זה מביך להודות (מבוכה זו אחת מחולשותיי השכיחות), בשנתיים האחרונות נתקעתי על איזה עלם חמודות, שאיפשהו בתוך ים הסערות, תמיד מצאתי את עצמי חוזרת אליו בהודעות שיכורות, אחת לכמה שבועות, באיזה רגע של חלום־סוף־לַיִל.

זה מביך להודות (מבוכה זו אחת מחולשותיי השכיחות), בשנתיים האחרונות נתקעתי על איזה עלם חמודות, שאיפשהו בתוך ים הסערות, תמיד מצאתי את עצמי חוזרת אליו בהודעות שיכורות

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ולא היה שום מאחז לתקיעות הזאת. כלומר, כבר לא נשאר ביננו ממש, אלא קצת מבוכה וקצת מִשְׁפָּלָה, שאריות של איזה חסד מופלא וקצר מאוד. הגילופין היו מקלט לנפש חפצה בניגוד לדעתה.

העניין המביך הוא שמבחינתו זה היה כנראה אירוע מעורפל, איזו תשוקה זכרית ורגעית שנפל אליה בתוך פרידה ארעית, בימים חורפיים, אחרים, כשליבו בכלל נקשר למקום אחר, וזה בטח עושה לו רע להיזכר, וגם סביר להניח שלרגעים השליך את התסכול מהאחת על המיאוס מהאחרת, ואני ספגתי את הֶדֶף המיאוס כמו תפסן מהלומות, התעקשתי לראות הכול והתעקשתי להיות, מכוונת את ידיי לַפגיעוֹת, ולוקחת אותן כמו מקצוענית בזירת אגרוף, מסמנת בתוכי את גבולות הזירה ומבדילה בין המשחק לחיים, למרות שהקרב הוא קרב, והמכה מכה, והגוף סופג. ובכל זאת יש איזה מרחק בין כל אלה ללב. הגבולות מסומנים בקווים גמישים כמו חבלים בלתי נראים, אבל הם ברורים מאוד, ושומרים על בריאות הנפש.

הייתה גם קורונה. סגרים. היו שינויים. שנינו גידלנו מִשְמנים. הוא עשה סרטים. אני עשיתי שירים. היו רגעים שהוא היה די מגעיל, אבל התחרט על עצמו וניסה להיות בנאדם נחמד, כמו שציווהו סבו, כמו שחקק על עורו. לא הייתי טיפשה, אבל העמדתי פני מאמינה. שיחקתי ברותחין. ראיתי את הסתר הפנים בהודעות המנומסות, הקצרות, המקודדות, שאותתו שאין לו עניין אך מחמיא לו מאוד; משפטים תלויים באוויר ובלי נקודה בסופן. אני מסתכלת על הפנים של הבנאדם, מקשיבה לפלואו של הדיבור שלו, לאיכות הקול, מייחסת לו תכונות, רגישות ושפות, למרות העדר הנקודות. זה מביך להודות איך הפכתי להיות רואה בְּאותות ובוראת עולמות, אפילו מהומות לא הצלחתי לחולל מרוב חולשה, בבחינת, מה זה נקרא לא לרצות אותי.

ואני ספגתי את הֶדֶף המיאוס כמו תפסן מהלומות, התעקשתי לראות הכול והתעקשתי להיות, מכוונת את ידיי לַפגיעוֹת, ולוקחת אותן כמו מקצוענית בזירת אגרוף

אבל אחרי כל הדברים הללו אני נעמדת מול הקהל, ומספרת לו את כל הסיפור הזה, כלומר, אני מוסיפה סיבוב בזירת האגרוף ומרחיבה את היריעה. הקרב לא יסתיים בהודעת ווטסאפ עצובה. לי לא עושים גוסטינג, ואני לא מתאדה. וכמו מתאגרף שהיה שרוע על הרצפה, מנופח וחבול מתבוסה, וכבר נדמה היה לכול שהקרב הוכרע, ואז, שניה לפני שהסתיימה הספירה, קם מתבוסתו כמו רוקי בלבואה למערכה האחרונה, וברגע האחרון והקובע מנחית את המהלומה שתהפוך את התוצאה על פיה, ותשנה את המאזן, כי המילה האחרונה היא המילה של האמן. מהלומות החיים נשארות בין שני אנשים, בסודם הנעלם, אבל היצירה עצמה היא הסיפור שיספר האמן לעולם.

האמנות מצילה מבושות, ולמרות שכל קשר בין המציאות לדמויות הוא פרי דמיון והשראות, גם לרכילות יש ערך אמנותי, והוא הסיפור שאדם מספר לעצמו כשהוא קורא שירה או שומע שיר, ומוצא את עצמו בתוכו, כשהוא בטוח שכל שיר נכתב עליו, או לפחות במיוחד בשבילו.

*סינגר־סונגרייטר

וְלַמְרוֹת שֶׁפִּזַּרְתִּי רְמָזִים בְּלִי שֵׁמוֹת, וְהֵבֵאתִי מַרְאֵי־מְקוֹמוֹת, וְסִפַּקְתִּי קוֹאוֹרְדִּינָטוֹת לְאִתּוּר הַנְּפָשׁוֹת הַפּוֹעֲלוֹת, אַל תִּתְפְּסוּ אוֹתִי בְּמִלָּה, וְאַל תְּנַסּוּ לְאַתֵּר מִי זֶה מָה, וְאֵיפֹה בְּדִיּוּק זֶה קָרָה, כִּי אֲנִי אַלּוּפָה בִּלְכַסּוֹת טְפׇחַיִם, וּלְדַלֵּג עַל הַמְּשׂוּכָה, וְלִפְעָמִים מַעֲמִידָה פָּנִים כְּאִלּוּ לֹא הָיָה. מָה שֶׁמַּתְחִיל בִּכְאֵב לֵב, יִגָּמֵר עַל הַבָּמָה. בְּהוֹפָעָה. בִּסְפּוֹטִיפַי.

ואז, שניה לפני שהסתיימה הספירה, קם מתבוסתו כמו רוקי בלבואה למערכה האחרונה, וברגע האחרון והקובע מנחית את המהלומה שתהפוך את התוצאה על פיה, ותשנה את המאזן, כי המילה האחרונה היא המילה של האמן

*דצמבר שלפני המגפה

בֵּין עַזָּה לְפַלְמַ"ח, בִּרְחוֹב חַרְלַ"פּ
מִתַּחַת לַסְּוֵויטְשִׁירְט שֶׁמִּתַּחַת לַגֶּשֶׁם
דֵּצֶמְבֶּר שֶׁלִּפְנֵי הַמַּגֵּפָה
עָצַר מִלֶּכֶת וְכִוֵּן אֶת פָּנַי אֶל פִּיו
שֶׁל סְטוּדֵנְט יָפֶה לְקוֹלְנוֹעַ
כְּמוֹ לַעַג לַהִיסְטוֹרְיָה,
הַמֶּרְחָק בֵּין הִדָּלְקוּת לִקְנֵה מִדָּה,
בֵּין אָמָּנוּת לְרוֹמְמוּת לִבְשַׂר הָרוּחַ,
שֶׁבְּתוֹכוֹ נוֹטֵל אָדָם מִן הַיּוֹמְיוֹם
מַעֲגָנִים לַזִּכָּרוֹן, מַרְאֵי מָקוֹם,
כְּמוֹ רֵיחַ שֶׁל אָסוֹן.
אַחֲרֵי אוֹתוֹ הַלַּיְלָה הַנָּסוֹג
חָזַרְתִּי לַיְלָה־לַיְלָה כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת סוֹף הָעוֹלָם מִקָּרוֹב,
וְסוֹף הָעוֹלָם הֶרְאָה אֶת פָּנָיו הַיָּפִים
אֶל אַחֶרֶת, וְנִשַּׁק אוֹתָהּ מוּל עֵינַי
לְתִפְאֶרֶת. כָּל לַיְלָה.
יוֹד אָמַר שֶׁאֲנִי מְשֻׁגַּעַת
לִרְצוֹת לִרְאוֹת מִקָּרוֹב.
אָמַרְתִּי לוֹ שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת.

המיני־אלבום החדש, "ראינו איך הבוקר עולה"

"לא יודע איך" – סינגל חדש מתוכו.

*השירים מתוך הספר הבא – בעריכה – "השנים העצובות".

מיני אלבום חדש של הדרה לוין ארדי

הדרה לוין ארדי היא מוזיקאית, סופרת, משוררת, אמנית ספוקן-וורד, מופיענית (גם קצת מציירת). בוגרת אוניברסיטת ניו יורק בקולנוע וטלוויזיה בהצטיינות יתרה. פרסמה 3 ספרים (שירה ופרוזה), 18 אלבומים (אנגלית ועברית) ומדי פעם מפרסמת מאמרים וטורים. לעולם לא תוותר על כוס היין שלה. "הבוב דילן והטום ווייטס הישראלית" (הארץ).