אפגניסטן ולבנון - דומות אבל כל כך שונות

שער ידיעות אחרונות מה-24.5.2000 – צה"ל נסוג מלבנון
שער ידיעות אחרונות מה-24.5.2000 - צה"ל נסוג מלבנון

ישראל וארה"ב יצאו, כל אחת בזמנה, מלבנון ואפגניסטן. יציאה אחת מתוכננת היטב ומוצלחת, ויציאה אחת שנשענה ככל הנראה על ניתוח לקוי של תמונת המודיעין ונראה כי גם עבודת מטה לא איכותית.

יציאת ארצות הברית מאפגניסטן, למרות שהיתה ידועה ומקובלת על כל המערכת הפוליטית בוושינגטון (כולל הנשיא טראמפ), נתפסת היום ככישלון.

ארצות הברית נכנסה לאפגניסטן לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר מתוך מחשבה מוטעית שתצליח "לחנך" את העם האפגני ולהפוך אותו לשוחר חברה דמוקרטית שיוויונית. מחשבה מוטעית שלא הצליחה בשום מקום בעולם.

ארה"ב נכנסה לאפגניסטן לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר מתוך מחשבה מוטעית שתצליח "לחנך" את העם האפגני ולהפוך אותו לשוחר חברה דמוקרטית שיוויונית. מחשבה מוטעית שלא הצליחה בשום מקום בעולם

הממשל האמריקני השקיע באפגניסטן סכומי כסף בלתי נתפסים (כ-300 מליון דולר ליום, שני טריליון דולר בשני עשורים), ובנוסף ואולי חשוב יותר, אמריקאים רבים נהרגו בעשרים השנה בהן יושבות ארצות הברית ובעלות בריתה באפגניסטן.

יש קווי דמיון רבים בין ישיבתה של ישראל בלבנון והיציאה משם, לבין ישיבתה של ארצות הברית באפגניסטן ויציאתה משם. למרות זאת, הסייפא שונה בתכלית. אנסה לעשות סדר בדברים.

*  *  *

לאחר סיום מלחמת שלום הגליל ב-1982, הסתבר לציבור הישראלי שהמלחמה לא באמת הסתיימה. בנוסף למטרת המלחמה המוצהרת להרחקת ארגוני הטרור הפלסטיניים מגבול ישראל, הייתה למלחמה גם מטרה נוספת שהתבררה מאוחר יותר. להביא לשינוי משטרי בלבנון על ידי החלפת ההנהגה והמלכת המיעוט הנוצרי על לבנון, ומטרה זו נכשלה כשלון חרוץ.

המלחמה לא רק שלא הסתיימה בהצלחה, אלא שצה"ל נאלץ להמשיך להילחם 18 שנים נוספות, לספוג אבידות קשות ובשלבים רבים, במקום להגן על יישובי הצפון, נאלץ להגן בעיקר על עצמו ועל חיי חייליו.

לבנון אכן עברה מהפך, אך לרעה, ובמקום הפלסטינים שהיו בדרום לבנון, קיבלנו ארגון שיעי, את חיזבאללה.

המלחמה לא רק שלא הסתיימה בהצלחה, אלא שצה"ל נאלץ להמשיך להילחם 18 שנים נוספות, לספוג אבידות קשות, ובשלבים רבים במקום להגן על יישובי הצפון, נאלץ להגן על עצמו ועל חיי חייליו. לבנון עברה מהפך, לרעה

עבדתי עם אהוד ברק לאורך רבות מאותן שנות השהייה בלבנון והכרתי היטב את דעתו על הנושא הלבנוני עוד מימיו כראש אמ"ן, כשעשה כל שביכולתו לשכנע את הדרג המדיני לסגת נסיגה חלקית לקו הערכות דרומי יותר. אני זוכר היטב את ההחלטה של ברק להתחייב להוציא את צה"ל מלבנון, זאת תוך שנה מיום כניסתו לתפקיד ראש הממשלה.

היו רבים שחשבו שזו עוד הבטחת בחירות של פוליטיקאי. הרי אנחנו רגילים שמה שאומרים ערב הבחירות לא באמת מתכוונים לממש ביום שאחרי. אבל ברק התכוון לדברים, הם תאמו את השקפתו ועל כן החליט לקחת לעצמו את תיק הביטחון במקביל לתפקידו כראש הממשלה, וזאת מסיבה אחת ויחידה: הוא התכוון לקיים את הבטחתו זו והיה ברור לו, שאם מישהו אחר ישב בלשכת שר הביטחון, הוא לא יוכל לעמוד בלחצים שיופעלו עליו לעצור את היציאה, אשר לדעתו הייתה צעד הכרחי.

ברק, שהיה לפני כניסתו למשרד ראש הממשלה רמטכ"ל, סגן רמטכ"ל, אלוף פיקוד, ראש אמ"ן, מפקד אוגדה ועוד, היה בעל הידע והאומץ הנדרש לעשות מעשה מסוג זה. הוא הבין היטב, שמעבר ליציאה עצמה, יש להקפיד שהיא תתקיים בטקט אחד, תוך הסתרת יום העזיבה, זאת כדי לצמצם את האפשרות שצה"ל יספוג אבדות בזמן היציאה מלבנון כפי שהיו בטוחים "מומחים מטעם עצמם" שהופיעו באמצעי התקשורת.

נכון שלהחלטה זו יש מחירים, חלקם ידועים וחלקם לא, אבל בדומה לכל פעולה צבאית, המתכננים מודעים לאפשרויות הצפויות ומנסים להגיע לתוצאה מיטבית. אין עוררין על כך שיציאת צה"ל ב-24 במאי 2000, פחות משנה מיום כניסתו של ברק לתפקיד ראש הממשלה, עברה ללא כל נפגעים לצה"ל. זו השורה התחתונה.

ברק הבין היטב שמעבר ליציאה עצמה מלבנון, יש להקפיד שתתקיים בטקט אחד, תוך הסתרת יום העזיבה, כדי לצמצם את האפשרות שצה"ל יספוג אבדות, כפי שטענו "מומחים מטעם עצמם" שהופיעו בתקשורת

תמונות היציאה של הלוחמים מלבנון היו תמונות של לוחמים אמיצים, שעמדו בגבורה במשימתם, אבל שמחו לחזור הביתה. הקריאות שנשמעו ממסכי הטלוויזיה ומקלטי הרדיו היו: "אמא, יצאתי מלבנון", "אמא חוזרים הביתה", כמו התמונות והסרטים של שמחת החיילים – יישארו לעד חקוקים בתולדות המדינה. השורה התחתונה הושגה. זה אולי לא היה הכי "יפה" לעין, אבל זה עבד.

*  *  *

בחזרה לאפגניסטן. אין ספק שלתמונות כוח רב בעיצוב הדעה הציבורית. לא סתם בכלל המבצעים האחרונים של צה"ל דיברו על הצורך ב"תמונת ניצחון". הצורך בתמונה כזו מתעורר במקרים בהם ההישג אינו ברור מעצמו. לדוגמה, כשמחסלים רב טרוריסט דוגמת בן לאדן, לא צריך תמונות. ההישג מדבר בעד עצמו והציבור מבין זאת.

ארצות הברית, לצערה, חווה בשבועות האחרונים תמונות וסרטונים קשים. זאת גם טרם הפיגוע הקשה בשדה התעופה בקאבול. ב-30 באוגוסט יצא החייל האמריקאי האחרון מאפגניסטן. בכך השלים הצבא האמריקאי את היציאה בתאריך שנקבע לו.

אולם גם בקרב בכירי הממשל האמריקאי קיים חשש שהיציאה שכולם רצו בה, תיזכר כנקודת חולשה של אמריקה. ברור שאילו האמריקאים היו משכילים לא להשאיר בסיסים מלאי אמל"ח, זאת תוך מחשבה מוטעית שהצבא האפגני ילחם מול הטליבאן, היו התמונות נחסכות מאיתנו.

ניתן היה לצפות ממעצמה עולמית, לאחר שהנשיא קבע תאריך להוצאת הצבא האמריקאי מהמדינה, להכין תוכנית מסודרת שמתבססת על תמונת מודיעין ברורה ואמינה, הלוקחת בחשבון התפתחויות שליליות. את העבודה צריך היה לרכז היועץ לביטחון לאומי, ג'ק סאליבן, תוך תיאום עם מזכיר ההגנה, ראש המטות המשולבים וה-CIA.

בחזרה לאפגניסטן. אין ספק שלתמונות כוח רב בעיצוב הדעה הציבורית. לא סתם במבצעים האחרונים של צה"ל דיברו על הצורך ב"תמונת ניצחון". הצורך בתמונה כזו מתעורר במקרים שההישג אינו ברור מעצמו

נדמה שתוכנית היציאה לא באמת התאימה למצב בשטח. יש האומרים שראש המועצה לביטחון לאומי, סאליבן, אינו בעל עבר ביטחוני ומוכר בעיקר כיועץ מדיני ואסטרטגי (לנשיא אובמה ולשרת החוץ הילרי קלינטון). ואם זה לא מספיק, הוא לא הספיק להיות מספיק זמן בתפקידו. התוכנית שהכינו האמריקאים כנראה לא לקחה בחשבון את כוחם של תמונות וקולות בעידן הניו מדיה, כאשר הכל יוצא החוצה בזמן אמת ויוצר לחצים כבדים.

עם זאת, הזרקור לא צריך להתמקד אך ורק בסאליבן הצעיר בגילו ובתפקידו, אלא דווקא בראש המטות המשולבים האמריקאים, במפקד הכוחות האמריקאים באפגניסטן, ובראשי סוכנויות המודיעין השונות, שהיו אמורים לוודא שהיציאה תיתפס כהישג ולא כבריחה.

כמי ששירת רוב שירותו הצבאי כקצין מודיעין, לא ברור לי איך סוכנויות המודיעין החזקות בעולם, נתפסו בתחזית כה כושלת, שגרמה לצבא להשאיר את מיטב כלי הנשק על הקרקע, כלי נשק שהיום נמצאים בידי הטליבאן, על כל המשמעויות הטקטיות והסמליות של העניין.

מה שצריך להדאיג את וושינגטון היום הוא העתיד ולא העבר, והשאלה כיצד הרוסים והסינים מצד אחד, ובנות הברית של ארצות הברית מצד שני – יפרשו את חולשתה או את עוצמתה.

* *  *

מהסתכלות על שתי היציאות, צה"ל מלבנון וארה"ב מאפגניסטן, ברור לנו שכפי שנהוג להגיד, תמונה אחת שווה אלף מילים, וחשיבותה הציבורית היא הרבה יותר משמעותית מהמציאות עצמה.

כמי ששירת רוב שירותו הצבאי כקצין מודיעין, לא ברור לי איך סוכנויות המודיעין החזקות בעולם נתפסו בתחזית כה כושלת, שגרמה לצבא להשאיר את מיטב כלי הנשק על הקרקע ובידי הטליבאן

אין להשוות בסדרי הגודל של הצבא האמריקאי באפגניסטן, לכוחות צה"ל בלבנון, כמו הצבאות בכלל. אולם בפן התקשורתי ציבורי, ההשוואה קיימת והיתה צריכה להטריד את הנשיא ביידן ואנשיו, גם טרם היציאה ובמיוחד אחריה.

יציאת צה"ל מלבנון הוכיחה שאפשר לעשות את זה אחרת.

סאל (מיל.) יוני קורן היה ראש מטה משרד הביטחון. נשוי למרתה. אבא של ליאת, צחי וטל. (צילום: יעקב סער/לע"מ)

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,071 מילים
סגירה