התקשורת קוברת את האמביוולנטיות כמו שקברה את הפצוע

עמית סגל מדבר על הבלבול של בנט, וברקע כיתובית שמכנה את אביו של הפצוע "אב שכול", צילום ממסך ערוץ 12 ע"י Avi Edelson בטוויטר
עמית סגל מדבר על הבלבול של בנט, וברקע כיתובית שמכנה את אביו של הפצוע "אב שכול", צילום ממסך ערוץ 12 ע"י Avi Edelson בטוויטר

ראש הממשלה נפתלי בנט מעד בלשונו והתבלבל בין שמו של האב לשמו של הבן הפצוע בשיחה סוערת עימו. האופוזיציה והתקשורת ביקשו להפוך את זה לסקופ, בו הם חושפים לעיני כל צביעות שמתחזה לאכפתיות, אך בלהט הרגע חשפו דבר הרבה יותר מעניין, כשכינו את האב לבן הפצוע ״אב שכול״.

האופוזיציה והתקשורת ביקשו להפוך את זה לסקופ, בו הם חושפים לעיני כל צביעות שמתחזה לאכפתיות, אך בלהט הרגע חשפו דבר הרבה יותר מעניין, כשכינו את האב לבן הפצוע ״אב שכול״

האם זה לא מה שהתקשורת שלנו עושה לגבי כל נושא?

פצוע זה הרי לא מת. אבל זה גם לא בריא ושלם. זה מצב ביניים. יש בו אמביוולנטיות, שנדמה כי אותה תקשורת שלנו מבקשת לקבור ממש כפי שהיא קוברת פצוע. כפי שהיא קוברת כל אמביוולנטיות בכל תחום, מהכיבוש ועד לקורונה. התקשורת הישראלית פונה אל וגם מייצרת דעת קהל קיצונית ונחרצת לגבי מציאות מבולגנת, אפורה, חסרת ודאות ומלאה באמביוולנטיות.

הפילוסוף הצרפתי שתובנותיו מלוות את האנושות עוד מהמאה ה-16, מישל דה מונטן, כתב:

״דעת הקהל טועה: הרבה יותר קל ללכת בשולי הדרך, איפה שהקצה משמש כגבול ומנחה, מאשר בדרך האמצע, רחבה ופתוחה״.

החברה הישראלית שבוייה בידי מי שמורה את הדרך כל ערב במהדורה בטלויזיה או כל בוקר ברדיו, בדרך הקלה של השוליים הקיצונים, הנחרצים לגבי כל סוגייה.

פצוע זה הרי לא מת. אבל גם לא בריא ושלם. זה מצב ביניים. יש בו אמביוולנטיות, שנדמה כי התקשורת שלנו מבקשת לקבור, ממש כפי שהיא קוברת פצוע. כפי שהיא קוברת כל מורכבות בכל תחום, מהכיבוש ועד לקורונה

כולנו יודעים שכלב נשך אדם זה שגרה ואדם נשך כלב זה אייטם. ההטייה לסנסציוני מייצרת לנו תמונת מציאות מעוותת גם ככה. אבל הטעות הפרוידיאנית שמכנה אב לבן פצוע ״אב שכול״ חושפת הרבה מעבר לבחירה לשקף דווקא סנסציה. היא מבטאת תפיסה שבה אין אמצע. תפיסה שאונסת מציאות של חוסר ודאות לנחרצות.

כך שנים המשטר הצבאי בשטחים מתווך לקהל הצופים והמאזינים. אינספור מצבים אמביוולנטים הופכים לנחרצים. כפי שלא פעם ראש הממשלה בנט הסביר, יש טובים ויש רעים.

הקבוצה שהכי מנכיחה את האמביוולנטיות בגדה, לוחמים מאירגון "שוברים שתיקה", קיבלו טיפול דומה ל״אב השכול״, כשמצבם האמביוולנטי בהגדרה הפך לנחרץ. מי שסיכנו את חייהם למען המדינה כלוחמים קרביים בשורות צה"ל, ומעידים על עוולות הכיבוש שחוו וראו במו עיניהם – הפכו לאויבים.

כך מתווך בתקשורת גם משבר הקורונה. לפני שבועיים דני קושמרו נאלץ להשמיע ״הבהרה קטנה״ על כך שבפאנל של עמית סגל – פרופסור רבקה כרמי הוצגה כשרלטנית לכאורה, בעזרת ציטוטים שמעולם לא אמרה.

ההטייה לסנסציוני מייצרת ממילא תמונת מציאות מעוותת, אך הטעות הפרוידיאנית שמכנה אב לבן פצוע ״אב שכול״ חושפת תפיסה שבה אין אמצע, שאונסת מציאות של חוסר ודאות – לנחרצות

את הטיפול הנחרץ קיבלה כי היא חלק מקבוצה של מדענים שמותחים ביקורת על מדיניות הממשלה במשבר הקורונה. רבקה כרמי, פרופסור לגנטיקה ורופאת ילדים שהיתה נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, ד״ר של כבוד מאוניברסיטת ברנדייס, ומי שקיבלה אות "מפקדת במסדר האימפריה הבריטית״ ממלכת אנגליה על תרומתה לקהילה המדעית של ישראל ואנגליה – מוצגת כמכחישת מדע. מדוע? כי היא חולקת על מדיניות הממשלה.

בעולם הנחרץ בו אב של פצוע הופך ל״אב שכול״ אין מצבי אמצע. גם לא ניתן להכיל מדענים אמיתיים בעלי שם עולמי שבו זמנית מכירים ביעילות של החיסון לאוכלוסיה בסיכון אבל גם מתנגדים לתו הירוק, לסגר או לחיסון בבתי ספר.

מעמדם של אותם רופאים ומדענים הפך לדומה למעמדם של הלוחמים שוברי השתיקה או למעמדן של חרדיות פמיניסטיות שמואשמות בנסיון לפרק את החברה או מנגד יאללה לצאת כבר בשאלה.

בעולם הנחרץ בו אב לפצוע הופך ל״אב שכול״ אין מצבי אמצע. גם לא ניתן להכיל מדענים בעלי שם עולמי, שבו זמנית מכירים ביעילות החיסון לאוכלוסיה בסיכון אך גם מתנגדים לתו הירוק, לסגר או לחיסון בבתיה"ס

מאריסטו, לבודהה, הרמב״ם וולטר אמרסון תמיד היו מי הזכירו לנו שדרך הזהב היא דרך האמצע.

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם. Nitzan Waisberg is a design thinking specialist, lecturing and advising various organization. She is also a social and political activist in the field of education. She served as a Consulting Professor at the Stanford University d.school before returning to her homeland to find it almost unrecognizable. She lives in Hod-HaSharon with her husband and their four children.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 575 מילים ו-1 תגובות
סגירה