אז בנט מתעלם לגמרי מהנושא הפלסטיני. כאילו שאם רק נעצום עיניים, הכל ייעלם. לא ייעלם, נפתול.

הכישלון המונומנטלי של נתניהו בסוגיית הגרעין האיראני וההכרה שהוא האיש שקירב את איראן למעמד של מדינת סף גרעינית, הם אכן מביכים. אבל נזכיר שפרישת טראמפ מהסכם הגרעין בהשפעת נתניהו, זכתה ב-2018 לברכות מפי הנשיא ריבלין, לשבחים מפי ליברמן, לגיבוי מפי יאיר לפיד (אף שהיה מסוייג והתנגד לפני כן לפרישה חד צדדית של ארצות הברית מההסכם), להסכמת שמולי ועמיר פרץ, לדברי הלל מפי כל בכירי הליכוד ולמופע חנופה מענג מפי מירי רגב.

כלומר: המדיניות האיומה שהוביל נתניהו הייתה קונצנזוס פוליטי. המתנגדים לפרישת ארצות הברית ממרצ והרשימה המשותפת נחשבו אנשי שוליים. כמעט הזויים.

המדיניות האיומה שהוביל נתניהו בנושא הגרעין, שקירבה את איראן למעמד מדינת סף גרעינית, הייתה קונצנזוס פוליטי. המתנגדים ממרצ והרשימה המשותפת נחשבו אנשי שוליים. כמעט הזויים

מדינאות היא מקצוע קשה. הכשלונות מרובים (מי אמר הסכם אוסלו ולא קיבל?). התחזיות קורסות (ברק ב-2011: אסד ייפול בקרוב. נתניהו ב-2002: פלישת ארצות הברית לעירק תחליש את איראן). עצימת העיניים מרהיבה ממש (שוב: בנט לא אומר מילה על הפלסטינים).

הבעיה היא כמובן שמדינאות גרועה מולידה סבל אנושי. המנהיגים נבחרים ומקבלים משכורת מהאזרחים כדי לשפר את חייהם. לא כדי להנחיל להם סבל בלתי הכרחי.

אגב, בנט גם לא דיבר על משבר האקלים, אם הבנתי נכון. ומשבר האקלים, כפי שמזכירים לנו ג'ון קרי והנשיא ביידן, הוא הנושא הקיומי הכי חשוב והכי אוניברסלי.

אנשים מתלהבים מהאנגלית הרהוטה של ראש הממשלה שנולד להורים דוברי אנגלית. קצת דומה להתלהבות מהאנגלית של ראש הממשלה הקודם שגדל ושהה לאורך שנים בארצות הברית.

אני כמובן לא יכול לסבול את הפומפוזיות של מופעי נתניהו באנגלית או בעברית. בנט – שהיה פומפוזי ומגוחך בעבר בניסיון לחקות את נתניהו – מדבר בעברית בצורה הרבה פחות נפוחה וילדותית כיום. הרבה פחות נפוחה והרבה פחות משסה בדרך כלל מאשר נתניהו. אף שלעתים מחליק לו הנפתול הפנימי ("אני רוצה שההורים יריבו ביניהם").

לגבי האנגלית של ראש הממשלה: האנגלית של בנט, אם יורשה לי, מלוטשת מדי ורפובליקנית מדי. כמו זו של מורו ורבו, שאותו החליף. ברגעים הפומפוזיים שלו באנגלית הוא קצת נתניהו לעניים. אבל אין ספק שגם באנגלית הוא פחות פומפוזי בדרך כלל מראש האופוזיציה המריר. מריר? מריר זו לא מילה. ניכר בנתניהו שעמידת בנט על הבמה ההיא מחרפנת אותו לגמרי.

אז דיברנו על הפלסטינים (לעומת בנט שלא דיבר עליהם). דיברנו על איראן (אלוהים, כמה שנתניהו לא הפסיק לדבר עליה. ועכשיו גם בנט). דיברנו על משבר האקלים (בנט לא דיבר על זה, כאמור). ודיברנו על הבדלי הסגנונות בין הרפובליקני המשסה ששלט כאן 12 שנה לבין הרפובליקני הצעיר שהחליף אותו. על מה לא דיברנו? על טראמפ.

מדינאות היא מקצוע קשה. הכשלונות מרובים, התחזיות קורסות (ברק ב-2011: אסד ייפול בקרוב. נתניהו ב-2002: פלישת ארה"ב לעירק תחליש את איראן). עצימת העיניים מרהיבה (בנט לא אומר מילה על הפלסטינים)

טראמפ הוא המנהיג הפזיז והשחצן והחלול שפרש מהסכם הגרעין ובכך קירב את איראן לסף הגרעין. זה גם האיש שחתם על הסכם הנסיגה מאפגניסטן מול טליבאן. נסיגה שמימש הנשיא ביידן בצורה כה גרועה.

מדינאות, כבר אמרנו, היא נושא רציני. רציני ומסוכן. בעיקר כשהיא בידיים הלא נכונות. בידיים הפופוליסטיות והשקרניות הלא נכונות.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.