כאשר טום טוּגֶנד היה בן 13 הוא קיבל חדשות שאינן נדירות עבור מתבגרים: המשפחה שלו עוברת דירה. אביו, רופא מכובד, מחליף את מקום העבודה שלו.
במהלך הנסיעה במונית לשדה התעופה, טוגנד הביט בעיר הולדתו האהובה מבעד לחלון. מכל עבר נראו עצים ועמודים מכוסים בכרזות ענק עם צלבי קרס.
התאריך היה 20 באפריל 1939, וברלין חגגה את יום הולדתו החמישים של אדולף היטלר. "חשבתי, וואו, אולי הם לא אוהבים יהודים, אבל מאוד נחמד מצידם לערוך לכבודנו אירוע פרידה נחמד שכזה", צוחק טוגנד.
טוגנד, 96, עדיין מציע פרשנויות חריפות לאירועים עכשוויים כעיתונאי מנוסה שכתב עבור אינספור גופי תקשורת יהודיים – בהם הג'רוזלם פוסט, הג'ואיש כרוניקל, הג'ואיש ג'ורנל של לוס אנג'לס וסוכנות הידיעות היהודית (JTA) – במשך שבעים שנות קריירה כעיתונאי יהודי.
טוגנד, שקריירת העיתונות שלו החלה בצבא ארצות הברית, שימש ככתב החוף המערבי של JTA מאז 1989, ועדיין כותב עבור הסוכנות הידיעות היהודית על קולנוע ישראלי, תיאטרון יהודי בלוס אנג'לס וכתבות אחרות העוסקות בתעשיית הבידור ובהוליווד.
"אני עדיין נהנה לראות את השם שלי חתום על כתבות", הוא אומר. "בנוסף, ישנה ההטבה של קבלת כרטיסים חינם להצגות ולהקרנות בכורה – דייט זול עבורי ועבור אשתי רייצ'ל, שהיא בת 94".
לא תהיה מלחמה
טוגנד נולד ב-1925 בגרמניה, שמונה שנים לפני עלייתו של היטלר לשלטון. הוא גדל בקהילה יהודית והקדיש בילדותו הרבה מזמנו לכדורגל. "כל עוד לא ענית על הסטריאוטיפ של אף נשרי וקרניים שיוצאות לך מהמצח, זה לא הטריד אותך", הוא אומר. אביו, גוסטב טוגנדרייך, היה מודאג יותר לנוכח היחס המשתנה כלפי היהודים בגרמניה.
טוגנדרייך היה רופא ילדים רב השפעה, אבי רפואת התינוקות הציבורית בגרמניה, על פי כתב העת הבינלאומי לאפידמיולוגיה. ב-1911 טוגנדרייך דחה הצעה לניהול מרכז לחקרמותת תינוקות מפני שהמינוי היה דורש ממנו לכפור ביהדותו.
מרגע שהיטלר עלה לשלטון, האב לא הורשה יותר לקבל מטופלים לא יהודים. "זה הרג אותו. לא פיזית, אלא רגשית, זה שבר את רוחו", אומר טוגנד.
טוגנדרייך עזב לארצות הברית לפני שאר המשפחה, והשיג משרת הוראה בברין מאר קולג' בפילדלפיה, בזכות פרצה במערכת מכסות ההגירה האמריקאית. הוא כתב מכתבים לבני משפחתו בברלין, והאיץ בהם לעלות מוקדם ככל האפשר על אונייה שתוציא אותם מאירופה. "כולנו אמרנו, 'נו, זה אבא המוכר והטוב, תמיד דואג מכלום'", אומר טוגנד.
אפילו לאחר ליל הבדולח, שבמהלכו נהרסה החנות של שכנו של טוגנד, היטלר שכנע את העם הגרמני שהמצב לא יסלים. במבט לאחור, טוגנד אומר שהוא ובני עמו סבלו מתסמונת שטוקהולם.
למרבה המזל, בני משפחת טוגנד הקשיבו לאביהם. הם עזבו את ברלין ארבעה חודשים לפני פרוץ המלחמה. כשהגיעו לארצות הברית, טוגנד נשלח למחנה קיץ יהודי, שם פגש ילדים אחרים שצפו ביומני החדשות והאמינו שהמלחמה בגרמניה הולכת וקרבה.
"אמרתי לא, לא הולכת להיות מלחמה. אני באתי משם, אני מכיר את המצב. אני יכול להגיד לכם שלא תהיה שום מלחמה, כי זה מה שאמרו כל העיתונים הגרמניים".
אפילו כשחזר הביתה וראה את הכותרות על פלישת גרמניה לפולין ב-1 בספטמבר 1939, הוא התקשה להאמין. "אמרתי, בטח יש כאן איזו טעות", נזכר טוגנד. "זה לא יכול להיות. מן הסתם, אם הייתי נשאר שם, לא היינו מנהלים את השיחה הזאת עכשיו".
עשור של קרבות
קורות היהודים באירופה בתקופה הנאצית מתועדים היטב. אבל מה שהופך את הסיפור של טוגנד לבלתי רגיל הוא שעבורו, ההתאקלמות בארצות הברית הייתה קשה יותר מאשר החיים בגרמניה. "בדרך כלל אני לא מדבר על זה, כי זה נשמע כל כך מנוגד, זה נשמע כמעט כמו חוסר נאמנות לומר שהיה לי קשה יותר בהתחלה בארצות הברית מאשר בגרמניה", אומר טוגנד.
"בדרך כלל אני לא מדבר על זה, כי זה נשמע כל כך מנוגד, זה נשמע כמעט כמו חוסר נאמנות לומר שהיה לי קשה יותר בהתחלה בארצות הברית מאשר בגרמניה"
הדעות הקדומות צפו מיד. בכיתה ח', הכיתה של טוגנד למדה את המחזה הסוחר מוונציה של שייקספיר, שכולל, כידוע, את דמותו של שיילוק, המלווה בריבית היהודי. אחד מבני כיתתו, אותו החשיב לחבר, הרים את ידו ושאל את המורה, "היית מעדיף לקנות מאמריקאי מאשר מיהודי?".
השאלה עוררה בטוגנד תחושת מצוקה, "כל החלום שלי כאן היה להיות מאה אחוז אמריקאי, והבחור הזה אומר שאני לא יכול להיות יהודי ואמריקאי".
בגיל 18, עוד בתיכון, טוגנד נרשם לשירות צבאי. הוא רצה להתרחק מהבית, וגוייס במרס 1944. במהלך הטירונות בפלורידה שוב נתקל ביחס עוין כלפי יהודים.
"היה סטריאוטיפ שלפיו יהודים הם פחדנים ומשתמטים משירות. כמה מהטירונים מעולם לא פגשו יהודים, ואחד מהם הופתע באמת ובתמים לגלות שיהודי אפילו יכול להיות בצבא – ושאין לו קרניים.
"גיליתי, אפילו אחרי שהמלחמה התחילה, שהתייחסו אליי טוב יותר כשחשבו שאני גרמני מאשר כשחשבו שאני יהודי. קשה לאנשים להעריך עכשיו את רמת האנטישמיות שהייתה אז באמריקה".
בתקופת גיוסו צבא ארצות הברית ספג אבדות כבדות. לכן, אף על פי שהשיג ציון גבוה במבחן מנת המשכל של הצבא, טוגנד שובץ בחיל הרגלים ולא במודיעין. "גם אם איינשטיין היה הולך לצבא באותו הזמן, היו שולחים אותו לחיל הרגלים".
"גיליתי, אפילו אחרי שהמלחמה התחילה, שהתייחסו אליי טוב יותר כשחשבו שאני גרמני מאשר כשחשבו שאני יהודי. קשה לאנשים להעריך עכשיו את רמת האנטישמיות שהייתה אז באמריקה"
לאחר שהשלים את הכשרתו, נשלח באונייה למרסיי, שם היחידה שלו בילתה חורף מקפיא בהרי הווז'. "קפאו לנו הביצים בשוחות בזמן הלוחמה ביחידות אס-אס לצדה של הארמיה הראשונה הצרפתית".
זמן קצר לאחר סיום המלחמה, מפקדיו של טוגנד גילו כי הוא מדבר גרמנית שוטפת, והוא נשלח לדרום גרמניה. הייתה אז תיאוריה שלפיה בכל כפר נותרו כמה נאצים כדי לארגן התנגדות לכוחות הכיבוש של בעלות הברית. המשימה של טוגנד הייתה למצוא אותם. "פתאום לא יכולת למצוא אפילו נאצי אחד", הוא אומר.
טוגנד אומר שהמשימה לוותה בדינמיקת כוח צורמת: הנחקרים התייחסו פתאום בכבוד אל החייל היהודי בן ה-19 שהופיע על מפתן דלתם.
"כמה שנים קודם הייתי פליט. הם גירשו אותי, הם היו האדונים. ופתאום הם מנסים להיות הכי נחמדים שרק אפשר ולעשות בשבילנו כל מה שרק אפשר. וכמובן, כל אחד מהם, כמה מחבריו הטובים ביותר הם יהודים".
הוא חזר לארצות הברית במרס 1946, אך לא לזמן רב. כעבור שנתיים, נסע להילחם במלחמה נוספת: מלחמת העצמאות של ישראל.
"היות שמדינה יהודית נוסדת רק אחת לאלפיים שנה, חששתי שאולי אני כבר לא אהיה כאן בפעם הבאה". טוגנד שירת כמפקד חוליה ביחידת נ"ט, אבל הייתה בעיה קטנה: לא היו ליחידה תותחי נ"ט. לפחות בהתחלה.
במהלך אחד הקרבות הגדולים בנגב, היחידה של טוגנד הקיפה כוח מצרי בפיקודו של נשיא מצרים העתידי, גמאל עבד אל-נאצר. צ'כוסלובקיה בדיוק שלחה לצבא הישראלי משלוח של תותחי נ"ט שנותרו לה ממלחמת העולם השנייה – משלוח שהתקבל בברכה על ידי היחידה דלת האמצעים.
היה עוקץ אחד: התותחים יוצרו במקור עבור גרמניה, כך שהקנים היו מעוטרים בצלבי קרס גדולים. "אם אתה מחפש דוגמה לאירוניה מוחלטת, מה יותר טוב מחבורה של בחורים יהודים מהתפוצות שיורים על המצרים טילים עם צלבי קרס?" הוא מגחך.
בסיום המלחמה, כשהמדינה הוקמה, טוגנד חזר לקליפורניה והשלים את התואר שלו בעיתונאות. ההשכלה שלו שירתה אותו כמעט מיד, כשפרצה מלחמה נוספת – הפעם בקוריאה.
טוגנד גויס שוב ב-1950. הוא חשש מפני שירות קרבי נוסף, אבל בזכות התואר שלו נשלח לסן פרנסיסקו, לבסיס צבאי שבו בילה שנה בעריכת עיתון עבור המרכז הרפואי הצבאי: "הדבר היחיד שהיה יותר חשוב מלהרוג קומוניסטים היה להוציא עיתון".
איש העיתונים
ואז, נגמרו לו המלחמות. הניסיון שלו בעיתון הצבאי הוביל אותו לסן פרנסיסקו כרוניקל, שם עבד בשליחויות פנימיות, בכתיבת מודעות אבל וככתב משפטי. הוא גם עבד בדסק הלילה של הלוס אנג'לס טיימס.
טוגנד אומר שהוא תמיד רצה לכתוב, אבל חשב שהוא לא ניחן במה שנדרש כדי לכתוב רומנים. "אם אני כותב כתבה של 800 מילה, אני מרגיש כאילו כתבתי את מלחמה ושלום".
הוא מילא תפקידים שונים בעיתונות ובתקשורת. לאחר מלחמת קוריאה כתב חוברות הדרכה לטייסים בחברת בואינג, ומאוחר יותר עבד במשך 30 שנה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, בין השאר ככותב מדעי.
החל ב-1964 עבד באופן חלקי גם בעיתונים יהודיים, תחילה בלוס אנג'לס ולאחר מכן ברחבי העולם. לאחר שפרש מאוניברסיטת קליפורניה ב-1989, עיתונות יהודית הפכה לעניין העיקרי שלו.
ליסה הוסטיין, העורכת הראשית לשעבר של JTA, וכיום העורכת של מגזין הדסה, זוכרת את פגישתה הראשונה עם טוגנד בנסיעת עבודה לארגנטינה ב-1986. הוסטיין עבדה עם אינספור כתבים, בייחוד בעיתונות היהודית.
לדבריה, טוגנד בולט במקצועיות שלו ובתשומת הלב שלו לפרטים. בנסיעות לחו"ל, היא נזכרת, טוגנד תמיד ידע אילו שאלות לשאול אישים רמי דרג, ווידא שהוא כותב נכון כל שם וכל תואר.
העיתונות גם הפכה לעסק משפחתי. בתו של טוגנד, אלינה, היא כתבת פרילנסרית בתחום החינוך עבור "הניו יורק טיימס" וכלי תקשורת כלל-ארציים אחרים. לדבריה, ירשה מאביה את המזג שלו, וכמוהו היא אוהבת לשוחח עם אנשים אחרים ולהקשיב להם.
"אני לא חושבת שחשבתי באופן מודע, 'אה, הוא עיתונאי, זה מה שאני רוצה לעשות'", אומרת אלינה טוגנד, בת 61. היא נזכרת כיצד אביה נהג להביא אל שולחן ארוחת הערב הערות ששרבט על דפים צהובים במהלך יום העבודה שלו, כדי לחלוק אותן עם בני המשפחה. "זה היה יותר העניין של להיות מוקפת באנשים", היא אומרת.
טוגנד הוא חתן פרס מפעל חיים של איגוד התקשורת היהודית האמריקאית, וזכה גם להוקרה מצד מועדון התקשורת של לוס אנג'לס רבתי והחברה לעיתונאים מקצועיים.
איזו מבין הכתבות שפרסם היא החביבה עליו ביותר? הראשונה שעולה על דעתו היא כתבה שכתב ב-2016 עבור הג'ואיש כרוניקל – על עצמו. טוגנד מגולל בה את סיפורו ומהרהר בפיתולי חייו. "זה בסדר אם אנחנו מורחים אחד את השני, אבל אסור לנו למרוח את עצמנו", הוא מסכם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם