• יוהנס פלברמאייר, העברת אמנות שהושבה לבעליה (צילום: המוזיאון היהודי)
    המוזיאון היהודי
  • "חדר הקדושים המעונים", בארכיון משרד החוץ ואירופה – לה קורנב (צילום: המוזיאון היהודי)
    המוזיאון היהודי
  • יוהנס פלברמאייר, "יצירות אמנות באחסון בנקודת האיסוף המרכזית, מינכן [1945–1949 לערך] (צילום: המוזיאון היהודי)
    המוזיאון היהודי
  • מארק שאגאל, "פורים" (צילום: המוזיאון היהודי)
    המוזיאון היהודי
  • פרנץ מארק, "הסוסים הכחולים הגדולים" (צילום: המוזיאון היהודי)
    המוזיאון היהודי

פיקאסו, מאטיס ושאגאל: היצירות הגדולות ששרדו את הביזה הנאצית

מה קרה לכל יצירות האומנות שנבזזו על ידי הנאצים? ● תערוכה חדשה בניו יורק מספרת על מסען של כמה מיצירות המופת הגדולות ● "יצירות אלו, וההיסטוריה שלהן, מאפשרות ליצור חיבורים חדשים לעבר"

יצירות אומנות גדולות הופכות לעיתים קרובות לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלנו – ה"מונה ליזה" מודפסת על ספל, "ליל כוכבים" על סווטשרט, ציור של בסקיאט בקמפיין של ביונסה וג'יי זי לחברת התכשיטים טיפאני – עד שקל לשכוח עד כמה היצירות המקוריות שבריריות.

ציורים אלו, שתפסו מקום בתודעה התרבותית הקולקטיבית שלנו, החלו כרישום על קנבס שיכול היה להינזק בקלות. אולם רוב המוזיאונים לא שמים דגש על ההיסטוריה של ציורים אלה כאובייקט פיזי בעולם – לעיתים קרובות מפני שההיסטוריה שלהם מלאה בסיפורי קולוניאליזם וגניבה.

תערוכה חדשה המוצגת במוזיאון היהודי בניו יורק, "חיים לאחר המוות: משחזרים את הסיפורים האבודים של יצירות אמנות שנבזזו", מציבה במרכז את ההיסטוריה המטריאלית של הציורים, היבט שרבים נוטים להתעלם ממנו.

פרנץ מארק, "הסוסים הכחולים הגדולים" (צילום: המוזיאון היהודי)
פרנץ מארק, "הסוסים הכחולים הגדולים" (צילום: המוזיאון היהודי)

"לעיתים קרובות קשה להבין 'ביוגרפיה' של יצירת אומנות רק על ידי התבוננות, וקשה עוד יותר לחשוף את החיים ואת החוויות של האנשים העומדים מאחוריה", נכתב בטקסט המופיע על קיר המבואה לתערוכה, לצד יצירתו של פרנץ מארק "הסוסים הכחולים הגדולים".

לכל היצירות המוצגות יש תכונה משותפת אחת: הן הושפעו ישירות או נוצרו בהשראת הביזה וההרס שזרעו הנאצים

הגלריה מציגה כיצד יצירות האומנות המוצגות בה – ביניהן ציורים של מארק שאגאל וקאמי פיסארו (שניהם יהודים), אנרי מאטיס, פבלו פיקאסו, פייר בונאר, פאול קלה ועוד מצאו דרכן למוזיאון. לכל היצירות המוצגות יש תכונה משותפת אחת: הן הושפעו ישירות או נוצרו בהשראת הביזה וההרס שזרעו הנאצים.

"הבזיזה האדירה והשיטתית של יצירות אומנות במהלך מלחמת העולם השנייה, ובסופו של דבר השבתן והחזרתן של יצירות רבות, היא אחד הסיפורים הדרמטיים ביותר של אומנות המאה ה־20. יצירות ששרדו כנגד כל הסיכויים", כך ממשיך הטקסט.  "יצירות רבות קיימות היום הודות לסיכון אישי עצום ותושייה".

אחד מסיפורי הגבורה המדהימים ביותר שהתערוכה מתארת הוא של רוז ואלאן, אוצרת בגלריה הלאומית ז'ה דה פום, שבה הוצגו יצירותיהם של אומנים אימפרסיוניסטים.

אדית סטנדן ורוז ואלאן בנקודת האיסוף המרכזית בויסבאדן, גרמניה (צילום: המוזיאון היהודי)
אדית סטנדן ורוז ואלאן בנקודת האיסוף המרכזית בויסבאדן, גרמניה (צילום: המוזיאון היהודי)

בתקופת משטר וישי, ששיתף פעולה עם הנאצים, כוח המשימה של הרייכסלייטר רוזנברג, או בקיצור ERR, השתלט על בניין המוזיאון. ה־ERR, "אחד מכוחות המשימה הגדולים ביותר של הנאצים לבזיזת אמנות שפעל בכל רחבי אירופה הכבושה", השתמש במקום כדי לאחסן יצירות מופת שנבזזו.

ואלאן, שעבדה בז'ה דה פום לפני המלחמה, נשארה בזמן הכיבוש ושיתפה פעולה עם תנועת המחתרת הצרפתית כדי לתעד מה הנאצים עושים עם הציורים הגנובים. "תוך סיכון אישי גבוה, כולל התגנבות למשרד הנאצי בלילה כדי לצלם מסמכים חשובים, היא תיעדה משלוחים יוצאים ונכנסים ויצרה מפות מפורטות של רשת התחבורה המקיפה ושל מתקני האחסון של הנאצים", נכתב בדברי ההסבר לתערוכה.

"חדר הקדושים המעונים"

יצירות של אומנים יהודים או מודרניסטים תויגו לעיתים קרובות כ"פגומים" ויועדו להשמדה. ואלאן לא הצליחה להציל יצירות רבות וכינתה את החדר שבו אוחסנו "חדר הקדושים המעונים".

יצירות של אומנים יהודים או מודרניסטים תויגו לעיתים קרובות כ"פגומים" ויועדו להשמדה. ואלאן כינתה את החדר שבו אוחסנו "חדר הקדושים המעונים"

בתערוכה נחשף סיפורה של ואלאן בצילום משנת 1942 של חדר זה. חלק מהיצירות שאוחסנו בחדר, בין היתר של אנדרה דרן וקלוד מונה, הושמדו ככל הנראה.

פול סזאן, "מתרחץ וסלעים" (צילום: המוזיאון היהודי)
פול סזאן, "מתרחץ וסלעים" (צילום: המוזיאון היהודי)

אולם שלושה מהציורים ששרדו תלויים על הקיר הסמוך: "מתרחץ וסלעים" של פול סזאן, "קבוצת אנשים" של פבלו פיקאסו, ו"קומפוזיציה" של פדור לוונשטיין. הם שרדו כשהם תלויים יחד ב"חדר הקדושים המעונים", מחכים לגזרת גורלם המר כמו רבים מיהודי אירופה.

כמה מהציורים האימפרסיוניסטים המוצגים במוזיאון היהודי, כמו "הנערה בצהוב וכחול עם גיטרה", עיטרו בתקופת השואה את האוספים האישיים של נאצים רמי דרג – הרמן גרינג, במקרה הזה.

יצירות אחרות כמו "פורים" של שאגאל, שצוירה כמחקר לקראת ציור קיר בסנט פטרסבורג שהוזמן ומעולם לא צויר – הוחרמה ותויגה כ"פגומה" בשל התוכן והיוצר היהודי שלה. אך זה לא מנע מהנאצים למכור אותה כדי לממן את המאמץ המלחמתי.

התערוכה מסבירה מה היו התמריצים הכספיים שדרבנו את הנאצים לגנוב מאספנים יהודים. גרמניה הייתה שקועה בחובות כשהנאצים עלו לשלטון, ואפילו אומנות "פגומה" נמכרה לעיתים קרובות בשוק הבין־לאומי "כדי לגייס כספים למכונת המלחמה הנאצית", אם הם חשבו שיקבלו עבורה מחיר טוב. על כן, הנאצים אפילו לא היו ערכיים באנטי יהודיות שלהם. הם שמחו להרוויח מיצירותיהם של אומנים יהודיים ולעיתים קרובות פעלו מתוך חמדנות לשמה.

מארק שאגאל, "פורים" (צילום: המוזיאון היהודי)
מארק שאגאל, "פורים" (צילום: המוזיאון היהודי)

היצירה "פורים" צוירה בשנים 1916–1917 ומכילה "דימויי פולקלור וצבעים חיים ששאב שאגאל מזיכרונותיו כילד שגדל במובלעת יהודית באימפריה הרוסית". ההרגשה שמתעוררת כשמתבוננים בציור, שמתאר חג שחוגגים יהודים ששרדו רדיפה בהקשר זה של מלחמת העולם השנייה – היא כמו אגרוף בבטן.

התערוכה כוללת מסמכים מנקודות האיסוף, במינכן ובאופנבאך, שבהן בנות הברית עקבו אחר המסלול שעברו היצירות הגנובות, מקום האחסון שלהם, ובסופו של דבר ניסיונן להשיב אותן לבעליהן. כשמתבוננים במפה, מפחיד לראות כמה רחוק הגיעו כמה יצירות יהודיות שנבזזו במיוחד לנוכח ההיקף והעובדה שמשימה מפרכת זו נעשתה לפני עידן האינטרנט.

יוהנס פלברמאייר, "יצירות אמנות באחסון בנקודת האיסוף המרכזית, מינכן [1945–1949 לערך] (צילום: המוזיאון היהודי)
יוהנס פלברמאייר, "יצירות אמנות באחסון בנקודת האיסוף המרכזית, מינכן [1945–1949 לערך] (צילום: המוזיאון היהודי)
בתערוכה "חיים לאחר המוות" מוצגות גם יצירות אמנות של יהודים שנרדפו בעצמם – יצירות שצוירו במחנות או בזמן החיים במסתור. הרישומים העדינים עוכרי השלווה של יעקב ברוסין, שצייר אותם כשברח לצרפת ובסופו של דבר לארצות הברית, מרגשים.

על גב הציור "קרב על גשר", שנבזז והיה כה יקר לליבם של הנאצים עד כי היטלר ייעד אותו למוזיאון הפיהרר העתידי שלו, עדיין מצוין המספר הקטלוגי שנתנו לו הנאצים – 2207

הנוכחות של "קרב על גשר", ציור שנבזז והיה כה יקר לליבם של הנאצים, עד כי היטלר ייעד אותו למוזיאון הפיהרר האישי העתידי שלו באוסטריה, מצמררת. המספר הקטלוגי שנתנו לו הנאצים, 2207, עדיין נראה על גב הקנבס.

"חדר הקדושים המעונים", בארכיון משרד החוץ ואירופה – לה קורנב (צילום: המוזיאון היהודי)
"חדר הקדושים המעונים", בארכיון משרד החוץ ואירופה – לה קורנב (צילום: המוזיאון היהודי)

התערוכה גם מאפשרת למבקרים בה לדמיין כיצד נראו חיי התרבות היהודים לפני עליית הנאצים לשלטון. לעיתים קרובות יש לי הרושם שתיאורי השואה מתרכזים יותר בזוועות המחנות ופחות בחייהם האישיים של האנשים והקהילות שהם הרסו.

כאן למדתי על בעל הגלריה היהודי פול רוזנברג שהנאצים הוסיפו את הגלריה המרשימה שלו – לאחר שתפסו את האמנות יקרת הערך שלו, כמובן – ל"מכון לחקר השאלה היהודית", מכונת תעמולה אנטישמית.

למדתי על בנו אלכסנדר, שבסיוע כוחות צרפתיים עצר רכבת שבה נמצאו כמה מיצירות האמנות של אביו אותן הצליח להציל כנגד כל הסיכויים. ראיתי את סדרת הדיוקנאות "יהודים נרדפים" של אוגוסט זנדר מגרמניה בשלהי שנות ה־30 והתבוננתי בפניהם של יהודים שאולצו לעזוב את בתיהם.

ראיתי אוסף עצום של חפצי יודאיקה ותשמישי קדושה שבעליהם לא נמצאו מדנציג (כיום גדנסק) פולין, שהקהילה היהודית שלה שלחה בשנת 1939 שני טון מאוצרותיה לניו יורק כדי להצילם. הבקשה הייתה שאם לא יישארו יהודים חופשיים ובטוחים בדנציג 15 שנים מאוחר יותר, פריטים אלו יופקדו בידי המוזיאון. איש לא בא לדרוש אותם.

אנרי מאטיס "הנערה בצהוב וכחול עם גיטרה" (צילום: המוזיאון היהודי)
אנרי מאטיס "הנערה בצהוב וכחול עם גיטרה" (צילום: המוזיאון היהודי)

בתערוכה גם מוצגות יצירות של ארבעה אומנים בני זמננו העוסקות ב"חיים לאחר המוות". מריה אייכהורן עושה שימוש בעבודת שחזור האמנות של חנה ארנדט. הדר גד משתמשת בתהליך ארוך וסבוך כדי לצייר את פירוק בית הכנסת הגדול של דנציג.

ליסה אופנהיים יוצרת קולאז' מהצילום הארכיוני היחיד שקיים של ציור טבע דומם אבוד, יחד עם תמונות מגוגל מפות של עננים מעל הבית שבו חיו בעליו היהודיים. דור גז, אמן פלסטיני ישראלי ממשפחה יהודית–נוצרית, יצר מיצג מחפצים שהיו שייכים להוריו של אביו, שנמלטו ממחנות ריכוז בתוניסיה בזמן הכיבוש הנאצי.

"דרך יצירות אלו, וההיסטוריה שלהן, ניתן ליצור חיבורים חדשים לעבר"

הייתה להם להקת תיאטרון, ותסריט שכתב סבו בניב תוניסאי של ערבית־יהודית ניזוק במעבר. גז הגדיל את כתב היד הלא מוכר ואת כתמי הדיו ויצר הדפסים מופשטים שתלויים על הקיר. גז מתאר זאת כך: "המילים נבלעות בכתמים מופשטים, שהופכים למטפורה לחיבור ההרמוני בין שתי שפות שמיות, בין שפת אם אחת לרעותה, ובין מולדת לבין מדינה חדשה".

דור גז, "אותיות מן המגרב הגדול" ו"בטן האונייה", וקולאז'ים של ליסה אופנהיים. מבט על המיצג מאת סטיבן פנקאסיו (צילום: המוזיאון היהודי)
דור גז, "אותיות מן המגרב הגדול" ו"בטן האונייה", וקולאז'ים של ליסה אופנהיים. מבט על המיצג מאת סטיבן פנקאסיו (צילום: המוזיאון היהודי)

אוצרי התערוכה מסבירים כיצד תרגישו כשתצאו ממנה: "רבים מהאומנים, האספנים והצאצאים של הבעלים של פריטים אלו הלכו לעולמם, וככל שהמלחמה מתפוגגת עם הזמן, קשה אף יותר להבין את האירועים הטראומטיים שעברו. עם זאת, דרך יצירות אלו, וההיסטוריה שלהן, ניתן ליצור חיבורים חדשים לעבר".

התערוכה, "Afterlives: Recovering the Lost Stories of Looted Art", מוצגת במוזיאון היהודי במנהטן עד 9 בינואר 2022.

עוד 1,151 מילים
סגירה