פסטיבל קאן תמיד מספק תגליות קולנועיות, אבל ההפתעה הגדולה באמת שלו השנה הייתה סרט תיעודי קטן, שהגיע ממזרח אסיה. "הבקשה היחידה שלי היא שכמה שיותר אנשים יראו את הסרט", אומר האיש שעומד מאחורי הפרויקט החשוב הזה, הבמאי קיווי צ'או.
היצירה החדשה שלו, Revolution of Our Times (מהפכה של זמננו), עוסקת במחאה הגדולה בהונג קונג, והיא עלולה לסבך אותו מאוד. "אני צופה שאיעצר. ניסיתי להתכונן מנטלית למעצר, אבל אתמודד עם זה כשזה יגיע".
כשנותר יום אחד לסיום הפסטיבל הודיעו המארגנים ש"מהפכה של זמננו", סרט מרתק ושובה לב, שלא היה מוכר קודם, יוקרן כתוספת של הרגע האחרון. בקאן בחרו לשמור על הסרט בסוד, מחשש שיחסי ציבור מוקדמים יובילו לכך שנציגים מבייג'ינג יחייבו יוצרי קולנוע מסין לפרוש מהאירוע.
בקאן בחרו לשמור על הסרט בסוד, מחשש שיחסי ציבור מוקדמים יובילו לכך שנציגים מבייג'ינג יחייבו יוצרי קולנוע מסין לפרוש מהאירוע
לאנשי קאן הייתה סיבה טובה לדאגה: מוקדם יותר השנה בוטל השידור של טקס האוסקר ה-93 בסין – לראשונה אחרי עשור – בעקבות מועמדות של סרט דוקומנטרי קצר מאת במאי נורווגי על ההפגנות בהונג קונג.
בתקופה שבה חלקים מרכזיים בתעשיית הקולנוע האמריקאית נכנעים לסדרי העדיפויות הפוליטיים בסין כדי לשמר לעצמם את הגישה לשוק עצום זה, העובדה שבקאן בחרו להקרין את "מהפכה של זמננו" היא בהחלט עניין מעודד ויוצא דופן. טיפה של שפיות בתוך אוקיינוס השיגעון.
לשלוח אל המחתרת
צ'או, יליד הונג קונג, בן 42, תיעד רגע אחר רגע את ההפגנות ההמוניות שם במחצית השנייה של 2019. ההפגנות נתקלו בתגובה משטרתית אלימה, כולל אלפי מעצרים, ובסופו של דבר הפכו לשליטה כמעט מוחלטת של המפלגה הקומוניסטית הסינית על הקולוניה לשעבר.
הסרט מדגיש היבטים מסוימים של תנועת המחאה באמצעות מעקב מקרוב על מספר קבוצות: מפגינים סטודנטים, עיתונאים, תומכים בדמוקרטיה וכמה אנשים מלאי תעוזה שבחרו לקחת את החוק לידיים וזכו לכינוי "הנועזים".
הסרט מדגיש היבטים מסוימים של תנועת המחאה באמצעות מעקב מקרוב על מספר קבוצות: מפגינים סטודנטים, עיתונאים וכמה אנשים מלאי תעוזה שבחרו לקחת את החוק לידיים וזכו לכינוי "הנועזים"
הסרט מתעד גם את העלייה החדה באלימות משטרתית בזמן שהונג קונג נעטפה בקרבות רחוב, בין היתר הוטל מצור של 12 יום על האוניברסיטה הפוליטכנית. באחד הרגעים המזעזעים ביותר בסרט, גופה נהדפת מחלון מגדל גבוה, שם, על פי החשדות, הרשויות המקומיות חטפו ורצחו כמה מהדמויות המרכזיות בתנועת המחאה.
הסרט מסתיים עם אכיפת חוק הביטחון הלאומי של בייג'ינג בשנה שעברה, שקבע שכל מחאה אינה חוקית, סתם את הגולל על התנועה ושלח את המפגינים לשעבר אל מעבר לים או למחתרת.
ולכן, צ'או, שנשאר עדיין בהונג קונג, מסכן את עצמו כדי להציג את הסרט. שם הסרט לבדו עשוי לסבך אותו. זהו החלק השני של סיסמת המחאה, "שחררו את הונג קונג – המהפכה של זמננו", שהרשויות שפועלות כשלוחות של בייג'ינג קבעו שהוא הסתה על פי חוק.
צ'או מספר שעבד על הסרט בחשאי במשך שנתיים כדי לוודא שיוכל להשלים אותו ללא הפרעה. כל הקרדיטים בסרט הם שמות חלקיים או פסבדונים במטרה להגן על זהות משתפי הפעולה. בפתיח מצוין שהסרט נוצר "על ידי אנשי הונג קונג", והוא מסתיים בהודעה שמציינת שחלק מהמפגינים והמרואיינים נעצרו אחרי הצילומים.
כל הקרדיטים בסרט הם שמות חלקיים או פסבדונים במטרה להגן על זהות משתפי הפעולה. הסרט מסתיים בהודעה שמציינת שחלק מהמרואיינים נעצרו אחרי הצילומים
צ'או מוכר בקהילת הקולנוע בהונג קונג כאחד הבמאים של להיט האינדי האקטיביסטי מ-2015, "עשר שנים", אנתולוגיית מדע בדיוני מוערכת. הסרט הורכב מכמה סרטים קצרים דמויי מראה שחורה, שכל אחד מהם חוקר באופנים שונים כיצד עשויה הונג קונג להשתנות תחת הפלישה הזוחלת של המפלגה הקומוניסטית הסינית בשנת 2025. עבודתו של צ'או בפרויקט אפשרה לו להתקרב לקבוצות הצעירים של המחאה.
מה הייתה המוטיבציה לתעד את ההפגנות?
"בהתחלה לא התלהבתי. אבל עד יולי 2019, רבים בהונג קונג הצטרפו לתנועה החברתית, והאנשים שיצאו לרחובות ודרשו דמוקרטיה, חירות וצדק ריגשו אותי. כיוצר קולנוע, המחשבה הראשונה שלי הייתה ליצור מזה סרט תעודה".
אלתרת הרבה במהלך הצילומים.
"אני לא שדרן חדשות, אז המצלמה שבה אני משתמש לא דומה לדברים שבהם עיתונאים משתמשים כדי לתעד דברים מרחוק. הכוונה שלי הייתה להתקרב ולצלם את המפגינים הרבה יותר מקרוב – להקשיב לשיחות שלהם ולתעד את החוויות שלהם.
"אני לא שדרן חדשות, אז המצלמה שבה אני משתמש לא דומה לדברים שבהם עיתונאים משתמשים כדי לתעד דברים מרחוק. הכוונה שלי הייתה להתקרב ולצלם את המפגינים הרבה יותר מקרוב"
"האתגר הגדול ביותר היה לרכוש את אמונם. היה הרבה אי אמון, וטעו לחשוב שאני חפרפרת או חבר לא רגיש. אני לא עיתונאי, אז לא הייתה עליי שום סוג של תעודה מזהה שמעידה על הכוונות שלי, והמפגינים צעקו עליי ודרשו שלא אראה את הפנים שלהם.
"כשהם דרשו לדעת לאיזה ארגון תקשורת אני משתייך, לא ידעתי איך להגיב. אז אמרתי שאני אחד הבמאים של 'עשר שנים'. זה היה השלב שבו המפגינים שתקפו אותי נרגעו קצת. 'אה, ראיתי את הסרט הזה. בסדר, אתה יכול להמשיך לצלם'.
"מאותה נקודה, זה שהייתי הבמאי של 'עשר שנים' הפך לתעודת הזיהוי שלי לכל מטרה שהיא. בגלל האמון הזה, הציגו אותי בפני שתי קבוצות של מפגינים. הקבוצה הלא אלימה, שמתקדמת בשלווה וברציונליות, והקבוצה ההפוכה לה, 'הנועזים', שמעורבים בעימות פיזי".
מה היה תהליך העבודה?
"זה היה כמעט כמו ללהק דרמה טלוויזיונית. הציגו אותי בפני בערך עשרים מהם, אני קורא להם הקומרדים הנועזים, ודיברנו במשך כמה שעות על החוויות שלהם. בסופו של דבר בחרתי כמה מהם, ואמרתי להם שאני רוצה לצלם את הפעולות שלהם, והם הסכימו. כל זה הגיע בזכות האמון שהם רחשו לי בעקבות 'עשר שנים'".
תהיו כמו מים, תהיו כמו דם
צילומי "מהפכה של זמננו" הושלמו באופן כמעט נסי. צ'או הסתכן לא מעט כדי להשלים את העבודה על הסרט. "באחת הפעמים הלכתי לחזית העימות, ופתאום כולם התחילו לצעוק 'לצאת, לצאת'. אבל אני פחות או יותר קפאתי ולא הצלחתי להגיב. כולם השתטחו על הרצפה ואני הייתי היחיד שלא.
"באחת הפעמים הלכתי לחזית העימות, ופתאום כולם התחילו לצעוק 'לצאת, לצאת'. אבל אני פחות או יותר קפאתי ולא הצלחתי להגיב. כולם השתטחו על הרצפה ואני הייתי היחיד שלא"
"עמדתי שם ונפגעתי בראש מכדור גומי. למרבה המזל, חבשתי קסדה. הייתי המום, אבל לא נפצעתי. זה הרגיש כמו סיכון חיים – הייתי יכול להיפגע בעין או בפנים. זחלתי בחזרה מהחזית ובדקתי את הקסדה שלי. היא הייתה שלמה, אז המשכתי לצלם".
מה הרגעים הזכורים לך ביותר?
"יש כל כך הרבה חומר שתועד על ידי התקשורת המערבית, והרגעים הדרמטיים ביותר, או האלימים ביותר, הם אלה ששודרו מסביב לעולם. אבל הקמפיין הזה והתנועה החברתית היו עניין מתמשך. אז חיפשתי עיתונאים עצמאיים וסוכנויות תקשורת כדי למצוא צילומים נוספים של רגעים שפספסתי.
"הרגעים שזכורים לי ביותר הם אלה שבהם הצלחתי לפתח מערכת יחסים עם המצולמים שלי. ברגעים האלה דיברנו ולמדנו להכיר אחד את השני ויכולתי להבין את הרקע שלהם, את המניעים שלהם. אני נוצר את הזמן הזה, בגלל שבו יכולנו ליצור אמון. הרגעים השקטים האלה היו הכי חשובים לי".
היו לך מחשבות לנטוש את הפרויקט?
"אף פעם לא חשבתי להרים ידיים. המשימה שלי הייתה ליצור סרט תיעודי שמשמש כתיעוד של כל מה שקרה – להשתמש במצלמה שלי כדי להראות לאנשים מסביב לעולם מה עשו המפגינים בהונג קונג. תחת החוק הבסיסי של הונג קונג, מובטח חופש הדיבור, אז זאת בעצם יצירה חוקית. כל מה שצילמנו לפני החלת החוק לביטחון לאומי.
"אף פעם לא חשבתי להרים ידיים. המשימה שלי הייתה ליצור סרט תיעודי שמשמש כתיעוד של כל מה שקרה – להשתמש במצלמה שלי כדי להראות לאנשים מסביב לעולם מה עשו המפגינים בהונג קונג"
"האנשים שאחריהם עקבתי הם אלה שבאמת היו בסכנה. בגלל הפעולות שלהם בתוך התנועה הם היו יכולים להיעצר ולהיכלא. אבל עדיין הם היו אלה שעודדו אותי להמשיך ולצלם. אנשים במסכות, חסרי פנים, שהקולות שלהם נלקחו מהם, בגלל שהם כבר לא יכולים להגיד לעולם מה הם מאמינים שנכון וצודק.
"אבל לאחרונה האנשים האלה אמרו לי, 'כל כך נגעת בנו, אנחנו כל כך מתרגשים, בגלל שהסרט שלך מאוד חשוב כדי לספר לעולם מה קרה בהונג קונג'. זה עודד אותי, וזה הפך לאחריות שלי.
"יש הרבה אנשים שיוצרים סרטים תיעודיים, אז לא הייתי בטוח אם צריך ליצור עוד אחד. פקפקתי בערך של העבודה שלי. אבל במהלך חצי השנה האחרונה, אחת מסוכנויות התקשורת הגדולות בהונג קונג נסגרה בגלל החוק לביטחון לאומי.
"כל הדיווחים החדשותיים שלהם, וכל הצילומים שלהם מההפגנות – נמחקו. אנשים כל כך מפחדים – שהם מוחקים פוסטים ישנים מפייסבוק. צנזורה עצמית משתלטת עלינו. אנשים מדווחים על אירועים, אבל בגלל הסיכונים, הם לא יכולים לספר את כל הסיפור".
"כל הדיווחים החדשותיים שלהם, וכל הצילומים שלהם מההפגנות – נמחקו. אנשים כל כך מפחדים – שהם מוחקים פוסטים ישנים מפייסבוק. צנזורה עצמית משתלטת עלינו"
אתה תישאר בהונג קונג?
"יש לי מחויבות עמוקה לרדוף אחרי חירות וצדק, ואני לא חושב שנכון עבורי לעזוב את הונג קונג. אם אתה עוזב מפחד, זאת לא חירות. החירות שחשובה לי היא לא הגוף הפיזי שלי, היא הרוח שלי, הנשמה שלי. כרגע אני מרגיש מאוד נינוח ושלו. לא הייתי מרגיש ככה אם הייתי עוזב את הונג קונג.
"אנשים רבים, בלי קשר לדאגות למשפחה שלהם או לקריירה, נלחמו על מטרות היסוד, חירות וצדק; אני פשוט הולך בעקבותיהם. לא עשיתי את הסרט הזה ממטרות מסחריות. עשיתי אותו בשביל האמנות – אמנים צריכים להסתכן ולהיות חסרי פחד".
"אנשים רבים, בלי קשר לדאגות למשפחה שלהם או לקריירה, נלחמו על מטרות היסוד, חירות וצדק; אני פשוט הולך בעקבותיהם. לא עשיתי את הסרט הזה ממטרות מסחריות. עשיתי אותו בשביל האמנות"
העבודה על הסרט היא לא סוג של טראומה עבורך?
"זה טראומתי לכל אחד שהשתתף בו, ואני שותף לרגשות העצב והצער האלה. אבל שלא כמו אחרים, אני לא ניסיתי להתמקד בדברים אחרים. כיוצר קולנוע תיעודי, הייתי צריך להתעמת מול הדברים שצילמתי בשנתיים האחרונות. עברתי שינויים רגשיים אינטנסיביים. אני בדרך כלל לא יכול לישון, יש לי סיוטים. אני סובל מחרדה ותחושה של חוסר תוחלת".
הסיפור של צ'או וההתנגדות שלו למה שקורה במולדתו, לא מסתיימים כאן. "כשמדברים על נחישות בהונג קונג אומרים – 'תהיו כמו מים'. אבל אני רוצה להוסיף – 'תהיו כמו דם'.
"כולנו נפגענו עמוקות ממה שחווינו, אבל הקשרים שלנו זה לזה מעולם לא היו חזקים יותר, והרצון שלנו להתנגד למשטר מעולם לא היה חזק יותר. בין אם אנשים נשארו בהונג קונג או הוגלו, יש לנו תחושה חדשה של אחדות. אני אומר, 'תהיו כמו דם' בגלל שאנחנו ישות אחת, משפחה אחת, קהילה אחת".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם