בתי אבות בישראל ובקיבוצים - רק בלי שמות זקנים!

תמונת הכניסה לבית אבות סביון בקיבוץ המעפיל, מתוך הברושור, אילוסטרציה
תמונת הכניסה לבית אבות סביון בקיבוץ המעפיל, מתוך הברושור, אילוסטרציה

אילו שמות ניתנים כיום ל"מתחמי מגורים המיועדים לבני הגיל השלישי"? לפי "מוסף לצעירים בני חמישים ומעלה" שנספח לאחרונה ל"ידיעות אחרונות", ניכר בבחירת השמות המאמץ להרחיק מהמוסדות הללו אסוציאציות של מושב זקנים ולהיזהר ממילים כמו קשיש, זקן, ישיש. מה עוד שתוחלת החיים עלתה, אוכלוסיית הדיירים השתדרגה ואיכותה הממוצעת השתפרה. כיום מדובר ב"בית גיל הזהב", ב"בתי דיור מוגן" או ב"כפרי גימלאים" (אגב, תפיסת בני 50 כעומדים על סף זיקנה נראית לי מביכה ומגוחכת).

לפי "מוסף לצעירים בני 50 ומעלה" שנספח לאחרונה ל"ידיעות אחרונות", בבחירת שמות מתחמי מגורים לבני הגיל השלישי ניכר מאמץ להרחיק מהם אסוציאציות של מושב זקנים ולהיזהר ממילים כמו קשיש, זקן, ישיש

הטרנד של שמות אביביים הנזהרים מזיקנה כמו מאש החל כנראה בקיבוצים. בתי אבות מקומיים ו/או בתים סיעודיים החלו לקום בקיבוצים בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת. הראשון ביניהם היה "בית אחווה", שהוקם בקיבוץ יגור ונשא את שמה של קבוצת המייסדים אשר התקרבה אז לגיל שמונים.

מאז כל הקיבוצים הוותיקים הקימו בתים סיעודיים עבור בני הגיל השלישי (חלקם קולטים כיום גם דיירים מבחוץ). וברוב הקיבוצים הקפידו לבחור שמות צעירים ל"בתים" תוך הימנעות עיקשת מאסוציאציות של זיקנה. כך, למשל, הבתים בגבע, בהמעפיל, בבית-זרע וביבנה נקראים "בית סביון". השם המלבב מרמז על חיבור בין פרח לסב וכך מכיל גם פריחה, גם סבאות.

גם "בית הדר" בכנרת מ"חבר פריחת הדרים עם תזכורת ברורה לפסוק "והדרת פני זקן". ועוד שם פרחוני – "סחלב" – באשדות-יעקב מאוחד. השם "בית פז" שניתן לבית בבית-השיטה אף הוא משמח לב.

ויש גם שם (קצת נועז אך יפהפה) שמבטא דווקא סימפטיה לזיקנה. זהו השם "חמדת אבות" שנושא הבית הסיעודי-שיקומי של רמת-יוחנן. באופן כללי מותר לומר שרוב השמות אביביים ומבטאים חיוניות ואופטימיות. ובלשון המשורר נתן אלתרמן: "נוטפים טללי נעורים עבריים".

הבתים בגבע, בהמעפיל, בבית-זרע וביבנה נקראים "בית סביון". השם המלבב מרמז על חיבור בין פריחה לסבאות. גם "בית הדר" בכנרת מחבר פריחת הדרים עם תזכורת לפסוק "והדרת פני זקן"

ההעדפה הקפדנית של שמות רעננים לא נראית מפתיעה על רקע ההתחבטות הקשה שקדמה להקמתם של בתי-אבות קיבוציים. החלוצים, מייסדי הקיבוצים, לא התכוננו בעבר להיות קשישים, פנסיונרים. הם התקשו מאוד לסגת למעמד של "זקנים" ולהשלים עם הזדקנותם. חשו כאילו הם מנשלים עצמם מתפקידיהם הקודמים כמייסדי הקיבוץ, נדחקים אל שולי הדרך, שבה נועד מקום מיוחד לעבודה הפיזית, לנעורים ולחוסן, לדמותו של "היהודי החדש" (שנתפס בתקופה החלוצית כניגודו של "היהודי הגלותי" החלש-רכרוכי).

"חשבנו ש'השומר-הצעיר' יהיה צעיר לנצח" אמר לי פעם, בצעירותי, קיבוצניק וותיק בן 72. הוא הודה שההזדקנות נפלה על בני דורו כמעט כהפתעה. הצעירים שנותקו מבית אבא-אמא בגולה (רובם עלו ארצה מגולת פולין) והקימו את הקיבוצים, לא ראו לנגד עיניהם פרספקטיבה של רצף דורות.

במהלך עשרים-שלושים שנותיהם הראשונות של הקיבוצים לא היו כמעט זקנים באוכלוסייתם. המבוגרים שהכרנו בילדותנו הקיבוצית היו בני ארבעים פלוס-מינוס. הסבים שלנו נשארו בפולין (רובם נספו בשואה).

בקיבוץ שבו גדלתי היה רק קומץ של סבים יוצאי בולגריה. גילם נע בילדותי סביב 60 והם נקראו "הורים" (כלומר הורי חברי קיבוץ מהמייסדים). הם חיו בשולי היישוב, לא דיברו עברית ונראו לנו כאנשים מעולם אחר. ובעצם, לא ידענו אז כלום על זיקנה וזקנים, על סולם גילאים מלא ועל משך החיים.

"חשבנו ש'השומר-הצעיר' יהיה צעיר לנצח" אמר לי בצעירותי קיבוצניק וותיק בן 72. הוא הודה שההזדקנות נפלה על בני דורו כמעט כהפתעה. הם לא ראו לנגד עיניהם פרספקטיבה של רצף דורות

מייסדי הקיבוצים התאמצו בדרך-כלל להיצמד לפינתם, כל עוד היה להם כוח לשרת את עצמם. התאמצו להישאר בין קירות הבית הספוגים זיכרונות, עם הדשא ששתלו, השכנים, העץ הנשקף מחלונם.

אבל בדרך הטבע אירעו מקרים שהדליקו אור אדום לממסד הקיבוצי. כגון מקרהו של ישיש חולה מהמייסדים שהוצא לבית-אבות בעיר השכנה. בימיו האחרונים היה אומר: "למה מגיע לי לגמור ככה את חיי?". או בן שמונים פלוס שהחלים משבר בירכיו ולא היה יכול להסתדר בדירתו הסטנדרטית (שנקראה בקיבוץ "חדר") כי לא היו בה מיתקנים לנכים. גם הוא נעקר מביתו.

וותיקים וגם צעירים חששו שאף אחד לא ירצה להשתקע ב"בית" שהוא התחנה האחרונה ואותו בית יעמוד בשיממונו (אכן זה היה תחילה המצב בקיבוצים אחדים). אבל למרות כל ההיסוסים היה ברור לכולם: הבית שהוקם בלב כבד למדי מעניק תחושת ביטחון מסוימת לכל זקני הקיבוץ. ידיעה שהם לא יאלצו לסיים את חייהם מחוץ לקיבוצם.

השמות הרעננים נועדו, כמובן, להרחיק מבתי-אבות קיבוציים תדמית של חולי ודעיכה. אבל יש גם כמה חריגים. בקיבוץ הדתי סעד דווקא לא וויתרו על השם "בית סיעודי" בזכות הצירוף של סעד וסיעוד. השם "נווה-דור" שנבחר בעין-דור אף הוא מתייחס לשם הקיבוץ. והשם "סבדן" שנבחר בקיבוץ דן מכיל את שם הקיבוץ וכן גם את זהותם הסבאית של שוכני הבית (במשאל חברים שקדם לבחירת השם הוצע גם השם "סבבה").

בקיבוץ הגלילי ברעם הוקם בית סיעודי משותף לארבעה קיבוצים שכנים: סאסא, ברעם, יראון ומלכיה. שם הבית – סבי"ם – רחוק מנעורים. הוא מייצג בראשי תיבות את ארבעת השותפים. ועוד שם שנבנה על ראשי תיבות: השם "נווה-עינב" בעין-הנציב נבנה על ראשי תיבות של "עוד ינובון בשיבה", כנאמר בספר תהילים.

וותיקים וצעירים חששו שאיש לא ירצה להשתקע ב"בית" שהוא התחנה האחרונה והוא יעמוד בשיממונו. אבל היה ברור: הבית מעניק תחושת ביטחון מסוימת לזקני הקיבוץ, שלא יאלצו לסיים את חייהם מחוץ לקיבוצם

ויש גם ניואנסים אירוניים ואף מקבריים, למרות כל הכוונות הטובות. מישהו הפריח מעין בלון ניסוי והציע לקרוא לאחד הבתים "בית אחרון במולדת" (השם שנדחה, כמובן, "מתכתב" עם מבצע "בית ראשון במולדת" של תחילת שנות התשעים. עולים חדשים מבריה"מ נקלטו זמנית בקיבוצים). ובבית-אלפא נבחר שם נאה ומכובד: "רב-גיל". אבל בלשון העם המקומי מדברים גם על "בית גמר".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 838 מילים
סגירה