אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
מֵאָה 100

בחלוף השנים, עם ההתבגרות, למדתי להעריך את היתרונות בלהיות בן אדם של 70-80, ולזהות את הסכנות שאורבות למי שלא מוכן להסתפק בפחות ממאה

אף פעם לא הייתי בן אדם של מאה. בטח קיבלתי פה ושם מאה באיזו בחינה נשכחת בבית הספר היסודי או בתיכון, אבל בחוויות שנצרבו בזיכרוני הייתי תמיד תלמיד של 70-80. זה גם הסיפור שמספרות עלי התעודות שנשמרו מהימים הרחוקים ההם. 70, 80, לפעמים קצת יותר, לפעמים קצת פחות. אף פעם לא מאה.

זה עניין רציני בחיי, לא להיות בן אדם של מאה. הוא העסיק אותי רבות, לאורך תקופות ארוכות ומשמעותיות, כולל סכומים לא מבוטלים על טיפולים פסיכולוגיים, שהוקדשו גם לסוגיה הזו ולהשלכותיה.

זה עניין רציני בחיי, לא להיות בן אדם של מאה. הוא העסיק אותי רבות, לאורך תקופות ארוכות ומשמעותיות, כולל סכומים לא מבוטלים על טיפולים פסיכולוגיים, שהוקדשו גם לסוגיה הזו ולהשלכותיה

בצעירותי זה היה בעיקר בגלל המבט החיצוני של המבוגרים, עם קלישאת "יש לו פוטנציאל" הידועה – אם הבן שלכם רק היה מתרכז ומתאמץ, עושה עוד מאמץ קטן, לא יותר, הוא היה יכול להגיע להישגים הרבה יותר יפים. הוא יכול להיות תלמיד של מאה, חבל שהוא מסתפק בפחות – משם כבר המשכתי לבד, בלי עזרת המבוגרים. עם התסכול שמתלווה לתחושה שאתה לא טוב מספיק.

לא חרוץ וקפדן כמו אלה סביבך, שלהבדיל ממך חותרים תמיד לשלמות ולא מסתפקים בפחות. אנשי המאה. אלה שאחדים מהם ימשיכו להתרכז ולהתאמץ ולהצטיין ולבלוט הרבה אחרי התיכון ולפעמים גם יגיעו בבגרותם לרשימות מאה האנשים הבולטים בתחומי העיסוק שלהם. אני מכיר כמה כאלה. חלקם חברים שלי. היו תקופות שהתקשיתי להסתיר את הקנאה בהם.

המחשבות האלה עולות עכשיו בגלל שזה המדור המאה של "אוצר מילים". צעד קטנטן לאנושות, נקודת ציון משמחת מבחינתי. מאה מדורים זה בערך 100 אלף מילים, כלומר סדר גודל של רומן רחב יריעה, שנגע עד היום, בין היתר, באבטלה, ביביזם, גירוש, דיכאון, התנצלות, וירוס, זמן, חורבן, טרור, ייאוש, כישלון, לינץ', מחאה, נס, סגר, עוצר, פאניקה, צדק, קפסולה, רוטציה, שוחד, תוכן ועוד. רשימת מילים שמספיק להביט בה כדי לקבל מושג על העניינים שהעסיקו אותנו בשנתיים האחרונות. תמונה לא אופטימית במיוחד, אני מודה.

מאה מדורים זה בערך 100 אלף מילים, כלומר סדר גודל של רומן רחב יריעה. רשימת מילים שמספיק להביט בה כדי לקבל מושג על העניינים שהעסיקו אותנו בשנתיים האחרונות. תמונה לא אופטימית במיוחד, אני מודה

"אוצר מילים" הוא מדור שבועי עם מנגנון הפעלה כפול. השלב הראשון, הפשוט יחסית, הוא לפתוח את החיישנים כדי לאתר את "המילה של השבוע". זו המילה האחת שאיכשהו מצליחה לצוף ולבלוט ולמשוך את תשומת הלב מתוך המהומה המילולית שהיא חיינו. בחדשות, ברשתות החברתיות, ברחוב, בבית הספר, בבית.

Vocabulary100ברגע שהמילה האחת נבחרת מתחיל השלב השני, המפותל יותר: לשוטט סביבה, לרחרח אותה, לצבוע אותה בצבעים שונים, להלביש ולהפשיט אותה, לנסות לראות אילו אסוציאציות היא מעלה, על אילו כפתורים היא לוחצת, מה יכול להתחבר אליה, מה היא מזכירה ולמה. קצת כמו שקורה עם חומרי נפש, זיכרונות וחלומות במהלך טיפול פסיכולוגי. לפעמים זה יוצא סאטירי או מצחיק, לפעמים רציני ומהורהר. תלוי בנסיבות ובמצב הרוח של אותו שבוע.

זה מדור שמטבעו הוא מרפרף, אסוציאטיבי, מדלג בין עניינים אישיים לציבוריים, בין זוטות של חיי היום-יום לעניינים עקרוניים שעל סדר היום. הוא כנראה מתאים למי שלא משקיע את כל האנרגיה, תשומת הלב, המאמץ, בעניין אחד בלבד, אלא מעדיף להתפזר. לשוטט. להרהר.

בחלוף השנים, עם ההתבגרות, למדתי להעריך את היתרונות בלהיות בן אדם של 70-80, ולזהות את הסכנות שאורבות למי שלא מוכן להסתפק בפחות ממאה.

אני חושב, לדוגמה, על ראובן שפירא, מהפכן הסאונד הישראלי שמת בשבוע שעבר בנסיבות טרגיות. ראובן, שזכיתי לעבוד איתו וליהנות מכישרונו החד-פעמי, היה בן אדם מובהק של מאה. זה חזר בכל ההספדים הרבים עליו. למשל בתוכנית המיוחדת והיפה שקוואמי הקדיש לו השבוע ברדיו "הקצה".

ראובן שפירא (צילום: אמיר בן-דוד)
ראובן שפירא (צילום: אמיר בן-דוד)

בכל הראיונות בתוכנית – עם שלומי ברכה מ"משינה", רמי קליינשטיין, ריטה, יעקב גלעד ויזהר אשדות – חזרו תיאורים דומים, שמלמדים מה נדרש ראובן לעשות כדי להגיע לסאונד המושלם שהוא שמע באוזני רוחו. מרתונים של ימים ולילות באולפנים, עם העקשנות שלא מוכנה לפשרות על כל צקצוק, רשרוש, תדרים מתנגשים, מגבלות טכניות, מגבלות תקציב, עייפות. לא לוותר, לא להרים ידיים, לא להסתפק בפחות ממאה.

מרתונים של ימים ולילות באולפנים, עם העקשנות שלא מוכנה לפשרות על כל צקצוק, רשרוש, תדרים מתנגשים, מגבלות טכניות, מגבלות תקציב, עייפות. לא לוותר, לא להרים ידיים, לא להסתפק בפחות ממאה

אם עולם הסאונד רחוק מכם, אני משוכנע שאתם מכירים מאבקים דומים מזירות שקרובות יותר לחייכם. מאבקים כאלה מתנהלים מדי יום במעבדות, בחדרי העריכה, בסטודיו, ליד שולחנות השרטוט, במגרשי האימונים, בנבכי הקוד של התוכנה. הפרקטיקות שונות, אבל אנשי המאה תמיד דומים. הם לא יסתפקו בתוצאה שהיא פחות ממושלמת, יהיה המחיר אשר יהיה.

והמחיר, לא פעם, כבד. אתה הרי לא יכול להיות מאה בכל תחומי החיים. זה פשוט לא אנושי. כדי להיות מאה בתחום אחד, אתה חייב להתמסר לו לחלוטין. להיבלע בתוכו. להתמזג איתו. להיות מוכן להקריב כל קורבן שיידרש בחתירה לשלמות, למדליית הזהב, לציון מאה. ואז אין לך ברירה אלא להעלות קורבן בתחומים אחרים. הזוגיות, ההורות, הקשר עם חברים ובני משפחה, בריאות הגוף ובריאות הנפש.

ארטיום דולגופיאט. בוודאות איש של 100 (צילום: AP Photo/Gregory Bull)
ארטיום דולגופיאט. בוודאות איש של 100 (צילום: AP Photo/Gregory Bull)

האם התוצאה שווה את המחיר? מיתוס הגאון, שמהלך עלינו קסם שאי אפשר להתכחש לו, קובע שכן. על פי המיתוס, הגאונים הלא מתפשרים הם אלה שדוחפים את האנושות אל ההישגים הגדולים ביותר שלה, ולפיכך ראויים לסלחנות על פגמיהם האחרים. אבל ניסיון החיים מלמד, שהתשובה לשאלה הזאת מורכבת בהרבה ובטח לא חד-משמעית. אני לא בטוח מה התשובה שלי, והיא גם השתנתה במרוצת השנים.

זכיתי להגיע להישגים שאני גאה בהם בתחומי פעילות שונים. אבל הם היו, מטבע הדברים, הישגים של 70-80. בדיוק כמו שהזהירו המורים בבית ספר ויצמן בקריית מוצקין. זה המחיר הבלתי נמנע כשאתה מתפזר, לא מתמקד, לא משקיע את כל כולך בעניין אחד, שהופך בהדרגה לדבר החשוב ביותר בעולם, ואז לדבר היחיד שחשוב בעולם.

אז לא הקלטתי את "אבי רואד", לא כתבתי תסריט ברמה של "צ'יינה טאון", וגם לא רומן כמו "הזקן והים". היו שנים שהעניין הזה תסכל אותי, גם כי הקולות הביקורתיים של המורים וההורים המשיכו להדהד בתוכי. למה אתה לא הולך עד הסוף? למה אתה מתפזר ולא מתמקד?

אז לא הקלטתי את "אבי רואד", לא כתבתי תסריט ברמה של "צ'יינה טאון", וגם לא רומן כמו "הזקן והים". היו שנים שהעניין הזה תסכל אותי. למה אתה לא הולך עד הסוף? למה אתה מתפזר ולא מתמקד?

לאט-לאט התחלתי להעריך גם את היתרונות בגישה הנינוחה יותר לחיים. חתירה לשלמות יכולה להביא אותך לפסגה, אבל גם לשתק. למה לפתוח את המחשב ולהתחיל לכתוב אם אתה לא המינגווי? מה הטעם להיכנס לאולפן אם אתה לא פול מקרטני? בשביל מה להקים סטארט-אפ אם אתה לא סטיב ג'ובס?

איש המאה סטיב ג'ובס ב-1993 (צילום: AP Photo/Kristy Macdonald)
איש המאה סטיב ג'ובס ב-1993 (צילום: AP Photo/Kristy Macdonald)

אולי עדיף להימנע. לדחות. להתחמק. למצוא תירוצים. לא לקפוץ למים. להגן על עצמך מראש מפני הסבל שכרוך בציון 70-80. להביט בקנאה ביחידי הסגולה שעולים על הפודיום, שמצליחים לקבל מאה, ולהמשיך לחלום שפעם גם אתה תזכה להיות שם.

זה לא רעיון מקורי שלי. קהלת (המקורי, לא זה מהפורום של הנודניקים הליברטריאנים) לימד אותנו "אל תהי צדיק הרבה". כלומר: אל תגזים ותחמיר ברדיפת צדק ויושר, שכן ההפרזה יכולה דווקא להפחית ממעלת הצדיקות ולהוריד את דרגתה. והפסוק העוקב ממליץ לנו על הבחירה בשביל הזהב, שביל האמצע, זה שהוא מסלול החיים של אנשי ה-70-80: "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך כי ירא אלוהים יצא את כולם".

ועל זה כותב הרמב"ם (ב"הלכות דעות"): "לא יהא בעל חימה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני: לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו… ודרך זו היא דרך החכמים: כל אדם שדעותיו דעות בינוניות ממוצעות נקרא חכם".

רבי משה בן מימון (הרמב"ם) (צילום: ויקיפדיה)
רבי משה בן מימון (הרמב"ם)

זו הסיבה שאנחנו, הבינוניים, אנשי ה-70-80, לא פעם גמישים יותר. קל יותר לשתף איתנו פעולה. נוח יותר לעבוד איתנו. אנחנו פתוחים לביקורת, כי ברור לנו שאנחנו לא יודעים הכול. אנחנו לא מסתובבים בעולם בתחושה שהשמש זורחת לנו מהישבן והאמת המוחלטת נמצאת בבעלותנו.

לעומתנו, אנשי המאה, הפרפקציוניסטים, החותרים תמיד לשלמות, הם לא פעם נוקשים, סוליסטים, בודדים, נוטים לעימותים, אנשים שקשה להיות לאורך זמן איתם או לצידם. הם אלה שתמיד יודעים טוב יותר מהזולת מה בדיוק צריך לעשות, והסטנדרטים שלהם גבוהים, אפילו בלתי אפשריים.

לפעמים – לעיתים נדירות מאוד – התוצאה הסופית מצדיקה במידת מה את מסלול הייסורים שכרוך בנסיעה איתם. אבל זה לא קורה הרבה. כמה גאונים אמיתיים כבר מסתובבים בינינו?

לפעמים – לעיתים נדירות מאוד – התוצאה הסופית מצדיקה במידת מה את מסלול הייסורים שכרוך בנסיעה איתם. אבל זה לא קורה הרבה. כמה גאונים אמיתיים כבר מסתובבים בינינו?

זה כנראה לא מקרי שהתואר "גאון" הוא אחת המחמאות השכיחות ביותר בעידן ההגזמות וההפרזות של הריאליטי והרשתות החברתיות. כשלהיות רק "בינוני" זו אחת החרדות הגדולות שלנו. אבל ניסיון החיים מלמד, שרוב הגאונים בעיני עצמם הם לא פעם אנשי 70-80 בדיוק כמונו, שרק הצליחו להסוות היטב את הבינוניות שלהם ולשכנע את הסביבה בגדולתם.

הם מסתובבים בעולם כמו המינגווי, רק בלי לכתוב בסוף את "הזקן והים". והפחד שלהם, שמישהו יגלה חלילה שלא מגיע להם ציון מאה אלא קצת פחות, הוא זה שדוחף אותם להתעמר, להתעלל, להתנשא, לזלזל, לפגוע, להציק.

ארנסט המינגוויי ב-1939 (צילום: AP Photo)
ארנסט המינגוויי ב-1939 כותב יצירת מופת שהיא לא פחות ממאה (צילום: AP Photo)

יש בינינו גם אחרים, ונדמה שהם מתרבים מיום ליום, שאמנם לא זכאים למאה באף אחד מהמבחנים המכריעים של חייהם, אבל זה לא מפריע להם להסתובב בעולם בתחושה שהם זכאים ללא פחות משירות מושלם, טיפול רפואי מושלם, ניהול מושלם, תמיכה טכנית מושלמת.

יש בינינו גם אחרים, ונדמה שהם מתרבים מיום ליום, שאמנם לא זכאים למאה באף אחד מהמבחנים המכריעים של חייהם, אבל זה לא מפריע להם להסתובב בעולם בתחושה שהם זכאים ללא פחות משירות מושלם

הם אלה שלוקים במה שמכונה "כשל הפתרון המושלם". כשל לוגי שבו משווים בין דברים ממשיים – של 70-80 – לחלופות לא מציאותיות, אידיאליות, שראויות לציון מאה. הלוקים בכשל יניחו שיש פתרון מושלם לבעיה שמציקה להם, ויהיו מוכנים להילחם, גם על חשבון אחרים, כדי להגיע אליו.

כשל הפתרון המושלם הוא זה שמאפשר לאנשים לתקוף כל פתרון מציאותי, כל פשרה ריאלית, באמצעות הצגת ברירה כוזבת בינה לבין אפשרות אחרת, שהיא אולי עדיפה בתיאוריה אך כנראה בלתי מציאותית. מבחינתם, די בפגם הקל ביותר בפתרון המציאותי, כדי לדחות אותו במלואו ואפילו להילחם בו.

פול מקרטני. אוטוטו בן מאה (צילום: Rob Grabowski/Invision/AP)
פול מקרטני. אוטוטו בן מאה (צילום: Rob Grabowski/Invision/AP)

אנשי כשל הפתרון המושלם הם בדיוק אלה שמונים עכשיו את כל פגמי החיסונים, כדי להצדיק את הבחירה שלהם לא להתחסן ולא לשתף פעולה עם מדיניות המאבק בקורונה.

אנשי כשל הפתרון המושלם הם בדיוק אלה שמונים עכשיו את כל פגמי החיסונים, כדי להצדיק את הבחירה שלהם לא להתחסן ולא לשתף פעולה עם מדיניות המאבק בקורונה

מבחינתם, אם החיסונים לא מספקים הגנה מוחלטת של 100% (והם לא) ואם תהליך קבלת ההחלטות בעניין החיסונים לא היה מושלם (והוא רחוק מכך), ואם האסטרטגיה שנבחרה להיאבק במגפת הקורונה כוללת פגמים (ויש לא מעט) – אז תודה רבה. המשחק הזה לא בשבילם. הרי מגיע להם מאה. בפחות מזה הם לא יסתפקו.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
ואני חשבתי שאתה הוא איש של 100. מבחינתי כל מי שעומד על במה עם איזשהו כלי נגינה ועושה זאת כמו גדול, חייב להיות איש של 100. אחרת איך אפשר לנגן משהו אם זה נשמע לא טוב? הבינוניות בעיניים של... המשך קריאה

ואני חשבתי שאתה הוא איש של 100. מבחינתי כל מי שעומד על במה עם איזשהו כלי נגינה ועושה זאת כמו גדול, חייב להיות איש של 100. אחרת איך אפשר לנגן משהו אם זה נשמע לא טוב? הבינוניות בעיניים של האחד נראית מצויינות בעיניים של האחר. שלא לדבר על הכתיבה ועריכה שלבטח עברת כבר מזמן את מיליון המילים שיצאו תחת ידייך.
המדד הוא לא 70 מול 100 אלא כשרון מול מימושו. ומי שמוכשר במילים, קל לו לממש כשרון כמו מי שמוכשר בכימיה ובמחשבים ובעשיית כסף.
הטרגדיה אצל רבים, שהכשרון נשאר חבוי ולא פורץ לעולם. לרוב כמובן בגלל נסיבות חיים. לרוב תירוצים ופחד. ותמיד יש המון תסכול. כי הכשרון, כמו המים, זורם לאנשהו. ואם לא ממומש אז הסרטן והמחלות אוכלות את הגוף. מחייבות אדם לעשות שינוי. לממש.

כתבת יפה מאוד .אמנות החיים היא להיות 70-80 אמיתי ולהנות באופן רצוף מהגאונות או האובססיה של אנשי ה100 .אני אשלים את התיזה ואומר שגם הטייקונים שהבטן שלהם לעולם לא מתמלאת עובדים בשבילי: הם... המשך קריאה

כתבת יפה מאוד .אמנות החיים היא להיות 70-80 אמיתי ולהנות באופן רצוף מהגאונות או האובססיה של אנשי ה100 .אני אשלים את התיזה ואומר שגם הטייקונים שהבטן שלהם לעולם לא מתמלאת עובדים בשבילי: הם מניעים את גלגלי הכלכלה והיזמות ואנשי ה70- 80 נהנים מהם בעקיפין ( חילחול חצי קלאץ)

עוד 1,611 מילים ו-2 תגובות
סגירה