יגאל עמיר: "אז מה? אז בסוף מסתבר שצדקתי, מה?"
אנחנו: "איך צדקת?! רצחת ראש ממשלה!"
עמיר: "היו לזה סיבות – רציתי להשיג מטרות מסוימות".
אנחנו: "זה לא מצדיק רצח!"

עמיר: "אם זו הדרך היעילה והקצרה ביותר להשיג את המטרה – למה לא? מדינת ישראל משתמשת בכלי הזה לא מעט, אתם רק קוראים לזה "הוצאה להורג", "חיסול ממוקד", "ניטרול" ועוד. מצדי ומצד הציבור שבשמו עשיתי את זה – יצחק רבין היה אויב שדינו דין מוסר, אז הוצאתי אותו להורג. והנה עובדה שאין עליה ערעור – אתם, מדינת ישראל ואזרחיה, מצדיקים בפועל את המעשה, אז מה אתם באים אלי בטענות?".

מדינת ישראל משתמשת בכלי הזה לא מעט, אתם רק קוראים לזה "הוצאה להורג", "חיסול ממוקד", "ניטרול" ועוד. מצדי ומצד הציבור שבשמו עשיתי את זה – יצחק רבין היה אויב שדינו דין מוסר, אז הוצאתי אותו להורג

אנחנו: "אתה שפוי?! אנחנו מצדיקים את מעשה הרצח?!"

עמיר: "ברור. הרי כמו שאמרתי – ביצעתי את המעשה כדי להשיג מטרות מסוימות: לעצור את תהליך השלום, להוריד את השמאל מהשלטון, ולהעלות את הימין לשנים ארוכות, אולי לתמיד. והצלחתי – תהליך השלום עצר, השמאל ירד והימין בשלטון, לתמיד. עובדה – גם היום השלטון ימני, ימני אפילו יותר משלטון נתניהו, שחוץ מדאגה לעצמו לא באמת הייתה לו אידיאולוגיה ימנית. אבל סער? בנט? לפיד? גנץ? ליברמן? בסוף כולם משלנו. מי יותר ומי פחות, אבל משלנו. אף שעל לא נחזיר. ככה זה יהיה מעכשיו ולתמיד. ארץ ישראל תישאר שלנו לנצח נצחים. ואת זה אתם בחרתם לעשות – עצרתם את תהליך השלום, מסמסתם את השמאל עד שכמעט העלמתם אותו והעליתם לשלטון את הימין לתמיד. ספק אם זה היה קורה כך ללא המעשה שעשיתי – אז לא צדקתי בכך שעשיתי אותו? ההתנהלות שלכם מאז שעשיתי אותו מצדיקה אותי!".

אנחנו: "רק חלק קטן בציבור תמך בך ובמעשה שלך, אז איך אתה יכול לומר שאנחנו מצדיקים אותך?!"

עמיר: "החלק הגלוי היה קטן, החלק הסמוי מן העין שהסכים אתי ועם האידיאולוגיה שממנה באתי היה הרבה יותר גדול, רק התביישו להודות בכך. עכשיו הבושה עוברת עם השנים כי אנשים כבר מבינים שהחלק שתומך במעשה שלי הרבה יותר גדול מכפי שחשבו. אנשים כבר לא מתביישים להודות בזה. במיוחד הצעירים שבהם. ולא המקרה אנחנו הרוב ונשאר כך לתמיד – אנחנו פשוט יולדים פי כמה יותר מהציבור החילוני וממצביעי השמאל. ישראל החילונית, הסוציאליסטית, הייתה אפיזודה חולפת בהיסטוריה היהודית. אפיזודה כמו מדינת הצלבנים. אנחנו, אני והחבר'ה שלי, אנחנו העתיד. ואיך אפשר לטעון שאני לבד במעשה? אפילו אתם, החילוניים, וכל מוסדות המדינה יחד אתכם – ממשלה, משטרה, כוחות הביטחון האחרים, כולכם עזרתם לי להצליח לאחר המעשה, ואין משהו שמצדיק אותי יותר מזה".

עמיר: ביצעתי את המעשה כדי להשיג מטרות מסוימות – לעצור את תהליך השלום, להוריד את השמאל מהשלטון, ולהעלות את הימין, אולי לתמיד. והצלחתי – תהליך השלום עצר, השמאל ירד והימין בשלטון, לתמיד

אנחנו: "אנחנו עזרנו לך להצליח? במה ואיך?!"

עמיר: "ההוצאה להורג של רבין הייתה כמו מגדלי התאומים בארה"ב – מהלך שאמור להיות משנה משחק, GAME CHANGER, אבל בארה"ב זה לא הצליח – המדינה המשיכה להתנהל כמו קודם, ורק כלפי האויבים שנחשדו במעשה ננקטו צעדים משמעותיים. הצבא נשלח לקצוות עולם להילחם במי שהוגדר כאויב, ואת אוסמה בן-לאדן האידיאולוג והיוזם שעמד מאחורי המעשה צדו עד חורמה, עד המוות.

"ואילו אתם? כלום לא עשיתם – את הרבנים שהזינו אותי ואת האידיאולוגיה שלי לא רק שלא אסרתם ולא סגרתם את הישיבות שלהם – עוד הגדלתם להם תקציבים וטיפחתם אותם. אף דחפור לא עלה על ההתנחלויות שבהן האידיאולוגיה הזו צמחה, גם לא על מאחזים. על נוער הגבעות ושאר החבר'ה שלנו שכורתים עצי זית ומכים רועים ערבים ושוחטים את הצאן והבקר שלהם, שלא לדבר על שוחטים ערבים עצמם, אתם מגינים ואפילו מטפחים.

"עשיתם הרבה רעש סביב ההוצאה להורג של רבין, בפועל לא עשיתם כלום בתגובה, שום מעשה! השם יברך אתכם – היום אנחנו עומדים במקום שבו האידיאולוגיה ששלחה אותי הופכת לרוב, לאט לאט, מתחת לפני השטח וגם מעליו. לכאן הגענו בזכות המעשה שלי, אבל אתם אלו שבהתנהלותכם ובהתנהגותכם עשיתם אותו ללגיטימי. שנתתם לאידיאולוגיה הזו לשגשג.

"המעשה שלי היה GAME CHANGER אמיתי, אבל בלי עזרתכם, שנתתם למדינה להשתנות מאז לכיוון שאליו חתרתי, בלעדיכם שעזרתם לי להשיג את המטרות שאליהן כיוונתי, בלי תמיכתכם היעילה והפעילה היומיומית, לא היינו עומדים במקום שבו אנחנו עומדים עכשיו. על כן תבואו על התודה והברכה".

בארה"ב זה לא הצליח ואילו אתם? כלום לא עשיתם – את הרבנים שהזינו אותי ואת האידיאולוגיה שלי לא רק שלא אסרתם ולא סגרתם את הישיבות שלהם – עוד הגדלתם להם תקציבים וטיפחתם אותם

אנחנו:…

עמיר: "ואגיד לכם יותר מזה: אתם עיוורים שאינם רואים לאן המדינה הולכת עוד. זה רק עניין של כמה שנים, אולי עשר, לכל היותר חמש עשרה, עד שאשוחרר מהכלא ויכירו בי כנלסון מנדלה הישראלי, ויתנו לי את הכבוד הראוי.

אולי אפילו יקראו על שמי בית ספר, ובהמשך אולי אפילו בית חולים וכביש ראשי.

כי אני עשיתי מעשה, ואני זקוף וגאה בו, ואילו אתם בהתנהלותכם מאז רפויים כאיבר אימפוטנטי ומידלדל.

אז אתם יכולים לומר שלא צדקתי?".