האם מתה הסליחה בעידן #metoo?

יוסף ואחיו – יוסף מתוודע לאחיו במצרים, ציור: פטר פון קורנליוס (1816/7)
יוסף ואחיו - יוסף מתוודע לאחיו במצרים, ציור: פטר פון קורנליוס (1816/7)

החברה המערבית נמצאת בהליך של תיקון בכל מה שקשור למיגור ביטויים של גזענות וניצול ביחסים בין המינים. בעיניי זה הליך מבורך ביסוד, אבל כמו עם כל שינוי, הוא מלווה במורכבויות.

החברה המערבית נמצאת בהליך של תיקון בכל מה שקשור למיגור ביטויים של גזענות וניצול ביחסים בין המינים. בעיניי זה הליך מבורך ביסוד, אבל כמו עם כל שינוי, הוא מלווה במורכבויות

אנחנו חיים בעידן שבו בזירות רבות טעות אחת בתחומים מסוימים, עלולה להפוך לאירוע קטלני למי שעשאה. הן מבחינת המעמד, הן מבחינת היכולת לזכות במשרה ציבורית בעתיד, והן מבחינת התיוג כמצורע. החטאים החדשים שעליהם אין לעבור פרושים על פני תחומי חיים מגוונים ורגישים.

האם החברה יכולה לפתח כלים חברתיים שיצליחו גם ליצור סביבה חברתית יותר נקייה מגזענות, או הערות והתנהגויות לא הולמות מבחינה מינית או מגדרית, ויחד עם זה להעניק לטועים אפשרות לטעות ואף ליפול מוסרית, בלא להתרסק לעולמים? האם ניתן לאפשר להם להשתקם?

ברור לכל שכל אדם ואדם נברא בצלם וככזה הוא בעל בחירה חופשית. משמעות הבחירה היא שעתים בוחרים נכון, ולעתים טועים. מיסודות האמונה היהודית הוא, שלא היינו נבראים עם היכולת לטעות, אם לא הייתה לנו דרך לתיקון הטעות.

הרב לורד יונתן זקס מתאר זאת בדרכה של הפילוסופיה היהודית:

"אלוהים לא מצפה מאיתנו להיות מושלמים, הוא רק מצפה מאיתנו שכאשר אנחנו באמת חוטאים – נודה ונתקן".

האם החברה יכולה לפתח כלים חברתיים ליצירת סביבה חברתית נקייה מגזענות או הערות והתנהגויות לא הולמות מבחינה מינית או מגדרית, ועם זאת לאפשר לטועים ליפול מוסרית בלא להתרסק לעולמים?

זו היא בעצם פעולת התשובה, המתנה שמעניק לנו הבורא לצד הבחירה החופשית. זו רשת הביטחון שמקנה לנו היכולת לבחור בטוב, לצד הסיכון לבחור ברע, כאשר יש מגנון מובנה של תיקון הרע שתמיד קיים בפוטנציה.

השאלות הבאות הניצבות בפנינו הן:

  • האם חוסר היכולת ליצור תהליך ריפוי פוגע ביכולת שלנו להמשיך ולבחור בטוב?
  • האם בהעדר יכולת לסלוח לאחרים אנחנו נשארים עם תחושת נקם ככלי יחיד להחזיר את החברה לאיזון אחרי מעשה רע בין אנשים?

אנו מכירים את ההליך במקרים הפליליים. תלונה, חקירה, משפט, עונש ולבסוף, דרכי השיקום לנוכח אופי המעשה. מעשים רבים הפכו ללא מקובלים בתקופתנו, וטוב שכך! מעשים אלו מעוררים זעם ציבורי שבא לידי ביטוי בדרכים שונות, אך פעמים רבות אין הליך פורמלי של תלונה.

לא נעשית בדיקה, לא הוגש כתב אשמה וכמובן שלא נעשה הליך שיקום ציבורי או תעסוקתי. בחלק מהמקרים ההמון הזועם מוציא כעסו ותסכולו ברשתות ובמדיה ואלו מטילים אות קין במצחו של אדם בטרם העניין עצמו נחקר והובהר. את ההתייחסות למעשה עצמו מחליף מעשה אחר. החוטא מוצא אל מחוץ למחנה.

זה הזמן לשאול את שאלת הסליחה. להרהר בשאלת הכפרה ולבחון את תהליך התשובה. עלינו לברר לעצמנו האם באווירה הנוכחית, ניתנת הזדמנות שכזו למי שעבר על המוסכמות החברתיות למי שחטא לחבריו ולחברותיו ודרך תהליך אמיתי של תשובה רוצה לחזור לחיק החברה.

האם באווירה הנוכחית ניתנת הזדמנות לסליחה וכפרה למי שעבר על המוסכמות החברתיות או חטא לחבריו ולחברותיו, ודרך תהליך אמיתי של תשובה רוצה לחזור לחיק החברה

האם הרגנו את הסליחה מתוך הלהט לתקן את החברה? האם תרבות הביטול (cancel culture) בעצם ביטלה את היכולת לבקש או לתת סליחה?

הרב משה בן מימון, הרמב"ם, שחי במאה ה-12, היה הראשון לכתוב ספר הלכה יהודית מסודר. הוא היה הראשון לפרט את המנגנון של התשובה שאדם צריך לעבור כדי להיטהר מהחטא.

הוא מפרט ארבעה שלבים להליך התשובה:

1

השלב הראשון הוא להפסיק לבצע את המעשה. אם אדם התנהג בצורה לא הולמת, קודם הוא חייב לבלום את עצמו ולעצור. אין זה פשוט. שינוי התנהגותי של אדם אינו החלטה של רגע. על אחת כמה וכמה אם זה כבר הפך להרגל, אם החברה הכשירה התנהגות זו לאדם זה בעבר. יתר על כן, אם זו התנהגות כפייתית, או שהיא נובעת מקושי אישיותי.

בכדי לעצור את עצמו, על האדם להבין מה מניע אותו לאותה פעולה, והאם יש במהלך זה רכיבים נפשיים שמחייבים טיפול מונע.

2

השלב השני הוא תהליך פנימי של צער – הצורך להצטער על המעשה. להבין לעומק את חומרת המעשה ולהרגיש שנעשה עוול. אין ספק שבתקופתנו קיים קושי גדול להביא אדם להכיר בכך שהוא אשם במשהו.

אנחנו רואים כמה מחלוקות יש בכלל בהגדרת מה מותר ומה אסור. הדברים אמורים בנושאים של גזענות ושימוש בביטויים שכבר אינם מקובלים ואף ממש אסורים. תחום היחסים הבין מיגדריים עבר אף הוא עידון מחד והדגשה מאידך.

את כל אלו אי אפשר לנתק מוויכוחים פוליטיים וחברתיים. כיצד ניתן להבחין היכן עובר הגבול במקרים הרבים שנמצאים באיזור האפור ומחוץ לתחום הפלילי. קצב השינויים ואופיים מקשה על הפרט לשרטט לעצמו את הגבולות, את הקו שאסור לעבור. רעיון התשובה מבוסס על כך שאנחנו לא יכולים להיות יצורים מושלמים, גם בתחום הזה.

כיצד ניתן להבחין היכן עובר הגבול במקרים הרבים שנמצאים באיזור האפור ומחוץ לתחום הפלילי. קצב השינויים ואופיים מקשה על הפרט לשרטט לעצמו את הגבולות, את הקו שאסור לעבור

3

השלב השלישי הוא וידוי. להודות מפורשות במעשה עצמו. כמובן כל עוד החטא הוא בין אדם לבוראו, אז ההליך יכול באמת להיות עבודה פנימית של האדם, אבל – והרמב"ם מאד ברור בנקודה הזאת – כל עוד זו פגיעה באדם אחר, אין תהליך של תשובה ללא בקשת סליחה מהנפגע או מהנפגעת. הרמב"ם מדגיש שכל התפילות של יום כיפור ומעמד היום הקדוש ביותר לבד לא יכול לתת לנו כפרה ללא בקשת סליחה מהנפגעים.

אנחנו מכירים כל מיני סוגים של התנצלויות. ברף הנמוך אנחנו רואים אמירות מהסוג של "לא התכוונתי, אבל אם מישהו נפגע אז אני מביע צער" – עד לרף הגבוה בעיניי של "בהחלט עשיתי מעשה שלא ייעשה, אני מצטער מאד על מה שעשיתי, ובהחלט מבקש סליחה".

מצאתי, לצערי ניסוחים רבים ומגוונים של "הודאות" שכאלו. אלו שנכתבים על ידי יועצי תקשורת למיניהם. משוללי אמינות ונעדרי כוחה של ההתנצלות הפנימית. הקושי עמוק אף יותר משום שכל מהלך נתפש כחלק מאסטרטגיית הגנה מפני הבאות. יש חשש שכל הודאה או התנצלות רק מסכן אותי, במקום לייצר הזדמנות של סגירה והתקדמות.

4

החלק האחרון הוא היכולת לפעול אחרת באותו המצב בדיוק. זו היא התשובה "המלאה", אין זו אמירת מילים בלבד אלא מעשה אמיתי המוכיח את השינוי.

מצאתי לצערי ניסוחים רבים של "הודאות". אלו שנכתבים ע"י יועצי תקשורת למיניהם, משוללי אמינות ונעדרי כוחה של ההתנצלות הפנימית. הקושי עמוק אף יותר משום שכל מהלך נתפש כחלק מאסטרטגיית הגנה מפני הבאות

באווירה החברתית הנוכחית יש לסביבה קושי לקבל את הפוגע בחזרה. ונמנעת ממנו האפשרות להראות שבאמת תיקן את עצמו מבפנים. רק מי שזוכה לקבל סליחה מהסביבה יכול להוכיח שהוא יכול לשנות התנהגות.

במאמר מוסגר חשוב להבהיר שמסוכנות עקב הפרעה פתולוגית, למשל פוגע מיני סדרתי, לא מאפשרת החזרה של הפוגע לזירת הפגיעה, ובהחלט טוב שכך.

כמו בתחום הפלילי יש מושג של עבודות שירות כעונש. בהליך התשובה החברתית אדם יכול לקחת על עצמו פעילות תיקון הקשורה למעשה הרע שעשה, אם מבחינת העלאת מודעות על ידי הסיפור האישי, או אקטיביזם למען נפגעים ונפגעות אחרים ועוד. אני סבור שמעשים שכאלו מעידים על מהלך מסדר גודל גבוה של תשובה.

אך נראה שבנושא זה החברה עדיין לא מצאה דרכים לקחת את תנועת ה-#metoo לנקודת התיקון הבאה. האם חיים בינינו אנשים רבים שאינם מצליחים לחזור לחברה ולהשתקם על אף שזה רצונם הכן והאמיתי, גם אם כרוך במחיר גבוה על הדרך? מיותר לציין שאחריות בקשת הסליחה מוטלת כולה על הפוגע, אבל כחברה עלינו לפתח אומץ לב לעודד את התשובה ולסלוח.

המעשה הראשון של מתן סליחה בהיסטוריה היה של יוסף, שסלח לאחיו על שמכרוהו, על אף המעמד והכוח שהגיע אליו במצרים. נדרש אומץ לב מיוחד לנקות את האחר מהאשמה. "לנקות" כפשוטו. זה לגמרי לא מובן מאליו מול האינסטינקט הבסיסי האנושי, לדרוש משפט וצדק, ובמקרים קיצוניים נקמה.

נדרש אומץ לב מיוחד לנקות את האחר מהאשמה. "לנקות" כפשוטו. זה לגמרי לא מובן מאליו מול האינסטינקט הבסיסי האנושי, לדרוש משפט וצדק, ובמקרים קיצוניים נקמה

חגי תשרי מלמדים אותנו מתוך צניעות שלכל אדם יש על מה לבקש מאחרים סליחה. אנו מבינים שהאל סולח לנו מתוך חסד, גם אם איננו ראויים לכך.

עלינו לפתח אומץ אישי וחברתי לבנות מנגנונים של סליחה אמיתית, גם על "החטאים החדשים". אלו שאנחנו כל כך מתאמצים לסלק. תהליכים שכאלו יקלו עלינו לנקות את החברה מאותם חטאים.

החוזרים בתשובה, בכוונה שלמה ובהבנה מלאה, עשויים להיות בין מובילי המאבק בחטאים האלו עצמם..

דניאל גולדמן הוא שותף מייסד של גולדרוק קפיטל, ויו"ר לשעבר של גשר והתנועה העולמית של בני עקיבא. הוא פעיל ויזם חברתי וגר יחד עם משפחתו בבית שמש.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,233 מילים
סגירה