אַתֶּם זוֹכְרִים אֶת הַשִּׁירִים

הכול ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן

השיר הפך בשנות התשעים לאחד המושמעים ביותר בימי זיכרון ואבל לאומי, אבל נתן יונתן כתב את "החול יזכור" ב-1962 דווקא כקינה על קץ הנעורים ● השיר הוא אחד מעשרות רבות משיריו של נתן יונתן שנחום היימן הלחין ● "אבא בעצם תרגם את נתן יונתן להמונים", אומרת סי היימן, בתו של נחום היימן, "הם היו שילוב מטורף"

החול יזכור

מאת: נתן יונתן, 1962

הַחוֹל יִזְכֹּר אֶת הַגַּלִּים אֲבָל לַקֶּצֶף אֵין זוֹכֵר
זוּלַת הַהֵם אֲשֶׁר עָבְרוּ עִם רוּחַ לַיְלָה מְאַחֵר
מִזִּכְרוֹנָם הוּא לְעוֹלָם לא יִמָּחֶה.

הַכּל יָשׁוּב אֶל הַמְּצוּלוֹת זוּלַת הַקֶּצֶף הַלָּבָן.
נֵרוֹת הַלַּיְלָה דָּעֲכוּ. הַיְּדִידוּת הָאַהֲבָה,
הַנְּעוּרִים שֶׁבָּאוּ פֶּתַע אֶל סוֹפָם.

הָיוּ שָׁם קוֹנְכִיּוֹת רֵיקוֹת שֶׁנָּהֲמוּ קִינָה שֶׁל יָם
וּבֵית עַלְמִין עַל הַגְּבָעוֹת,
וּשְׁנַיִם שֶׁחָלְפוּ דּוּמָם
בֵּין הֶחָצָב וְהַקְּבָרִים וְהַשִּׁקְמָה.

הַכל יָשׁוּב אֶל הַמְּצוּלוֹת זוּלַת הַקֶּצֶף הַלָּבָן.
נֵרוֹת הַלַּיְלָה דָּעֲכוּ. הַיְּדִידוּת הָאַהֲבָה
הַנְּעוּרִים שֶׁבָּאוּ פֶּתַע אֶל סוֹפָם.

בשנות התשעים הפך "החול יזכור" לאחד השירים המושמעים ביותר בימי זיכרון ואבל לאומיים, ועל כן לשיר שמזוהה לחלוטין עם תחושות שכול ויגון קולקטיביות.

אבל כשנתן יונתן כתב את השיר לספרו "שירים לאורך החוף" שראה אור ב-1962, הוא עוד לא היה אב שכול – בנו, ליאור, נפל במלחמת יום כיפור ב-1973 – והוא גם לא התאבל על מותם של אנשים צעירים בקרב, או בטביעת הצוללת "דקר" (כפי שחושבים רבים בטעות) אלא ביכה את קץ הנעורים.

את המעבר מגיל ההתבגרות, עם הידידות והאהבה, ועם הטיול הבלתי נשכח על קו החוף, כשברקע, מרחוק רואים את בית העלמין – כלומר את הזקנה, שמובילה אל החידלון – שעוד נמצא על הגבעות המרוחקות, רק מצטייר באופק, כמין איום שממתין להתממש.

נתן יונתן (צילום: תמונה מהאלבום הפרטי באדיבות המשפחה וברק פז, מנהל האתר לזכר נתן יונתן)
נתן יונתן (צילום: תמונה מהאלבום הפרטי באדיבות המשפחה וברק פז, מנהל האתר לזכר נתן יונתן)

נתן יונתן עצמו סיפר על נסיבות כתיבת השיר: "הייתי בחוף תל אביב, היה שם בית עלמין מוסלמי שהיו בו חצבים והשקמים המאובקות שנשארו שם, ופתאום הייתה לי תחושה שאזלו ממני הנעורים. אני יודע שזה קרה לי יותר מפעם אחת.. (התחושה של) לחזור לנעורים ולהיפרד מהם. יש בשיר הכול: חוויות התבגרות כשעוברים פאזה חדשה לחיים אחרים, וגם הרגשה של חידלון, של קץ".

אחרי שנחום היימן הלחין את השיר, הוא הוקלט על ידי רוחמה רז ב-1977 ביוזמת גלי צה"ל.

שלוש שנים מאוחר יותר הקליטה אותו חוה אלברשטיין באולפן של היימן בלונדון, והביצוע שלה הוא הביצוע הקנוני, המזוהה ביותר והמושמע ביותר של השיר. זה גם מקור הטעות הרווחת של רבים מהמאזינים, שהתאהבו בשיר המוקלט והיו בטוחים שהוא חלק ממכלול שירי השכול שנתן יונתן ונחום היימן כתבו והלחינו יחד אחרי האסון שפקד את משפחת יונתן ב-1973.

"אבא בעצם תרגם את נתן יונתן להמונים", אומרת סי היימן, בתו של נחום היימן, "הוא הבין אותו. הם היו שילוב מטורף. והציבור שהם שרו לו את השירים האלה היו בני גילם. צריך כל הזמן לזכור, הם היו צעירים פעם. הם כתבו על אניטה וחואן מהמקום של שני אנשים צעירים שמדברים על אהבה. הם לא חשבו שהם עושים היסטוריה.

"אבא בעצם תרגם את נתן יונתן להמונים. הוא הבין אותו. הם היו שילוב מטורף. והציבור שהם שרו לו את השירים האלה היו בני גילם. צריך כל הזמן לזכור, הם היו צעירים פעם"

"בשונה ממשוררים גדולים אחרים, כמו אלתרמן או לאה גולדברג, שגם אותם אבא הלחין, נתן יונתן היה הרבה יותר נגיש. אבא לא ראה את זה כאילו שהוא מלחין 'שיר משוררים'. הם יצרו יחד. הם היו בהווה שלהם, הם לא היו 'עבר'. כשאבא הלחין את נתן אלתרמן זה היה לגעת בעבר. ואפילו אבא, שהיה 'ותיק', נגע בוותיק ממנו.

נחום היימן
נחום היימן

"אבא הספיק לפגוש את נתן אלתרמן רק פעם אחת, בקפה כסית. הוא העריץ אותו. בשבילו להלחין את 'עוד חוזר הניגון', זה היה להלחין שיר משוררים. כשאבא נגע ב'אני הולכת אלי' של לאה גולדברג, הוא הרגיש שהוא חושף משהו שאם לא היה מולחן, אולי היה נשכח. וזה שיר העצמה נשית, פמיניסטי. שיר מדהים.

"אבא שלי הכריח אותי להיכנס לאולפן ולהקליט אותו כשהייתי אחרי הלידה של תומר, הבן הבכור שלי, ואני אמרתי לו 'אבל איך אני יכולה לשיר שיר כזה? אני לא מבינה שום דבר על שיבה. מאיפה אני אמורה להתחבר?' אבא אמר לי, 'את לא תספיקי לסובב את ראשך לדקה, ופתאום תגלי שעברו שלושים שנה, ואז את תביני'.

"ובאמת, ב'שירים מבית אבא' שהקלטתי לזכרו לפני שלוש שנים, זה פתאום קפץ לי, והבנתי את השיר, וגם הבנתי על מה אבא דיבר. כי עברו מספיק שנים גם להיותי. אבל זה לא המקרה של אבא שלי ושל נתן יונתן. מבחינת אבא, נתן יונתן היה ההווה. הם היו שני סחבקים, שני חברים, שיוצרים יחד".

כמו, נגיד, החיבור הפורה שהיה בין מתי כספי לאהוד מנור.
"בול. צמד שכותב טוב ביחד. זה גם קורה הרבה בתוך להקות, כשיש צמד יוצרים פורה. הם כתבו אז על המציאות שלהם. והמציאות שלהם הייתה אז בניית הארץ, התאהבויות, שכול. נגיד 'חופים', שהוא היום קלאסיקה פופולרית – אבא ונתן יונתן עמדו מעל נחל חדרה והסתכלו על חוף הים, וככה נכתב 'ראיתי פעם חוף שנחל עזבו'. הם כתבו את זה כי הם ראו את זה בעיניים.

"'חופים', שהוא היום קלאסיקה פופולרית – אבא ונתן יונתן עמדו מעל נחל חדרה והסתכלו על חוף הים, וככה נכתב 'ראיתי פעם חוף שנחל עזבו'. הם כתבו את זה כי הם ראו את זה"

סי היימן (צילום: חיים יוסף)
סי היימן (צילום: חיים יוסף)

"יש שני רובדים בבחירת שיר משוררים. הרובד הראשון הוא זה של השימור. שירים שנורא חשוב שהדורות הבאים יכירו. טקסטים כל כך טובים, שטוב שהם יכירו אותם כי הם ישירו אותם, אפילו בלי לדעת למה. עכשיו אתה רואה את השירים האלה שוב בכל תוכניות הריאליטי של הזמרים. הם ממשיכים להתקיים.

"הרובד הנוסף הוא, שההווה שהיה לאבא שלי ולנתן יונתן הפך להיות בשבילנו עבר רחוק. אז הם לא הרגישו ככה. כמו התקופה שליאור שנהרג. זה היה אסון נורא.

"אבא שלי חזר מחו"ל ועבר עם נתן את כל התקופה ההיא. והוא סיפר אחר כך ש'כשתגדל ליאור שלי' (שנתן יונתן כתב עוד כשבנו היה ילד – א.ב.ד) הולחן ישר מתוך הכאב של נתן. אני זוכרת שאבא הלחין את זה, הוא כבר היה בלונדון, והוא ישב עם הדלת סגורה והלחין את השיר ופשוט בכה. הוא בכה את נתן".

"'כשתגדל ליאור שלי' הולחן ישר מתוך הכאב של נתן. אני זוכרת שאבא הלחין את זה, הוא כבר היה בלונדון, והוא ישב עם הדלת סגורה והלחין את השיר ופשוט בכה"

הם עבדו על השירים ביחד מתחילת דרכם המשותפת, או שנתן יונתן היה כותב, ואז אביך היה מלחין?
"לפעמים ככה ולפעמים ככה. הם עשו כל מיני ניסיונות. לרוב הם היו מדברים על 'מה נתן יכתוב לאבא'. ואבא סיפר לי שמעט מאוד פעמים הוא שינה מילים. נתן לא אהב שמשנים לו את המילים.

"אז הם היו מסכמים מראש את המשקל, לאן השיר ילך, מה יהיה נושא השיר, שהוא יהיה בנוי ממספר שורות כזה וכזה, עם שתיים-שלוש מילים בכל שורה. ואבא היה מתחיל לדמיין את המנגינה בראש.

"הם היו מסכמים מראש את המשקל, לאן השיר ילך, מה יהיה נושא השיר, שהוא יהיה בנוי ממספר שורות כזה וכזה, עם שתיים-שלוש מילים בכל שורה. ואבא היה מתחיל לדמיין את המנגינה בראש"

"הם גם אהבו לכתוב בתנועה. הם היו נוסעים המון. נוסעים לערד, נוסעים לבקר חברים שלהם בדואים, יושבים, שותים קפה, מדברים, וככה היו נולדים שירים. ואז נתן היה כותב טיוטה ונותן לאבא שלי, ואבא היה הולך להלחין".

באייטיז ובניינטיז, כבר הייתה תחושה ששירי המשוררים הם 'של הזקנים'. חיפשו טקסטים יותר פשוטים. יותר נגישים. בעברית 'שלנו'. לא העברית הגבוהה של השירה. גם כשאת פרצת, זה כבר היה עם שירים על גרפיטי תל אביב. לא שירי משוררים.
"אני אף פעם לא חשבתי שיש הפרדה. אני חושבת ששירים באים בשכבות. אחד על השני. זה כמו מסלול ריצה כזה, שיש בו את המעגל הפנימי הקטן, ואז עוד ועוד מעגלים יותר רחבים. אמן יוצר עושה מסלול, וחלק מהזמן ההשראה שלו מגיעה מדברים אחרים שהוא סופג.

"שירים באים בשכבות. אחד על השני. זה כמו מסלול ריצה כזה, שיש בו את המעגל הפנימי הקטן, ואז עוד ועוד מעגלים יותר רחבים. אמן יוצר עושה מסלול, וחלק מהזמן ההשראה שלו מגיעה מדברים אחרים שהוא סופג"

"אנחנו מדינה כזו שממהרים בה לחפש הגדרות לכל דבר. אבל זה לא באמת ככה. אני זוכרת שענבל פרלמוטר שרה את 'קסם על ים כינרת' בפסטיבל עין גב. ולא ידעו איך לאכול את זה. חשבו שזו פרודיה. אבל היא בסך הכול רצתה גם. המעגל הגיע אליה ככה".

ואז פתאום השיר הישן קיבל טוויסט ונשמע בכלל כמו המנון לסבי. כינרת את אהובתי.
"נכון. וזה מעולה. כל מה שיכול להתגלגל הלאה, זו הזדמנות להפיץ. כל דור אומר את זה אחרת, זה הכול".

* * *

מחר: ימים לבנים (לאה גולדברג, 1932)

עוד 1,213 מילים
סגירה