1

רק לפני שבועיים-שלושה, האפשרות שבקיץ הזה אצא מגבולות הארץ נראתה קלושה עד לא קיימת. הסברתי לכל מי שמוכן לשמוע שהנסיעה בעולם מוכה קורונה והגבלות לא מצדיקה את העיסוק בבירוקרטיה האינסופית של טפסים, הצהרות ובדיקות.

אבל הגורל רצה אחרת, ושילוב של נסיבות משפחתיות וגלובליות שיגר אותנו אל המטוס לבודפשט, בירת הונגריה, אחד היעדים האחרונים שניתן לבקר בהם מבלי להיכלא אחר כך שבוע שלם בבית.

הבירוקרטיה – שגם בשגרה יש לי רתיעה עמוקה מפניה – אכן הייתה מעיקה כמו מיגרנה ביום חמסין: הכנת מעטפה מיוחדת עם טפסי קורונה מוכנים לשליפה בשדה התעופה, בדיקה לפני ההמראה, הצהרת נוסע, בדיקה לפני ההמראה שם, הצהרת נוסע, בדיקה אחרי הנחיתה בארץ.

וכל זה בתשלום (מוצדק, אין סיבה שהמדינה תסבסד בדיקות לנוסעים לחו"ל), וכל פעם כרוך בהמתנה מתוחה לתשובות (שלוש פעמים שלילי, ברוך השם).

כנגד זה, מתברר שיש גם יתרונות בנסיעה בימי קורונה: שדות התעופה כמעט ריקים, חלק מהטיסות ממריאות עם שורות שלמות מיותמות, מלונות איכותיים מציעים לינה במחיר מציאה.

מתברר שיש גם יתרונות בנסיעה בימי קורונה: שדות התעופה כמעט ריקים, חלק מהטיסות ממריאות עם שורות שלמות מיותמות, מלונות איכותיים מציעים לינה במחיר מציאה

העולם יכול להיות די סימפטי ורגוע כשהוא נטוש למחצה. כשמדי כמה דקות מכשיר הטלפון שלי פלט עדכון של עוד חוף בכינרת שנסגר מפאת עומס מבקרים, חשתי בר מזל.

השהות בהונגריה לוותה אצלי במאבק פנימי בין קול החרדה לקול ההיגיון. בצד החרדתי: כקלסטרופוב מדופלם, הייתי אחוז אימה מפני הרעיון שאמצא חיובי, לא אוכל לעלות על המטוס הביתה ואיאלץ לשבת שבועיים בלי לצאת מהחדר בארץ זרה.

בצד הרציונלי: בהונגריה יש בימים אלה כ-90 מאומתי קורונה חדשים ביום – בערך 1 חלקי 100 מישראל. שוב ושוב שיננתי לעצמי שהסיכון לחטוף קורונה בפתח תקווה גדול בהרבה מאשר בבודפשט.

במבחן התוצאה, הסטטיסטיקה ניצחה. כשפתחתי באצבעות רועדות את הקובץ עם תשובות הבדיקה שביצענו בבודפשט, פלטתי שאגת ניצחון שהרעידה את מימי הדנובה. חזרתי לארץ בשלום, גם אם מעט פוסט טראומטי.

2

חלפו בערך שעתיים מהנחיתה בבודפשט עד שנקלעתי להלך הרוח הישראלי המוכר באירופה: קנאה עזה. זה קרה כשעמדתי בפתחו של "Karaván" ברחוב Kazinczy, מתחם פתוח של דוכני אוכל רחוב.

הניצול הנכון, הממקסם, של המרחב העירוני הוא מה שעושה את ההבדל בעידן הצפוף והאורבני שבו אנחנו חיים. לא תמיד יש צורך בתשתיות עתירות מיליארדים, לפעמים די במעט יצירתיות ויזמות.

הניצול הנכון, הממקסם, של המרחב העירוני הוא מה שעושה את ההבדל בעידן הצפוף והאורבני שבו אנחנו חיים. לא תמיד יש צורך בתשתיות עתירות מיליארדים, לפעמים די במעט יצירתיות ויזמות

כי מה היה לנו כאן? שטח שבוודאי היה נטוש ומוזנח בין בניינים ישנים בחלק מתקלף למדי של העיר. במקום להשאיר אותו להעלות אבק ולצבור פסולת או להפוך אותו לחניון – כמו כל כך הרבה שטחים מתים ומבוזבזים שמוכרים לנו מערי ישראל – כיסו אותו בחצץ והציבו ספסלים ודוכני מזון משלל סוגים, כולל דוכן עם מבחר מפתה של המבורגרים צמחו-טבעוניים. כל כך פשוט, כל כך מזמין, ככה עושים עיר.

מאוחר יותר הבחנתי שבאזור הזה – שבאופן כללי מומלץ מאוד לשיטוט ולבילוי, בעיקר בערבים – לא מעט חצרות וחללים שבין הבניינים הפכו למסעדות-גן. באחד החללים המיוחדים האלה פועל Szimpla Kert, פאב בימות השבוע אשר מארח בימי ראשון שוק איכרים.

מאחד האיכרים רכשתי כמה סוגי פסטו – ממרח שאני מוכן למכור כליה תמורתו – ואחר מתמחה בפטריות כמהין שמדיפות ניחוח כה עוצמתי שגם תתרן כמוני לא ישכח עוד זמן רב.

3

בערך עשור אחרי הביקור הקודם בבודפשט, ציפיתי לגלות שהעיר עשתה קפיצת דרך משמעותית בכל הנוגע לתחבורת אופניים. זה לא קרה. בזמן שערים כמו קופנהגן, ברלין ותל אביב מדוושות במרץ לעבר סדר עדיפויות חדש, בודפשט מדשדשת מאחור.

פה ושם יש שבילי אופניים, בעיקר על גדת הדנובה, אבל בסך הכול מעיר שטוחה עם מדרכות רחבות ידיים וכבישים מרובי מסלולים ניתן היה לצפות לתשתיות רכיבה מזמינות ובטוחות הרבה יותר.

פה ושם יש שבילי אופניים, בעיקר על גדת הדנובה, אבל בסך הכול מעיר שטוחה עם מדרכות רחבות ידיים וכבישים מרובי מסלולים ניתן היה לצפות לתשתיות רכיבה מזמינות ובטוחות הרבה יותר

בהיעדר תשתיות כאלה, מהר מאוד ויתרנו על הרעיון לשכור אופניים ולטייל כך בעיר.

ללכת את בודפשט, לעומת זאת, מאוד נוח ובטוח, רוב הזמן. אבל לא תמיד. מתברר שכשהרגשות הלאומיים מונחים על הכף, הולכי הרגל נשכחים.

רצה הגורל ונקלענו לעיר ביום העצמאות ההונגרי. במשך יומיים שלמים שני הגשרים המרכזיים שמחברים בין שני חלקי הכרך – בודה ופשט – היו חסומים בפני הולכי הרגל, ובפניהם בלבד, בגלל שעל המדרכות הוצבו תותחי ענק לירי זיקוקי דינור. תנועת המכוניות זרמה כרגיל, אבל הולכי הרגל מצאו את עצמם ממודרים מהאפשרות להגיע לגדה השנייה של הדנובה.

אפשר רק לדמיין את מרד ההולכים והרוכבים שהיה פורץ לו עיריית תל אביב הייתה סוגרת את המעברים על הירקון ואיילון למשך יומיים ומנתקת שכונות שלמות זו מזו.

כך או כך, לראשונה בחיי, מצאתי את עצמי לוקח מונית כדי לחצות גשר – מרחק של כ-200-300 מטר. כצפוי במצב כזה, בקרבת הגשר עמדו כמה נהגי מוניות וניסו לגבות תשלום מופקע מהלקוחות השבויים – אחד מהם דרש מאיתנו 50 שקל תמורת נסיעה של שתי דקות. הוא לא קיבל את מבוקשו.

בקרבת הגשר עמדו נהגי מוניות וניסו לגבות תשלום מופקע מהלקוחות השבויים – אחד מהם דרש מאיתנו 50 שקל תמורת נסיעה של שתי דקות. הוא לא קיבל את מבוקשו

בבודפשט פועלת אפליקציית מוניות מצוינת, Bolt, שההזמנה באמצעותה גם מהירה להפליא – תוך 3-4 דקות תגיע אליכם מונית לכל נקודה – וגם זולה.

הנהג שהגיע בזריזות כדי להקפיץ אותנו אל הגדה השנייה היה משועשע בעליל, גבה מאיתנו שקלים בודדים, הסביר לנו מה פשר החסימות וסיכם את העניין בתמצית משנתו הפוליטית: "פרזידנטה אידיוטה". מזל שוויקטור אורבן לא שמע.

4

אחד התענוגות המוכרים שמציעה אירופה הוא היכולת למצוא במרחק קצר מהעיר מקווי מים, יערות-עד ושאר פלאי טבע שתושבי מטרופולין דן צריכים לנסוע שעות כדי ליהנות מהם, אם בכלל.

אחד התענוגות שמציעה אירופה הוא היכולת למצוא במרחק קצר מהעיר מקווי מים, יערות ושאר פלאי טבע שתושבי מטרופולין דן צריכים לנסוע שעות כדי ליהנות מהם, אם בכלל

אבל עיר מעודכנת לא שולחת את תושביה לחפש טבע בחוץ, אלא מטפחת את הטבע העירוני, זה שממוקם במרחק הליכה ונושק לחיי היומיום. ולבודפשט יש בהחלט מה להציע בתחום הזה.

ראש וראשון הוא כמובן המצוק התלול שמזוהה עם בודה – הצד המזרחי של הדנובה. הטיפוס במדרגות על גבעת גלרט, גוש הסלע שמכוסה ירוק, הוא אחת ההנאות הגדולות שמזמן טיול בעיר.

בסיום כל שביל וגרם מדרגות ממתינה נקודת תצפית נהדרת, ואחר כך ההתלבטות אם לפנות שמאלה או ימינה. בסוף כולם מגיעים לאותה פסגה, שם ניצבים הפסל הגדול והמצודה. רק שבתום הטיפוס מצאנו את עצמנו מול גדרות בלתי עבירות – המתחם שבפסגה סגור לרגל שיפוצים.

בסיום כל שביל וגרם מדרגות ממתינה נקודת תצפית נהדרת, ואחר כך ההתלבטות אם לפנות שמאלה או ימינה. בסוף כולם מגיעים לאותה פסגה, שם ניצבים הפסל והמצודה

זה היה מאכזב, אבל לא באמת. שהרי המטרה האמיתית היא הדרך, הטיפוס עצמו. הדרך שבה יושבים על המדרון בצל העצים הנהדרים, משקיפים על הדנובה ונהנים מבריזה משיבת נפש. שימו מצוק קריר כזה בלב גוש דן והקיץ הישראלי יראה פתאום הרבה יותר הגיוני.

יעד שני בגזרת הטבע העירוני – האי מרגיט (Margit-sziget), שמשתרע באמצע הדנובה. כאן, בניגוד לרחובות העיר, מתאים ומזמין לרכוב באופניים, וברגע של משובת נעורים שכרנו כרכרה שבה שניים מדוושים מקדימה.

הקפנו את האי שאורכו כ-2 קילומטר, והתקוטטנו – אב ובנו שלפני גיוס – מי מתעצל בדיווש והאם יש כאן שוויון בנטל. חוויה בהחלט מגבשת. בדרך נהנינו מהדנובה שזרם לצדנו ומהמרחבים הירוקים של האי.

בלב האי יש גם מקבץ מרשים של בריכות שחייה ופארק מים שהתנהל בשלווה מופגנת, ונותר לנו רק לתהות איפה תורי הענק שאנחנו מורגלים לראות במקומות כאלה בישראל: מילא שאין כמעט תיירים – הימים ימי קורונה – אבל גם ההונגרים אמורים להיות בחופש גדול. לאן נעלמו הילדים המקומיים?

נותר לנו רק לתהות איפה תורי הענק שאנחנו מורגלים לראות במקומות כאלה בישראל: מילא שאין כמעט תיירים – הימים ימי קורונה – אבל גם ההונגרים אמורים להיות בחופש גדול. לאן נעלמו הילדים המקומיים?

עוד מנה יפה של ירוק וצל מבורך אפשר למצוא בפארק העירוני הגדול שצמוד למתחם גן החיות והגן הבוטני, מאחורי כיכר הגיבורים שהשבוע הוצב בה מקבץ פסלים מכוערים במיוחד.

ברגע מתוק אחד אפילו ראינו סנאי: ניסינו לברר איתו איך הוא שורד עם כל הפרווה הזו בחום יולי-אוגוסט של דרום אירופה, אבל הוא מיהר לטפס על צמרת עץ ולהיעלם בין הענפים.

5

רשמו לפניכם את השם: Lupa Beach. כ-15 קילומטר מצפון לבודפשט, לא רחוק מגדת הדנובה, נמצא אגם שההגדרה השחוקה 'קסום' תפורה למידותיו.

מתחם לופה ביץ' שולט על נתח משמעותי מגדת האגם והכניסה למתחם עולה כמה אירו לאדם. בישראל זה היה פתח לדיון ציבורי מוצדק וסוער על הזכות לגבות תשלום על השימוש בנכס טבע שאמור להיות נחלת הכלל.

בהונגריה אין לי תחושת בעלות על משאבי הטבע, ורגע אחרי שנפרדנו מהנערה המנומנמת בכניסה שכחתי את הסוגיות העקרוניות והתמסרתי למקום. ויש למה להתמסר.

המתחם מציע פעילויות ספורט במים ועל החוף למגוון גילאים (ממתנפחים ועד סקי מים, מטרמפולינות ועד כדורעף חופים), שורה של ביתני אוכל משלל סוגים אבל בעיקר, ובכן, הוא מציע אגם. מים שקטים, קרירים – אבל לא קפואים בנוסח האירופי המאיים – שהטבילה בהם ביום חם של אוגוסט מסבה רגעים פשוטים של אושר.

המתחם מציע פעילויות ספורט במים ועל החוף למגוון גילאים, שורה של ביתני אוכל משלל סוגים אבל בעיקר, ובכן, הוא מציע אגם. מים שקטים, קרירים – אבל לא קפואים בנוסח האירופי המאיים

התענוג נמשך גם מחוץ למים: פסעתי בין מיטות השיזוף והכיסאות הנוחים שעל שפת האגם, וניסיתי לדמיין מקום כזה בישראל. המחשבה הייתה מבהילה.

סליחה על ההתנשאות, אבל מבחינתי בארץ מתנוסס בכניסה למקומות כאלה, בוודאי בשיא הקיץ, השלט המטאפורי "ברוכים הבאים לגיהינום".

תהיתי איך זה שכאן הכול כה שונה: העיצוב של ריהוט החוף, המסעדות ומתקני הספורט פשוט ונעים; ההתנהלות שקטה ורגועה, והיצע המזון רחוק מלהיות תחתית החבית של הג'אנק התעשייתי.

חשוב שיש משאבי טבע, חשוב להנגיש אותם לציבור, אבל גם חשוב לדעת איך ליהנות מהם, ולא רק לנצל אותם.

6

ההגעה מהעיר ללופה ביץ' תלויה, כמו בישראל, במצב הפקקים. בשעות שאין כאלה, מונית היא הדרך היעילה והזולה ביותר: 20-25 דקות, 50-60 שקל (בהנחה שאתם כמה נפשות, זה מתחרה בעלות של תחבורה ציבורית).

בביקור הראשון באגם החלטנו לחזור בתחבורה ציבורית. האפליקציה Moovit הורתה לנו ללכת 2.5 קילומטר אל העיירה הקרובה ולקחת משם רכבת חשמלית אל העיר. העיירה שישבה על צלע הר נראתה חמודה וכמותה הדרך בין השדות, אז התחלנו לצעוד.

מהר מאוד מצאנו את עצמנו על שפת אגם. עוד אגם. מקסים לא פחות, מזמין לא פחות, טובל בירוק, והפעם בלי "מתחם". סתם אגם משני, Omszki-tó שמו, שבשעות אחר הצהריים מארח את הטיול היומי של כלבי העיירה ובעליהם.

הצטרפנו אל המטיילים, הקפנו את האגם ובשלב מסוים הבנתי מה חסר בתפאורה: הכול היה נקי למשעי. שום רמז לשקית מעופפת, בקבוק פלסטיק זרוק, בדלי סיגריות או שאריות מהפיקניק של אתמול.

הצטרפנו אל המטיילים, הקפנו את האגם ובשלב מסוים הבנתי מה חסר בתפאורה: הכול היה נקי למשעי. שום רמז לשקית מעופפת, בקבוק פלסטיק זרוק, בדלי סיגריות או שאריות מהפיקניק של אתמול

כאמור, לא מדובר במתחם מפוקח ומנוהל. סתם חתיכת טבע לא רשמית – מהסוג שבארץ נראית כמו מזבלה מאולתרת – שספק אם רשות כלשהי אחראית לנקות אותה. מתברר שכשהעם לא מלכלך, הרשויות לא צריכות להציב צבא של מנקים.

נפרדנו בצער מהאגם והגענו אל תחנת הרכבת הכפרית. המשרד היה סגור, מכונה לתשלום לא הייתה, אז שאלנו שלושה גברים מקומיים איך רוכשים כרטיס. אחד מהם, חביב במיוחד, דיבר באנגלית וסיפק את המידע המבוקש.

כששמע שאנחנו מישראל, הסתער עלינו בשאלות: מתברר ששמעה של ישראל כאלופת העולם בחיסוני קורונה הגיע עד העיירה הנידחת Budakalász.

זה היה מצב קצת מוזר שבו אדם ממדינה שבה יש 100 מאומתים ביום מביט בהערצה באדם ממדינה שבה יש 10,000 רק כי הוא קיבל את מנת הבוסטר. אין גבול לאירוניה בקורונה.

זה היה מצב קצת מוזר שבו אדם ממדינה שבה יש 100 מאומתים ביום מביט בהערצה באדם ממדינה שבה יש 10,000 רק כי הוא קיבל את מנת הבוסטר. אין גבול לאירוניה בקורונה

7

לקינוח, אי אפשר בלי כמה המלצות גסטרונומיות. בחירת המסעדות שלנו הייתה רנדומלית למדי, אבל ההצלחה נשקה ל-100%. אולי אנחנו ברי מזל (או בעלי אינסטינקטים טובים), ואולי מצב המסעדנות בבודפשט בכי טוב.

במסעדה האיטלקית Club 93 אכלתי מנה מצוינת של פסטה ברוטב פסטו; במסעדה ההודית Pándzsáb Tandori Indiai Étterem הכול היה טעים להפליא; ובסושיה Senbazuru Bistro הסושי ומרק המיסו היו משובחים.

קיורטוש נהדר אפשר למצוא בקפה מולנר המפורסם. היכונו להרעלת סוכר, אבל הרי בדיוק בשביל זה אוכלים קיורטוש.