מה זוכרים ילדים, מה רוצים לדעת מבוגרים

ילדה בת שנתיים מאושפזת לבדה בבית חולים, מסרטי רוברטסון. צילום מסך מסרטון של Concord Media
ילדה בת שנתיים מאושפזת לבדה בבית חולים, מסרטי רוברטסון. צילום מסך מסרטון של Concord Media

בארגון בו עבדתי בצעירותי חלקו עמי עמיתים ותיקים ממני תובנות על גידול ילדיהם. האחד סיפר, שכשנולד ילד כל שצריך הוא לתת לו לבכות לילה אחד ולא לגשת אליו, וכך ילמד לא לבכות בלילות. האחר אמר שבהתחלה כלל לא חשובים לתינוק כל אותם ציודים ממותגים מחנויות התינוקות, ופעם כשיצא עם משפחתו ותינוקו הקטן לאכול ב״מסעדה מזרחית״ אף הניחוֹ על גבי השולחן, מעל מצע פיתות רכות.

בארגון בו עבדתי בצעירותי חלקו עמי עמיתים ותיקים ממני תובנות על גידול ילדיהם. האחד סיפר, שכשנולד ילד כל שצריך הוא לתת לו לבכות לילה אחד ולא לגשת אליו, וכך ילמד לא לבכות בלילות

אינני בטוחה שכך אכן פעלו, אך אני כן בטוחה ששני התינוקות לא יזכרו את פרטי האירועים האמורים, לוּ אכן קרו. ברם גוונים מאיכותן הרגשית של החוויות נצברו ודאי בנפשם. התינוק ש״למד לא לבכות״ בעצם למד משהו על ״לבכות לאף אחד״, והתייאש. ואילו השני, בהנחה שהדברים שתוארו נעשו באחריות ובבטחה ובנוכחות שמחה, קלט ככל הנראה הֵמיה נעימה שאפפה אותו, בלוּלה בריחות טובים.

נזכרתי בדברים לנוכח החלטה תקדימית של שופטת לאחרונה במשפט מסעיר וחשוב במקרה של אלימות בבית, בו הורשע אב בניסיון ברצח אשתו ובהתעללות בבנם כבן השנתיים שנכח באירוע.

קטונתי מלתת את הדעת על משמעותה החוקית והמשפטית של ההחלטה, אך לנוכח תקדים משפטי זה, אולי חשוב להתייחס לנושא המוכַּר, השחוק אך הבלתי-מובן מאליו של משמעותה הרגשית של ההתנסות הילדית, והאחריותיות שנגזרת מכך על התנהלות המבוגרים בחיי הילד.

שני התינוקות לא יזכרו את פרטי האירועים האמורים, לוּ אכן קרו. ברם גוונים מאיכותן הרגשית של החוויות נצברו ודאי בנפשם. התינוק ש״למד לא לבכות״ בעצם למד משהו על ״לבכות לאף אחד״

איננו זוכרים את שנות חיינו הראשונות, כותבת הפסיכואנליטיקאית סלמה פרייברג: ״לכל היותר משתיירים בזיכרוננו הדים עמומים ומעורפלים, קומץ תמונות מטושטשות ומעוּותות, שזכו משום מה להיחרת בדמיוננו. תקופה ראשונה זו של הילדות, חמש השנים הראשונות בקירוב, דומָה לעיר ששקעה במעמקי האדמה, וכאשר אנו חוזרים בדמיוננו לזמנים אלה, אנו מתהלכים בה כזרים ובקושי מוצאים שם את ידינו ואת רגלינו״.

עוד לפניה דימה פרויד את הנפש לעיר היסטורית, כמו רומא. אך בניגוד לעיר בה טמונות שכבות קדומות מתחת לאלו שבאו אחריהן, בַּנפש דָרוֹת כל השכבות בכפיפה אחת, בו-זמנית בממשותה, מעֵבֵר לחוקי הזמן והמרחב. מאורעות טראומטיים הפורצים בעוצמה פתאומית את השכבה שמגינה על הנפש מפני עודף גירויים, ״מסתובבים בנפש״ באופן חווייתי חזרתי וחסר-פשר, מבלי שימצאו את מקומם כחוויה שניתן להבין, לזכור ולשאת, מוסיף פרויד.

פסיכואנליטיקאים רבים עסקו באופן בו נחוות ומקודדות חוויות טראומטיות. דונלד וויניקוט תיאר חוויה טראומטית בשנים הראשונות לחיים כדבר שהאני לא מסוגל לתפוס ולארגן, השולחת את האדם להיות רדוף תמידית בחרדה מפני התמוטטות עמומה שצפויה לקרות.

אך בעצם, לפיו, מדובר בהתמוטטות שכבר קרתה, רק שהאדם לא באמת היה שם עדיין כדי שזה יקרה לו. לדבריו, ביחסים טיפוליים מתבטאים ניואנסים חווייתיים שמאפשרים לגעת בחוויה הקשה ש״התרחשה אך לא קרתה לאדם עצמו״, וכך לארגן ולהכיל אותה בהדרגה.

וויניקוט תיאר חוויה טראומטית בשנים הראשונות לחיים כדבר שהאני לא מסוגל לתפוס ולארגן, השולחת את האדם להיות רדוף תמידית בחרדה מהתמוטטות עמומה הצפויה לקרות

אך אין צורך להמתין לטיפול פסיכולוגי עתידי כדי להשגיח בחותמם של אירועים מערערים וקשים בחיי תינוקות ופעוטות. מספיק להתבונן בהם: הם כבר יראו סימנים לַשֵבר שפקד אותם. הם יַראו אם קשה להם רגשית בזה הרגע, ויאותתו אם עברו חוויה קשה ומערערת.

למשל, מחקרי היקשרות (Attachment) מראים כיצד מגיבים פעוטות בני 12-20 חודשים למצב בו יוצאת אמם מהחדר והם נותרים לרגע במחיצת אישה זרה, למצב בו שבה האם לחדר: ילדים שסגנון ההיקשרות שלהם אינו בטוח אינם מתאוששים ומתנחמים עם שובה, אלא מפגינים כעס וחרדה או לחילופין נתק, התעלמות ואדישות יוצאי-דופן.

מחקרים אחרים מראים שפעוטות שאמם מתַקְשֵרֵת עמם ופתאום קופא מבטה מגיבים תחילה בהפתעה; אחר-כך הם מנסים לעורר את תשומת-ליבה וכשאינם מצליחים בכך הם מוחים, ולבסוף מתייאשים ונהיים אפאטיים. עוד מראים מחקרים שילדים משגיחים במבוגר שכועס על מישהו אחר לידם, ומשנים את התנהגותם כדי שלא לעורר עוד את חמתו.

מחקרים שעקבו אחר פעוטות שבעבר היו מתאשפזים בבתי-חולים לבדם, ללא השגחת הוריהם, כנהוג בשנות החמישים, הראו שתחילה מבטאים הילדים כאב ודרישה לנוכחות ההורה המוכר, אך במהירה הם מוותרים ונהיים אֲפאטיים.

פרייברג מתארת תינוקות נטולי-אהבה שגדלים במוסדות. הם אמנם מתפתחים מהבחינה המוטורית אך נותרים מעוכבים בתחומי ההתפתחות המנטליים, שתלויים בקשר עם סביבה מיטיבה. הפסיכואנליטיקאי רנה ספיץ׳ שחקר ילדי-מוסדות הזוכים למענה פיזי בלבד ולא לטיפול רגשי אוהב ועקבי מצא, שחלקם לקו אפילו בהתפתחותם המוטורית, וכמעט כולם הפכו למדוכאים, לנמנעים ולאפאטיים.

הפסיכואנליטיקאי רנה ספיץ׳ שחקר ילדי-מוסדות הזוכים למענה פיזי בלבד ולא לטיפול רגשי אוהב ועקבי מצא, שחלקם לקו אפילו בהתפתחותם המוטורית, וכמעט כולם הפכו למדוכאים, לנמנעים ולאפאטיים

מחקרים מראים גם שתינוקות ופעוטות אשר נחשפו לאירועים טראומטיים, שכללו סכנה להם או לאחרים קרובים, חוו הצפה במנגנוני ההתמודדות שלהם, שהובילה להתנהלות חסרת-אונים או לחילופין להתנהגות בלתי-מאורגנת ונסערת.

הזיכרון האוטוביוגרפי נחקק בעוצמה מיוחדת במצבים טעוני-רגש: זיכרונות ילדות-מוקדמת טראומטיים אינם מקודדים באופן נהיר וזמין, אלא כאוסף רשמי-חושים פוגעניים שצצים כהבזקי-זיכרון פולשניים. הניסיון להימנע מטריגרים שיעוררו את הפלאשבקים הקשים מגביל את חופש-התנועה הנפשי וההתנהגותי של מי שנחשף לחוויות רגשיות קשות.

כלומר, ידע מחקרי וקליני עשיר שקצה-קצהו תואר פה מלמד, שפעוטות ואפילו תינוקות קולטים ומרגישים מה קורה להם ומה קורה סביבם. הם אולי לא מבינים מה בדיוק אירע, ואף לא יֵידעו לספר על כך, אך כן יבטאו את רשמי החוויה בהתנהגותם, ולבטח יישאו אותה בנפשם.

תמיד מפתיע אם כן מחדש לגלות שמקבלי-ההחלטות לא מביאים בחשבון את המידע הקריטי הזה בתהליכי קבלת החלטות פרלמנטריות, תקציביות וממסדיות, למשל בדאגה למערך פסיכולוגי מבוסס שילווה מסגרות לגיל הרך.

לפי תיאוריית שלבי ההתפתחות הפסיכו-חברתית שתיאר הפסיכואנליטיקאי אריק אריקסון, המשימה ההתפתחותית הבסיסית הראשונה והקריטית שניצבת בפני התינוק היא לכונן תחושת אמון בסיסי בעולם. התפתחות זו תלויה בקיומה של סביבה בטוחה ומהימנה בחיי התינוק.

זיכרונות ילדות-מוקדמת טראומטיים צצים כהבזקי-זיכרון פולשניים. הניסיון להימנע מטריגרים שיעוררו את הפלאשבקים הקשים מגביל את חופש-התנועה הנפשי וההתנהגותי של מי שנחשף לחוויות רגשיות קשות

ממשמעותה הרגשית הקריטית של ההתנסות היַלְדִית נגזרת אכן אחריותיוּת עצומה על התנהלות המבוגרים בחיי הילד. ההחלטה השיפוטית שהביאה בחשבון את הצורך הרגשי המובן-מאליו של פעוט לזכות בסביבה בטוחה ומוגנת, עשויה לתרום משהו לתחושת האמון-הבסיסי הציבורית במהימנותן של המערכות שמנהלות את חיינו.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, מטפלת בקליניקה פרטית במטופלים מגיל נוער ועד גיל שלישי, מטפלת במורות ובגננות מטעם הסתדרות המורים, ומדריכה הורים. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת, וטווה מחשבות מול נופים בריצה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 929 מילים ו-1 תגובות
סגירה