy)

הסרט עוסק באופן מטריד למדי בסוג אחר של וירוס שהולך ומתפשט – התוכנה הזדונית של קבוצת NSO. אולם כמו ב"אזרח מספר 4", פויטרס לוקחת צעד אחורה כדי לבחון את ערמומיותם של מעקבים גלובליים, בייחוד בזמן משברים כמו מגפת הקורונה.

דיוויד לאורי, שאולי מוכר ביותר בזכות מערבון האינדי שלו "נאהבים מחוץ לחוק" (מ-2013), מציג סיפור קודר, "להוציא מהקבר את יקירי" ("Dig Up My Darling").

הוא עוסק באישה טקסנית אקסצנטרית בשם קתרין מצ'ובסקי, לשעבר קלייד. היא מחליטה להוציא מהקבר את גופתו של אחיה, על סמך מכתבים ישנים מאביה. שנים קודם לכן, האב גנב את גופת בנו מבית החולים, והיות שלא יכול היה להביא אותה לטקסס, הוא קבר אותה ביישוב כפרי מרוחק.

הדיוקנאות המוצגים ב"סערה נצחית" אינם תמיד עליזים. בדרמה הרזה "ההיפרדות" ("The Break Away"), הבמאי הסינגפורי אנתוני צ'ן, שזכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן על סרטו "אילו אילו" (מ-2013), בוחן את יחסיו של זוג נשוי צעיר, שהולכים ומתפוררים כשהשניים כלואים בבית יחד עם בנם.

הדיוקנאות המוצגים ב"סערה נצחית" אינם תמיד עליזים. בדרמה הרזה "ההיפרדות", הבמאי הסינגפורי אנתוני צ'ן בוחן את יחסיו של זוג נשוי צעיר, שהולכים ומתפוררים כשהשניים כלואים בבית יחד עם בנם

צ'ן מתאר את הלחץ והחרדה של משפחה שחולקת מרחב קטן במשך 45 ימים של סגר. אף על פי שעלילת הסרט מתרחשת בסין, המצב ודאי מוכר ורלוונטי גם לאנשים אחרים. התפרקות נישואיהם של בני הזוג, בגילומם של ז'ו דונגיו ("ימים טובים יותר") ובעלה ז'אנג יו ("פיל יושב מבלי לזוז"), מתחוללת כאשר הם נאבקים לטפל בבנם הצעיר בשעה שאין להם שום הכנסה כדי לכלכל אותו.

במאי "שנת הסערה הנצחית" בפסטיבל קאן, 14 ביולי2021 (צילום: AP Photo/Brynn Anderson)
במאי "שנת הסערה הנצחית" בפסטיבל קאן, 14 ביולי2021 (צילום: AP Photo/Brynn Anderson)

באחת הסצנות, עצביה מרוטים כאשר הוא רוצה לקיים איתה יחסי מין והיא מסרבת. אולם הסיפור מסתיים בנימה של שחרור, כאשר צ'ן מציע הקלה מסוימת מתחושת הקלאוסטרופוביה בצילומי חוץ של רחובות וכרזה ענקית שמוטבעת עליה המילה ווהאן (העיר שבה פרץ הנגיף).

הבמאית הצ'יליאנית דומינגה סוטומאיור, שמשמשת כיום כמרצה לקולנוע בהרווארד והייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס הבימוי הטוב ביותר בפסטיבל לוקרנו על סרטה "מאוחר מדי למות צעיר" מ-2018, בוחנת את הריחוק מיקיריה תחת ההגבלות.

הסיפור שלה, "Sin Título, 2020" ("ללא כותרת, 2020"), הוא תמונה עגומה של אימא-זמרת לשתי בנות שונות מאוד. היא חשה מרוחקת משתיהן, אף על פי שהן גרות קרוב. אחת הבנות מנהלת חווה, ואילו השנייה, בתה העירונית, הפכה זה עתה לאם טרייה. בשלב מסוים, המשפחה "מתאחדת" לרגע, תחת מרפסת. ומועלית ההצעה שאולי יום אחד הרך הנולד יעזור לאכלס את הנוף הריק שיצרה המגפה.

הסיפור הכי ביזארי ולא קונבנציונלי במקבץ הוא "מושבות לילה" ("Night Colonies") הלא-ליניארי של ויראסתקול, המבוסס בכבדות על תמונות וצלילים שמכים בצופים.

הדמות הראשית היא מיטה ריקה, מוקפת במנורות ניאון, כאשר חרקים מכל הגדלים מתאספים בחדר וזוחלים על המצעים. החרקים הגדולים מתחילים לאכול את הקטנים יותר, וקולות אנושיים חסרי גוף נשמעים מתקליט שאינו נראה על המסך.

אפיצ'טפונג ויראסתקול בפסטיבל קאן, 16 ביולי 2021 (צילום: AP Photo/Brynn Anderson)
אפיצ'טפונג ויראסתקול בפסטיבל קאן, 16 ביולי 2021 (צילום: AP Photo/Brynn Anderson)

הפרק, המופשט והרודפני ביותר במקבץ, מרפרר לכל דבר, ממגפה תנ"כית ועד מצבם הנפשי המידרדר של מי שלכודים בבית זמן ממושך מדי. כמו הבמאים האחרים, ויראסתקול חותר לתגובה כנה ואינטימית למשבר עולמי, שאולי באופן פרדוקסלי גם מציעה דימויים יפים להכאיב.

שבעת הבמאים ניגשו לנושא קשה לכל הדעות באיפוק ובענווה מלאי חן. הם עמדו בפני הדחף להשמיע הצהרות אידיאולוגיות או האשמות פוליטיות. תחת זאת, הם התמקדו ברגעים אנושיים "קטנים" ו"אינטימיים" שמתרחשים גם בזמנים קודרים ביותר (שכמוהם נחוו לאחרונה לפני יותר ממאה שנה).

שבעת הבמאים ניגשו לנושא באיפוק ובענווה. הם עמדו בפני הדחף להשמיע הצהרות אידיאולוגיות או האשמות פוליטיות. תחת זאת, הם התמקדו ברגעים אנושיים שמתרחשים גם בזמנים קודרים ביותר

בהתאם לרגישויות האישיות שלהם, כל אחד משבעת הקולנוענים הציג נקודת מבט שונה על אפקט האדוות של המגפה, חלקן הומוריסטיות, חלקן רציניות וחלקן קודרות.

אולי מסימני הזמן הוא שהאנתולוגיה, בעלת השם הקולע "שנת הסערה הנצחית", מסתיימת במפתיע במעין פאוזה, שקט לפני הסערה. הנימה המשתנה של הסיפורים תואמת בצורה הולמת עתיד שאחרי מגפה, שאינו ידוע ואינו ניתן לידיעה.

מה שהופך את האוסף הזה לרלוונטי עוד יותר הוא העובדה שהנגיף המקורי והווריאנטים שלו (הבריטי, הדלתא) עדיין מהווים במידה רבה סכנה ברורה ונוכחת.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
כדה"א מתנהל בחוקיות, צריך להיות טיפש כדי להתעלם מהאותות שהטבע שולח: חמדנות האדם היא העניין, הקפיטליזם ותרבות הצריכה, השפע ההרסני. המסר הוא פשוט ולא מסובך - מעבר של האנושות למסלול הפוך,ח... המשך קריאה

כדה"א מתנהל בחוקיות, צריך להיות טיפש כדי להתעלם מהאותות שהטבע שולח: חמדנות האדם היא העניין, הקפיטליזם ותרבות הצריכה, השפע ההרסני. המסר הוא פשוט ולא מסובך – מעבר של האנושות למסלול הפוך,חדש, כזה שתחשב בכדה"א/הטבע/אמא אדמה.
כעת, אלעס גת

עוד 1,371 מילים ו-1 תגובות
סגירה